גמביט הנביאים  מאת מוטי ירדני

                 

כל הזכויות שמורות ©

 

 

פרולוג

 

"מקוּ מתעורר לחיים, אדוני."

    האיש - שקשתיות עיניו השחורות התמזגו עם אישוניו הכהים ודימו לו עיני כריש - חש צמרמורת קלה חולפת כגל במורד גבו. שפופרת הטלפון כמעט נשמטה מידו.

    "אתה בטוח?"

    נשתררה שתיקה של כמה שניות בעברו השני של הקו. "אני לא הייתי מעיז להודיע לך את זה, אם זה לא היה נכון, אדוני."

    האיש חכך בסנטרו. "המשך לעדכן אותי בכל התפתחות."

    "כמובן, אדוני."

    השיחה נותקה, והאיש החזיר את שפופרת הטלפון אל כנה. אצבעותיו החלו לתופף על משענת כסא המנהלים המפואר שלו, בעודו מתרווח לאחור, מהורהר.

 

 

פרק 1

 

אד התבונן בצעירה היושבת מולו.

    "פוחדת מג'וקים?"

    היא הניעה בראשה בחיוב. "פחד מוות."

    הוא משך בכתפיו. "את בטח יודעת שזה לא הגיוני. מה החרקים האלה יכולים כבר לעשות? הרי הם לא נושכים, אין להם עוקץ או ארס, אין אפילו עדות שהם מעבירים מחלות. ממה יש לפחד?"

    "אם ההיגיון היה עוזר לי לא הייתי כאן," השיבה.

    "דרך אגב, מי המליץ לך עלי?" הוא נהג להקפיד לשאול זאת כל מטופל שהגיע אליו לראשונה. כך זיהה שאנשים רבים נשלחו אליו על ידי קרובי משפחתם, עובדה שהעידה על מוניטין שיצאו לו בתחום התמחותו.

    "הדוד שלי," פלטה לאחר השהייה קצרה. "הוא נתן לי את הפרטים שלך ואמר לי שאתה אחד המעולים בריפוי של בעיות כאלה."

    "מה שמו?"

    "זה חשוב?" שאלה בהיסוס קל, "הוא... הוא מנהל בכיר במערכת הביטחון..."

    אד סימן לה לשכוח מזה, נטל שוב את הטופס שלה ועיין בו ארוכות. "מרגרט קולמאר, בת 27, אם חד הורית לג'ניפר בת הארבע הבעיה: פחד קיצוני מפני מקקים. הבעיה הזאת די מוכרת במקצוע שלי. מדובר במקרה פרטני של אנטומופוביה, פחד חולני מפני חרקים, רק שאצלך הפחד מתייחס לסוג חרק אחד בלבד."

    "אתה יכול לעזור לי או לא?" שאלה בקוצר רוח.

    "אינני בטוח. אני יכול להציע לך שלושה סוגי טיפול שונים, ותגידי את מה דעתך. הראשון - והטוב ביותר - שתצליחי לרפא את עצמך."

    "איך בדיוק?"

    אני מציע לך לעשות עבודה סמינריונית על המקקים. תוכלי לגשת לאנטומולוג, מומחה לחרקים במקצועו, שילמד אותך עליהם כל מה שאפשר. הפחדים שלך מקורם בבורות. ככל שתלמדי על האנטומיה שלהם, על אורח חייהם, יפחתו כל פחדיך. זה תהליך ממושך, וסיכויי ההחלמה סבירים."

    הוא התבונן בעיניה, והמתין לתגובתה.

    "זה לא יעזור. תן לי רעיונות נוספים."

    "דרך ריפוי נוספת היא בתחום התנהגותי, ושמה 'הקהייה שיטתית', ומבוססת על תראפיה הדרגתית, או 'חשיפה'. בשיטה הזאת יציגו לך תמונות של מקקים, אחרי כן מקק מפלסטיק, מגומי, לבסוף תתבקשי לגעת במקק מת, עד אשר תוכלי לקטול מקק חי בעצמך. אני עצמי לא מרפא בשיטה הזו, אבל אם תרצי, אוכל להמליץ לך על פסיכולוג שיטפל בך. תהליך הטיפול איטי, אבל סיכויי ההחלמה טובים."

    "לא נראה לי," היססה, "אני לא רואה את עצמי נוגעת אפילו בתמונה של ג'וק. יש לך עוד שיטה?"

    הוא התבונן בעיניה רגע ארוך ושילב את אצבעותיו. "יש את טכניקת הטיפול שאני מתמחה בה, והיא מתבססת על הצפת הבעיה. זו גישה שהיתה נפוצה בשנות השישים, ובהמשך הפופולריות שלה דעכה מפני שהיא לא מתאימה לכל אחד, והיא כנראה לא תתאים גם לך. למעשה, כיום כמעט ולא משתמשים בפרקטיקה הזאת יותר, ואני אחד האחרונים שמשתמש בה מסיבות מאוד פשוטות, והן שאני התמחיתי בה ושיש לי הצלחות רבות מאוד. מי שמסוגל לעבור את הטיפול הזה, מדובר בהחלמה מהירה מאוד. טיפול יחיד - והכל מאחוריו."

    "מה יש בטיפול הזה?"

    "הייתי כולא מטופל מהסוג שלך בתוך מקלחון קטן, יחד עם כמות גדולה של ג'וקים חיים."

    "ג'וקים חיים?" היא נרתעה לאחור כשהבעת תיעוב על פניה.

    "כן. אמיתיים, חיים לגמרי. והרבה כאלה. אלף, אולי עשרת אלפים. הם יתרוצצו מתחתיו, מעליו ויתעופפו בכל מקום בתא. עד שהיה יוצא משם ובידיו ג'וק חי. ואחרי הטיפול הזה לא היה פוחד מהם יותר לעולם."

    פניה עטו ארשת פלצות, והיא כמעט הקיאה על שולחנו שחצץ ביניהם. "בתוך מקלחון? כמה זמן אפשר להחזיק מעמד במצב הזה?"

    "עד ההחלמה, כמובן," אמר בשלוות נפש, "זה יכול לארוך רבע שעה, שעתיים או 24 שעות. אינני יודע. תלוי בפציינט."

    "אתה מדבר ברצינות?" מרגרט נראתה מבועתת. "הייתי מתה משבץ ברגע הראשון!"

    "לכן הודעתי לך מראש שהטיפול הזה לא מתאים לכל אחד," השיב לה בחיוך, מנסה להרגיע מעט את רוחה הנסערת. "אבל זה סוג הטיפול היחיד שבחרתי להתמחות בו בחיי המקצועיים."

    "כמה אנשים כבר ריפאת בשיטה האיומה הזאת?" שאלה בחוסר אמון.

    "יותר מאלפיים."

    "זה טירוף מוחלט!" מלמלה, נטלה את תיקה ונמלטה ממשרדו.

 

 

פרק 2

 

אד גארווין, גבר מצודד כבן חמישים וחמש, הקליק על 'שלח' בצג מחשבו, שעמד על שולחן נפרד בניצב לשולחן הכתיבה הרחב שלו. לאחר שהדואר האלקטרוני שוגר במהירות האור ליעדו, הוא הסתובב תשעים מעלות בכיסאו לעבר סנדרה, שנכנסה כעת לחדרו בלוויית בחור תמיר ונאה כבן 35.

    "קולין מקמאהון," הודיעה לו. "הפגישה הזאת רשומה ביומנים שלנו."

    "כן," אמר אד, קם ממקומו ולחץ את ידי אורחו, שהיה לבוש בחליפה אפורה ייצוגית ומעונב בקפידה. "שב בבקשה. סנדרה, הישארי גם את."

    "אולי מוטב שהפגישה הזאת תהיה בארבע עיניים?" ביקש קולין.

    אד הציץ קצרות במחשבו. "אני מבין שזו לא בעיה רפואית אישית שלך, נכון?"

    "אכן," השיב קולין קצרות.

    "אם כך, אני מעדיף שסנדרה תהיה נוכחת בפגישה הזאת. היא מתמחה אצלי, ובקרוב מאוד תהיה פסיכולוגית מוסמכת. היא מסייעת לי בכל, ולכן היא תעזור לי גם בנושא שלך, אם אכן תהיה פעילות כלשהי. אין טעם שאצטרך לספר לה הכל מחדש."

    סנדרה היתה ברונטית נאה ודקת גזרה, ועיניה הכחולות שידרו עירנות ומעורבות. קולין לטש בה מבט בוחן, ולבסוף התרצה. "שיהיה כך. במקרה זה אחתים את שניכם על מסמך הסודיות."

    שני הצעירים התיישבו על הכיסאות שמוקמו מול שולחנו של אד. קולין הרכין את ראשו לעבר נעליו, מנסה לנסח את תחילת דבריו כהלכה.

    "אולי זכור לך המקרה של טביעת המעבורת מאמסטרדם לאוסלו לפני כמה שבועות?"

    אד אימץ את זיכרונו אך נאלץ להניד בראשו. "לא זכור לי המקרה הזה. אני לא מרבה בצפייה במהדורות החדשות, וגם לא נתקלתי בידיעה הזאת בעיתון." הוא התבונן בסנדרה, שאף היא הניעה בראשה לשלילה.

    "אם כך, כדאי שתקרא את הכתבה הקצרה הבאה, שהתפרסמה בניו יורק פוסט ב- 28 ביוני." הוא הוציא גזר עיתון מכיסו והגישו לאד.

 

28 נספו בטביעת מעבורת בים הצפוני

 

אמש סמוך לחצות טבעה מעבורת שהובילה תיירים ומכוניות מנמל אמסטרדם בדרך ליעדה אוסלו בירת נורבגיה, בסמוך לחוף המערבי של דנמרק. 28 אנשים טבעו למוות באסון הזה, ויש דיווח על נעדרים נוספים. כמאתיים וארבעים נוסעים ואנשי צוות קפצו למים וחולצו על ידי מעבורת נוספת שחלפה באזור, ספינות משמר החופים של דנמרק ומסוקים. מאחר ואין כל עדות לפעילות טרור, ההערכות ראשוניות מצביעות על תקלה טכנית שגרמה לטביעת המעבורת.

 

"בסדר," אמר אד, והעביר את הידיעה לעיונה של סנדרה. משסיימה, החזירה את גזיר העיתון לקולין. "אפשר להמשיך."

    "באחד המתקנים החשאיים של ממשלת ארצות הברית, באגף סגור של מטופלים קשים ובעייתיים במיוחד, מצוי מזה זמן רב אדם אחד, שגילו מוערך בסביבות שבעים, ואנחנו יודעים עליו מעט מאוד פרטים, כמעט כלום."

    "מה שמו?" שאל אד.

    "כרגע אני לא יכול לומר לך את שמו האמיתי, ובהמשך תבין מדוע. לעת עתה נכנה אותו 'מיסטר X', ברשותך. אני גם לא אראה לך תצלום שלו בשלב זה. המידע המועט שאני כן יודע לספר עליו, זה שהוא מאושפז במקום בכפייה, באמתלא שהוא חולה נפש, סכיזופרניה כמדומני."

    "אמתלא?" אד הרים גבה, "הוא חולה או לא?"

    "הוא אינו חולה," המשיך קולין. "עד כמה שאנחנו יודעים, הוא בריא בנפשו. התירוץ שלנו לאשפז אותו בכפייה התבסס על סימפטום אחד והוא שהאיש כל הזמן ממלמל לעצמו בקול רם. מכל בחינה אחרת הוא שפוי כמוני וכמוך. מאחר והוא מוחזק שם בניגוד לרצונו, הוא מסרב לשתף פעולה ולא עונה לשאלות הרופאים. אף אחד לא הצליח לדובב אותו. הוא רק רוצה להשתחרר משם."

    אד קימט מצחו. "לא מפריע לאף איש מקצוע שהאדם הזה מאושפז בניגוד לחוק?"

    קולין הניד בראשו. "הסיפור מסובך, ואתה תבין הכל בהמשך."

    "אז למה בעצם הוא נמצא שם בכלל?" תהה אד. "אם הוא בריא, לדבריך, מדוע אינכם משחררים אותו?"

    "אני כבר מגיע לזה," המשיך קולין. "יש לו עוד תופעה מוזרה ביותר, שבגללה הוא כנראה ישאר אצלנו עוד זמן רב. מדי לילה הוא מתעורר בשעה שלוש בדיוק בשעה שלוש לפנות בוקר בשיעולים רמים, מלווים בפליטת ליחה או כיח, ואז הוא קורא בקול רם, כמעט בצעקה, כמה משפטים כאילו מתוך שינה. אחרי כן הוא משתתק ונרדם שוב עד הבוקר, וכשקם הוא מתנהג כמי שאינו זוכר דבר ממה שקרה בלילה. הוא אינו יודע בכלל על מה אנחנו מדברים אתו."

    "יכול להיות שהוא מתחזה?" שאלה סנדרה.

    "זו אפשרות, כמובן," ענה קולין, "אבל אנו נוטים לשלול אותה. יש לנו בסיס מוצק להנחה שבאמת אין לו מושג על מה הוא מדבר באמצע הלילה."

    "זו איננה סיבה מספקת כדי לשלול חירות של אדם," הניד אד בראשו.

    "על כל פנים, זו הסיבה שאישפזו אותו בכפייה. המחזה הזה די מפחיד, והאיש הטיל אימה על כל הסובבים אותו. כל מי ששהה בקרבתו בלילות נתקף בחרדה והתלונן עליו, עד שהיה צורך אמיתי לבודד אותו מן הציבור."

    "יש משהו מיוחד בדבריו?" שאל אד. "אני מבין שלא הגעתם אלי בגלל פחדיהם של השוהים במחיצתו."

    "נכון," הסכים קולין. "העניין הוא שהאיש הזה תיאר באחד הלילות בדיוק את סיפור המעבורת שקראתם."

    "ואתם מנסים להבין איך הוא ידע את זה, מאחר ואינו קורא עיתונים או צופה במהדורות החדשות?" שאלה סנדרה. "יכולים להיות תרחישים רבים שבהם הוא שמע על הידיעה הזאת."

    "הוא לא יכול היה לשמוע את הידיעה הזאת מאף אחד בעולם," אמר קולין בביטחון מוחלט. "הוא אמר את זה בתאריך 17 ביוני, 11 יום לפני שזה בכלל התרחש."

    "הרי לכם סיפור!" פלט אד בהשתאות. "זו נבואה שהתממשה?"

    "זה נראה בדיוק כך," הסכים קולין.

    "אולי הוא קשור בדרך כלשהי עם גורמי טרור וידע על תוכניותיהם?" הרהרה סנדרה לעצמה בקול רם.

    "חשבנו על כך, חשבנו על הכל," המשיך קולין. "אבל איך אפשר להסביר שהוא ידע שיהיו בדיוק 31 קורבנות?"

    "הוא אמר במפורש שימותו 31 אנשים?" תמהה סנדרה. "בכתבה כתוב 28 בלבד."

    "נכון, כי הכתבה הזאת היתה הראשונה ובעצם גם האחרונה שפורסמה כאן, בארה"ב. אבל בכתבות המורחבות שפורסמו במדינות הנוגעות בדבר, במיוחד בהולנד, דנמרק ונורבגיה, המספר הסופי של הקורבנות עמד על 31 איש. אבל לא רק בנתון הזה הוא דייק, אלא בכל יתר הפרטים. באיזה יום, באיזו שעה, שם המעבורת, מהיכן תצא והיכן תטבע בדיוק מדהים."

    "אינני יודע מה להגיד," אמר אד לאחר מחשבה ארוכה. "איך אני בכלל מתקשר לסיפור הזה?"

    "אנחנו מקווים שתוכל לעזור לנו להסביר את זה," אמר קולין מניה וביה.

    "אני מצטער, אך אינני רואה כיצד. אני מתמחה בתחום צר מאוד של טיפולים מיוחדים, ואין לי יכולת לפתור תעלומה מן הסוג הזה. זה שייך לפאראפסיכולוגיה או למטאפיזיקה. אני חש חובה מקצועית להודיע לך שאני לא האיש המתאים לחקירה מעין זו."

    "אתה לא תהיה לבדך בחקירה הזאת," אמר קולין. "מה שאנחנו מבקשים ממך זה להצטרף לצוות שאתה תוביל. אנחנו נכריז עליך כעל הפסיכיאטר שלו, שבכוחך לבדוק אותו, לחקור אותו ולטפל בו. אתה תהיה זה שיבוא עמו במגע רצוף ומתמשך, עד שנפענח את היכולת המוזרה הזאת של האיש."

    "זה היה המקרה היחיד של נבואה שהתגשמה?" שאלה סנדרה.

    "בתחילה סברנו כך, אך כעת אנו מניחים שאיבדנו נבואות רבות מאוד בעבר. זו היתה הראשונה שצילמנו ותיעדנו בווידאו. מכל מקום, שלושה ימים אחרי נבואתו על טביעת המעבורת, הקלטנו בבירור נבואה נוספת, שעתידה להתרחש בעוד יומיים."

    "על מה מדובר?" שאל אד.

    "אינני מורשה לדווח על כך לאיש בשלב הזה. אנחנו שומרים בכספת את הנבואה, מבלי שאיש ידע עליה, כדי שלא ינסו להשפיע או להזהיר מישהו מראש. אם היא תתרחש בעוד יומיים, נשווה בין ההקלטה לבין האירוע שקרה במציאות. במקרה ותהיה זהות, כפי שאנו צופים, נתחיל לנסות להשפיע על הנבואות הבאות, כדי להציל חיי אדם."

    "באירוע הזה צפויים אנשים לאבד את חייהם?" שאל אד.

    קולין היסס. "אסור לי לומר זאת, אבל אתם יכולים לשער השערה שכלתנית."

    "אם מדובר בחיי אדם, מדוע שלא נוותר על 'הראיה השניה' וננסה להצילם כבר במקרה הקרוב?" הקשתה סנדרה.

    "אני לא יכול לשתף אתכם במידע מעבר למה שהוסמכתי, ובוודאי לא לפני שאתם מצטרפים לצוות המטפל בנושא הזה, ומתחייבים לשמור על חשאיות."

    "איזה צוות הזכרת קודם?" שאל אד.

    "אנחנו מתכוונים לאסוף מספר מומחים בתחומים שונים לקונסורציום מקצועי."

    "איפה בדיוק הוא מוחבא מהעולם?" הוסיף אד לשאול.

    "כאשר זה יהיה רלוונטי, אנחנו נוביל אותך אליו."

    "אנחנו" מלמל אד. "ומי אתה, ביתר פירוט? מהי ההכשרה שלך? אתה סוג של סוכן כדוגמת ג'יימס בונד?"

    קולין חייך. "אני רחוק מאוד מג'יימס בונד. אמנם יש לי תג של חוקר הבולשת, אבל אין לי אפילו כלי נשק. אני מידען, במחלקה שקטה ומעניינת של מידע וניסויים, וביתר דיוק המחלקה לחקר ההתנהגות. אני מתמחה בהשגת כל חומר ספציפי שתזדקק לו."

    אד נשם עמוקות. "ראה, בחורי הצעיר," אמר. "אין ספק שאם כל דבריך נכונים ומתועדים, הרי מדובר במקרה מיוחד במינו. אבל אני חוזר וטוען שאין לי מיומנות בתחום הזה, ואינני רואה דרך כלשהי שאוכל להשתלב בהרפתקה הזאת. לכן, אני נאלץ לסרב לבקשה שלך. יושרי המקצועי לא מאפשר לי להכשיל את החקירה שלכם."

    קולין לטש בו מבט מוזר, והניד בראשו. "אני נאלץ להתעקש ולהפציר בך לקבל על עצמך את הובלת המחקר הזה," אמר בקול תקיף. "ישנם עוד מספר דברים שלא יכולתי להגיד לך כרגע, ויש סיבות טובות מאוד מדוע אתה האיש היחיד שמתאים לנושא הזה."

    "לא השתכנעתי," טען אד. "לדעתי לא אצליח לגלות איך מישהו מנבא את העתיד, מפני שאני משוכנע בכל כולי שאין שום אפשרות לנבא את העתיד. ואין לי כוונה להתחיל לעסוק במחקר שאינני מאמין בשאלת החקר שלו, שבעצם מסתמכת רק על ראיה אנקדוטית יחידה."

    "אולי תספר לנו מדוע הגעתם אל אד גארווין מלכתחילה?" הציעה סנדרה.

   קולין השתהה מעט בטרם השיב. "מאותה סיבה שאינני מראה לאד תצלום של התימהוני ההוא. יש לנו סיבה טובה להאמין שאד מכיר את האיש."

 

 

פרק 3

 

"אולי כדאי שאקדים תרופה למכה," אמר קולין לחמשת האנשים שהצטופפו בחדר הדיונים מול מכשיר הטלוויזיה. "כל מי שצפה בסרטון המוקלט התלונן שהוא חשוך מדי. הסיבה ברורה, הכל מתחיל בדיוק בשלוש בלילה, וכולם ישנים בחושך. לכן המצלמה לא הצליחה לקלוט הרבה, וגם איכות הקול לא היתה משובחת, ולכן הצמדנו תרגום."

    על מרקע הטלוויזיה נראו צללים כהים.

    "ניתן לעשות הרבה לשיפור איכויות הסרטים," אמר רונאלד סמית, "אפשר לשכור חברה מקצוענית, להביא ציוד איכותי יותר, עשיתם משהו לשיפור המצב?"

    "בוודאי," הרגיע קולין. "זו היתה התקנה חובבנית שלנו, התיעוד הבלתי מוצלח הראשון ובו תיאור טביעת המעבורת. אחרי כן הצבנו מצלמת אינפרא אדום מעולה, שמציגה את הלילה כמו יום, ושתלנו מיקרופונים סמוך למיטתו. ההקלטות הבאות היו ברורות ואיכותיות הרבה יותר."

    "כמה כאלה כבר אספתם?" המשיך רונאלד לשאול.

    "סבלנות, כל פרט צריך להימסר בדיוק בזמן הנכון," השיב קולין.

    רונאלד היה מדען כבן ארבעים וחמש, בעל תואר דוקטור בפיזיקה, והעיד על עצמו שהוא ראציונאליסט קנאי. הוא הסביר שאינו מאמין באמונות כלשהן, בישויות אנימיסטיות או בסוגיות של תורת הנסתר. 'רק בחוקי הפיזיקה שניתנים למדידה ולשחזור תחת הביקורת המדעית', לדבריו. בתחילה סירב להצטרף לצוות, מפני שלא האמין שהמעשה הזה יכול להתרחש כלל. במאמץ רב נאלץ קולין לשכנעו להגיע למפגש הראשון הזה, ולחזות 'במו עיניו' בהקלטה. "אתה מאמין רק בראיות? בבקשה, אספק לך את כל הראיות שבעולם. אתה תראה את הדברים במו עיניך, ואז תחליט אם להמשיך." רונאלד השתכנע והגיע, כמוהו עשו גם מתיו סטאר וקליף ג'ונסון.

    מתיו סטאר, ברנש צנום וגבוה כבן שישים, ממושקף עם רעמת שיער מלבינה היה בעל הסמכה רפואית, והתמחה בתחילת הקריירה שלו כנוירולוג, אך לימים משך המחקר המעשי את ליבו והוא עשה הסבה לרפואה מחקרית בפיזיולוגיה של המוח. כחוקר בנשמתו הביע את הסכמתו הנלהבת מבלי לחשוב פעמיים. כה נלהב היה, עד שקולין התקשה לשכנעו שיופיע לפגישה הראשונה ללא מכשיריו עתירי האלקטרודות, מפני שלא תהיה לו גישה לפציינט המיוחד הזה בשלב כה מוקדם. מתיו נאלץ להשאיר בצער את ציודו אך הגיע תאב סקרנות אינטלקטואלית.

    קליף ג'ונסון, בחור מרשים כבן ארבעים, בעל מבנה גוף אתלטי וזקנקן דקיק המעוצב בדייקנות, היה הקוסם שבחבורה. קליף העיד על עצמו שהכיר את כל התחבולות בעולם הקוסמים המקצועיים בתחומי הטלפטיה - קריאת מחשבות, הטלקינזיס - הזזת חפצים בכוח המחשבה, גילוי הנסתר, חיזוי העתיד, העלאה באוב וכיוצאים באלה כשפים וקסמים שהציבור אהב לחזות בהם, מבלי שיהיה לצופים מושג כיצד עובדים עליו.

    "הכל באמת רק עבודה בעיניים?" שאלה סנדרה בתחילת הפגישה, מייד  לאחר שהציג את עצמו.

    "בהחלט. אנחנו מסדרים את הקהל התמים, שחלקו לפחות, עד כמה שידוע לנו על פי עדותם עצמם אכן מאמינים לנו שאנחנו באמת עוסקים בכשפים אמיתיים. הכל בלוף אחד גדול, אין פה שום מיסטיקה. חלק מן התחבולות מאוד מתוחכמות, אך חלקן כל כך פשוטות, עד שהקהל היה מתאכזב ורוגם אותנו בביצים סרוחות, לו היה יודע איך באמת מתבצעים הטריקים בפועל."

    "תוכל לגלות לנו כמה תחבולות?" שאלה בתקווה.

    קליף חייך במבוכה. "אני חייב לשמור על מקום עבודתי. התחייבתי, כמו שאר הקוסמים, לא לגלות את סודות המקצוע, כדי שנוכל להמשיך ולהתפרנס. אוכל רק להציג לכם חלק מן הקסמים שלי, שתתרשמו בעצמכם."

    סנדרה לא ויתרה. "אני מודיעה לך מראש, שלא ארפה ממך עד שתלמד אותי לפחות תעלול אחד."

    קולין חייך למשמע דבריה, ועתה הרצין. "לנושא שלנו, קליף, השאלה שאתה תתבקש לענות עליה היא האם המיומנויות שלך מספיקות כדי לגלות תחבולות של אחרים. אתה תדע לחשוף מתחזים?"

    קליף היה החלטי ונחרץ בתשובתו. "התשובה חיובית בכל מאת האחוזים. אני מכיר את כל הקסמים בתחום שלי, אין שום קוסם בעולם שהמציא קסם במיסטיקה שאינני מכיר. אתם יודעים, קסמים חדשים מפותחים ביצירתיות וברמת אמנות ממש. אצלנו המקצוענים קשה להסתיר אחד מהשני. אנחנו אמנים המופיעים בפני קהל, ולא קוסמים כמו שמסופרים באגדות."

    את הדממה במרקע קטע לפתע קול שיעול עמוק ומהדהד, שהקפיץ את כל חמשת האורחים. השיעול לא פסק אלא הפך להשתנקות, גניחות רמות ולבסוף קול שנדמה כמו פליטת כיח ממעמקי גרונו של השוכב.

    "זה באמת מפחיד... זה נשמע כאילו הוא עומד להיחנק" לחשה סנדרה.

    ואז זה החל. הדמות האפלולית עברה ממצב שכיבה למצב ישיבה. שטף של מילים שלמות ומשפטים קצרים ומקוטעים בצעקות רמות. הדבר דמה לאדם הצופה באירוע כלשהו ומתאר את שרואות עיניו לקהל דמיוני. המילים היו ברורות וחדות, ורק הרכבת המשפטים היתה מפוזרת, בעלת תחביר דקדוקי לקוי. המסר כולו היה מלא מבחינת תוכנו. התאריך, המיקום, מהות האירוע, תוצאותיו, כאשר הסדירות הכרונולוגית פגומה ודורשת עיבוד לוגי וניתוח סמנטי על ידי השומע.

    וכמו שהחל המסר, כך נסתיים לפתע. האיש חזר לשכב בתנוחה עוברית ולהתכרבל במה שנראה כערמת סחבות וסמרטוטים. השקט שב לשרור בחדר, והוא נרדם והחל לנחור. קולין שלח יד קלילה וניתק את המכשיר.

    "מדהים..." פלט אד.

    "מישהו ראה משהו דומה בעבר?" שאל קולין.

    אף אחד מהנוכחים לא התנדב לענות. רונאלד, מתיו וקליף הנידו בראשיהם בדומיה.

    אד המשיך לחקור. "ואתה אומר שזה הוקלט אחד עשר יום לפני הטביעה בפועל."

    "כמובן. בהקלטות הבאות אתם תראו בתחתית המסך את התאריך ושעת ההקלטה."

    "ולא ידוע לכם כמה הקלטות קודמות הפסדנו?"

    "המספר המדויק אינו ידוע, אבל אנחנו יכולים להעריך שמדובר בעשרות רבות, אם לא מאות. התורנים אחים ואחיות שהיו במשמרות הלילה דיווחו תדיר שהוא מתעורר באמצע הלילה ומדבר, אבל אף אחד לא העלה על דעתו להקליט אותו על מנת לבדוק לעומק את הדברים."

    "מי החליט להקליט אותו בפעם הראשונה ולמה?" שאל אד.

    "הרופא המטפל שלו, מטעמים רפואיים," השיב קולין. "אחות אחת המטפלת באיש בקביעות הציעה זאת לרופא, כי היא חששה שהאיש יחנק באחד הלילות מהקיא של עצמו."

    "ומאז אותה נבואה על טביעת המעבורת? מה קרה בלילות הבאים?" שאלה סנדרה.

    קולין הרים את שתי ידיו והעביר אותם לאורך שערו מן המצח ועד לפדחת. "הקלטנו גם את הלילות הבאים, אבל התכנים לא היו משמעותיים עבורנו. לפחות לא נבואות שאנחנו יכולים לבדוק ולאמת את התגשמותן. יש לי כאן חלק מהתמלילים," הוא חיטט בניירות שעל שולחנו ומצא דף מודפס, "הנה, זה מהלילה של 18 ביוני. הוא אמר אז, 'ביל ומריה התחתנו בשביעי ביולי בארקנסו, אבל מריה לא אהבה באמת את ביל. הם התגרשו בשביעי בדצמבר. איזה טיפש הוא, הפסיד את כל הכסף שלו.' עד כאן. אין לנו מושג מיהם האנשים הללו, והחלטנו לא להקצות משאבים לחיפושים אחר הזוג הבלתי רומנטי הזה."

    "אם ככה, יתכן שחלק מהנבואות שלו חסרות משמעות אמיתית," ציינה סנדרה.

    "הכל יתכן," הסכים קולין. "אנחנו מתחילים למעשה את החקירה המסודרת בימים האלה. נקבע פגישה נוספת בעוד יומיים, מפני שאנחנו טסים מחר לפילדלפיה, וכשאחזור אוכל כנראה לספר לכם על הנבואה המשמעותית השנייה שלו."

    "מי אלה 'אנחנו'?" שאל אד.

    "מתלווה אלי ג'ניס פארקר, המנהלת שלי במחלקה, וכרגע שנינו אולי היחידים בעולם שיודעים כביכול שהיא עומדת להתממש כולל תוצאותיה."

   

         

פרק 4

 

מייקל היה נסער כאשר החנה את מכוניתו בסמוך למכונית אביו, כאשר באוזניו מהדהד עדין תוכן השיחה מעוררת הדאגה.

    'בוא מהר ככל שתוכל, יש בעיה חמורה עם אחותך... היא במשבר רציני, אני צריך אותך כאן'   

    כאשר נכנס לחדר המגורים הנאה והמרווח של בית אביו, קלטו עיניו את מריל מצונפת על הספה וחיוורת כסיד.

    "מריל, מה קרה?" מייקל חש לעברה והתיישב לידה. "את מרגישה טוב?"

    מריל נעצה בו מבט - דומה היה כי אימת מוות נשקפה בעיניה. לאחר שניות אחדות חזרה והרכינה את ראשה, מבלי לפצות את פיה.

    "אבא, מה קרה?" פנה מייקל אל אביו.

    ג'יימס וויליאמס הניד בראשו מספר פעמים, וצנח באנחה על הכורסה הסמוכה.

    "למה מריל לא עונה, מה קורה כאן?"

    "מגדת עתידות... קיללה את מריל שלנו"

    מייקל נדהם. "מגדת עתידות? קיללה? ספרי לי בדיוק מה קרה!"

    "היא לא תוכל לספר לך, היא בקושי יכולה לנשום, עזוב אותה. אני אספר לך, מה שבקשיים רבים הצלחתי לדובב ממנה"

    מייקל פנה לעבר אביו. "ובכן?"

    "ובכן, לפני כשעתיים היא הגיעה במצב הזה לכאן. לפני כן, בעצת 'חברה' טובה מהעבודה, הלכה למגדת עתידות, אחת תמהונית בשם ברברה, לשמוע את העתיד... היא שילמה מראש 50 דולרים"

    "חמישים דולרים על שטות כזאת..." רטן מייקל.

    "חכה... מילא, לזרוק את הכסף הזה. מה שאותה ברברה חזתה למריל, לא מצא חן בעיני אחותך, והיא הטילה ספק בכושר 'נבואתה' של אותה מגדת עתידות. ואז, אותה ברברה התרגזה והטילה באחותך קללה, שבעוד שלושה ימים מהיום תמצא את מותה ברצח אכזרי, ושילחה אותה מעל פניה... ומריל שלנו, תביט עליה... איבדה צלם אנוש"

    מייקל תפש בידו את מצחו. הוא חש כיצד זעה קרה מבצבצת בעורפו. "מה עושים עם זה, לעזאזל..." סינן מבין שפתיו. "אני שומע על דבר כזה פעם ראשונה בחיי"

    הוא חזר ונעץ מבט באחותו. זו המשיכה לרעוד בכל אבריה. היא דמתה לאדם שקם זה עתה מקברו... לאחר מכן חזר והשפיל את מבטו.

    דקות אחדות נדם, ואז נשא עיניו לעבר אביו.

    "מי זאת אותה ברברה? היכן היא נמצאת?"

    "מה אתה מתכוון לעשות, להרביץ לה?" אביו פסל את הרעיון בליווי תנועת יד מבטלת.

    "אולי... אגש אליה, ואדבר איתה... אולי היא תרגיע את מריל"

    שוב שקע בהרהורים. "אני מכיר ידידה, סטודנטית בפסיכולוגיה... אולי היא תוכל לתת לי רעיון כלשהו"

    מייקל הוציא מכיסו את הפאלם שלו, והקיש קלות על צג המגע. עד מהרה מצא את מבוקשו, וחייג.

    בקול רוטט מעט סיפר לבת שיחו את ששמע זה עתה מאביו. משסיים, ניתק והמתין. שעה ארוכה חלפה עד שחזרה אליו. כנראה הכינה את שיעורי הבית שלה, מן הסתם. עתה הקשיב קשב רב לדבריה. ככל שהתקדמה השיחה התרופף המתח הרב שאפפו, דבר שניכר בהשתחררות הבעת פניו. מדי שניות אחדות הוא הנהן קצרות לשפופרת, ואף החל לחייך מדי פעם. לבסוף הודה לה מקרב לב, וכאשר החזיר את השפופרת אל כנה - היה נינוח ורגוע לחלוטין.

    "נו, היא עזרה לנו במשהו?" האיץ בו האב.

    מייקל לא התייחס לשאלתו של אביו, ורק נעץ מבט מחייך במריל. החיוך נעלם מייד, בראותו עדיין את מצבה העגום ומעורר החמלה של אחותו. "אל תדאגי, מריל, הכל יהיה בסדר..." אמר לעברה. את אשר המשיך והתיז בקול לא קול - "היי בטוחה, אני אנקום את נקמתך... חכי לי, ברברה!" - לא יכלו השניים לשמוע.

 

 

פרק 5

 

"איך זה שהחלטתם לצרף אותי לנסיעה שלכם, ומדוע רק אותי מכל הצוות?" חקר אד. שני מלוויו הנחו את נהג המונית מנמל התעופה לאזור לא מוכר במרכז העיר פילדלפיה, שם נפרדו מהנהג לשלום. בשעה מתוכננת בקפידה התיישבו שלושתם בבית קפה צנוע בבוחרם שולחן מחוץ למבנה, על המדרכה. גם את מיקום הישיבה לא השאירו לידי המקרה. ג'ניס פארקר, אשה נמרצת כבת חמישים, קבעה את סדר הישיבה עבור אד ועבור קולין הצעיר, שהיה כפוף לה בשירות החשאי.

    "ספרתי לך על המחלקה הצנועה שלנו, אבל לא הזכרתי שהתקציב שלנו די מצומצם," הצטדק קולין. "לכן לא יכולנו להטיס לכאן את כל הצוות."

    "אז מדוע אני נמצא כאן בכל זאת?"

    "קולין שכנע אותי שאתה חיוני לנסיעה הזאת, ותוכל להבין בהמשך מדוע," אמרה ג'ניס. "גם אני סבורה שחשוב מאוד שתצפה באירוע הזה במו עיניך, ולכן השתדלתי לממן גם את הטיסה שלך לכאן."

    "מה עומד להתרחש?" אד החל לשלוח מבטים סקרניים לכל הצדדים, וקולין כמעט נפל מכיסאו.

    "הפסק, הפסק," לחש לעברו. "מבחינה בלשית אתה מעורר תשומת לב כמו קרנף משתולל בחנות חרסינה!"

    אד חדל לאלתר. מכל מקום, הסביבה היתה שקטה. היה זה יום מנומנם בשעות הצהרים המוקדמות, ולא התאים לארוחת בוקר או לצהריים. מאחר ואכלו ארוחת חטיפים במטוס, הזמינו קפה ועוגות תפוחים. תנועה דלילה של כלי רכב נצפתה, והולכי רגל אקראיים חלפו מצד לצד, כל אחד עסוק בענייניו. כל החנויות כבר היו פתוחות בשעה הזאת, כולל הבנק שהיה מעברו השני של הרחוב, מרוחק כשלושים מטרים מהם. פרגולת עץ מנעה מקרני השמש מלהכות על ראשיהם. מרחוק ניתן היה לראות את גשר פרנקלין על נהר דלוור.

    קולין העיף הצצה חטופה בשעונו כל שתי דקות בערך, עד שג'ניס עצמה כמעט ונזפה בו. שני אנשי הבולשת שוחחו על אקטואליה, והחלו להתעמק בשוק המניות, עד שאד סבר ששיחתם כה משכנעת, שהם שכחו כלל לשם מה באו לכאן. לפתע סיננה ג'ניס מבין שפתיה בקול נמוך, "הנה זה מתחיל. אד, הפנה מעט את ראשך ימינה לכיוון הבנק."

    "בדיוק בזמן" לחש קולין.

    מה שהתרחש בשתי הדקות הבאות נראה היה בעיני אד כשוד בנק מהסרטים. מכונית פורד לבנה עצרה לאיטה סמוך לכניסה במקום אסור לחנייה, וממנה יצאו שני גברים. נהג המכונית נשאר בתוכה, מבלי לכבות את המנוע. הגברים התבוננו לצדדים ופסעו לאיטם לתוך הבנק. במשך דקה ארוכה לא היה ברחוב שום דבר חריג. שוטרים לא נראו באזור, ואף רחש חשוד לא נשמע.

    "אני לא שומע אזעקה," לחש אד.

    "בתוך הבנק הפעילו אזעקה שקטה, המשטרה כבר בדרך לכאן," החזיר קולין.

    לפתע נשמעו כמה יריות עמומות מתוך הבנק, ואחריהם נראו שני הגברים מזנקים החוצה. אחד מהם רץ ריצת אמוק כששני שקים בידיו. הוא נכנס בזריזות לתוך הרכב, הטיל את השקים למושב מאחוריו והחל לעודד את שותפו שהתמהמה מסיבה בלתי ברורה.

    "בוא כבר!" נשמעה צעקה מתוך הרכב. "מהר, בן זונה, מהר!"

    "הנבואה לא מדויקת!" לחש קולין. "בפנים צריכים להיות כעת שלושה פצועים, אחת מהם עובדת הבנק ושני לקוחות תמימים, אבל אחד מן השודדים אמור היה להיהרג במהלך השוד והשני להיפצע"

    "זו הסיבה שהחלטתם לא להתערב?" החזיר אד בלחישה.

    "זה שבחוץ נראה לי פצוע," לחשה ג'ניס. "הוא צולע ומתקשה לרוץ."

    הפצוע פתח את הדלת האחורית, והתקשה להיכנס פנימה מפאת השקים שהיו מוטלים שם. הוא החל להקיף את הרכב כדי להיכנס מן הצד של הכביש. הנהג, כנראה בעקבות פקודה שקיבל מן השודד הבכיר, יצא ממושבו כדי לסייע לשותפם הכושל.

    ומה שאירע בשני השניות הבאות, הדהים את שלושת הצופים. ברחוב השקט הזה, שלא היו בו כמעט מכוניות באותו רגע, נשמע תחילה טרטור עז של מנוע רב עוצמה. משום מקום הגיח אופנוע גדול במהירות של קליע, פגע בנהג השודדים והעיף אותו כמה מטרים באוויר. לאופנוע לא קרה כלום, פרט לאיבוד היציבות לרגע קל, אולם תוך שנייה אחת הוא התייצב ונעלם. היתה זאת תאונת 'פגע וברח' קלאסית, שלא היה לה שום קשר לשוד שהסתיים זה עתה. אולם גורלו של הנהג היה מר עוד יותר מן הפגיעה הראשונה של האופנוע: הוא התעופף והוטח בחוזקה על הנתיב של התנועה ממול, וטרנזיט תמים שנסע שם דרס אותו פעם נוספת, תוך כדי חריקת בלמים עזה. הטרנזיט עצמו סטה ממסלולו בעקבות הבלימה, וחסם לגמרי את דרכה של מכונית השודדים.

    עתה החלה להישמע הסירנה של מכונית המשטרה הראשונה שהגיחה מאחור. חלפה כמחצית דקה נוספת, והאירוע הסתיים. שני השודדים נלכדו על ידי השוטרים, ניידות נוספות המשיכו להגיע ואחריהם מספר אמבולנסים. קהל של סקרנים החלו להתקבץ במקום כדי לחזות בפעולות החילוץ. שלושת הצופים של בית הקפה שילמו למלצרית החביבה והסתלקו משם בטרם יתבקשו על ידי השוטרים לתת עדות ראיה.

    "כאשר תחזה בקלטת, תתקשה להאמין," הבטיח קולין לאד. 

    "חוזרים ללוס אנג'לס," פקדה ג'ניס. "קולין, עצור לנו מונית לנמל התעופה."

 

בדרך לשדה התעופה צלצל הטלפון הסלולארי של אד.

    "היי, סנדרה," אמר.

    הוא הקשיב בעניין רב למסר ארוך במיוחד. מדי פעם הנהן, לעיתים בקעה מפיו קריאת התפעלות. ג'ניס וקולין יכלו לשמוע אותו מגיב במשפט ענייני בודד בסוף השיחה:

    "או קיי, סנדרה. השיגי לי בהקדם שחקן צעיר ומוכשר, ששולט באמנות ההתחפשות. כן, כן, אם אפשר, אז להיום בערב. אצלי בבית. לא, אין צורך בשום ידע מוקדם. אני אכתוב עבורו שני תסריטים."

 

 

פרק 6

 

"ג'ניפר מתוקה שלי, אמרתי מספיק כבר עם הטלוויזיה!" קראה מרגרט מן המטבח. "מחר יש לך לימודים! לסדר את התיק, לצחצח שיניים ולשכב לישון!"

    הרעשים שהמשיכו לבקוע מן המרקע בסלון לא העידו שג'ניפר התרשמה מהוראתה של האם. מרגרט שפתה לעצמה כוס תה בסיומו של ערב עמוס ומתיש לא יוצא דופן לעומת מרבית ימיה הממוצעים. כעת הניחה לראשה להישמט על השולחן הקטן במטבחה. גם הערב נאלצה להישאר במשרדה שעתיים נוספות כדי לתמוך בעבודת המנהל שלה, משם עצרה בדרך לקניות בסופרמרקט, וכאשר חזרה הכינה לשתיהן את ארוחת הערב. בין לבין טיפלה בכביסה, בהדחת הכלים ובתיקון התיק של ג'ניפר, שאחת מרצועות הגב שלו נפרמה.

    לאחר כמה רגעים ניעורה לפתע מנמנום קל:

    "עוד מעט, אמא!"

    מרגרט חייכה מתחת למסך עייפותה.

    "עכשיו!" קראה. "כבר מאוחר!"

    "אבל עכשיו זה שיא המתח!" קראה ג'ניפר.

    עתה משכה את עיניה הפתקית שהשאירה לעצמה בבוקר, תלויה מתחת למגנט על דלת המקרר. היא קרבה ועיינה בו, והפליטה קללה חרישית.

    "לכל הרוחות, שוב שכחתי להתקשר למדביר החרקים!" רטנה.

    היא עשתה כך מדי חודש בחודשו, למרות שהמדביר החביב ניסה להסביר לה שאין צורך בתדירות כה תכופה. "הרעל שאני משתמש בו חזק מספיק לשנה שלמה," חזר וטען, אך היא לא אבתה לשמוע. כל חודש הגיע אליה תמורת תשלום מלא, כמובן וריסס את כל שטחי הבית, כאשר היא עוקבת אחרי מעשיו ולא מניחה לו להחמיץ פינה או סדק.

    לפתע קרה הגרוע מכל: מבעד לחלון הפתוח נכנס במעוף גס וברשרוש קולני תיקן אמריקאי גדול ומכוער, נתקע בדרכו בארון הקיר, ונחת בנקישה על השיש, כמטר אחד ממקום ישיבתה. צרחת פלצות בלתי נשלטת בקעה מגרונה של מרגרט קולמאר. היא התאבנה בבת אחת על מקומה. המקק הבחין במצבו הלא טבעי, במקום מואר ומסוכן מנקודת מבטו, ונמלט מייד על השיש עד אשר נעלם במרווח שבין קצה השיש לגב המקרר. שפתיה של מרגרט החלו לרעוד ושיניה לנקוש.

    כמה זמן חלף לא ידעה, כאשר הבחינה בג'ניפר עומדת על סף המטבח ונועצת בה מבט מבוהל. הילדה עמדה קפואה במקומה למראה האם המבועתת.

    תחושת קבס עמדה בגרונה של מרגרט. היא ניעורה מן החלום המתרחק של החרק מעורר האימה, ונכנסה בו בזמן לתוך מציאות חדשה שזה עתה עיכלה אותה. המחלה שלה, הפחד החולני מפני מקקים, משודר לג'ניפר ומרגרט נוכחה עתה להבין שזה הרבה יותר גרוע ממחלתה שלה. בעיניה של הילדה - התדמית של האימא המבוגרת והמגוננת, שבה היא אמורה לבטוח ולמצוא משענת   קרסה והתמוטטה כמגדל קלפים.

    וג'ניפר הקטנה רק עמדה שם, המומה.

    "זהו זה," גמלה החלטה בליבה של מרגרט, "עד כאן."     

 

 

פרק 7

 

"הנבואה השלישית שהקלטנו יוצאת דופן," אמר קולין. "היא מתייחסת לעבר. אבל מתברר שגם לה היתה חשיבות עצומה. מכל מקום, יש טעם לעבוד על הנבואה הרביעית, שאמורה להתגשם בעוד יומיים. ננסה לשנות אותה כדי למנוע פציעתם של שבעה עשר ילדי בית ספר בדרכם ללימודים."

    "חזור רגע לשלישית," קטע אותו אד, "אם היא מתייחסת לעבר, מדוע אמרת שהיתה לה חשיבות?"

    "מפני שזו נחשבה על ידי המשטרה כתעלומה בלתי פתורה, והתיק נשאר פתוח ללא שום קצה של חוט. ואז, כאשר קיבלנו את המסר השלישי, נדהמנו לשמוע את השם המפורש של הרוצח ואת סוג רכבו בוקעים מגרונו של האיש הפלאי הזה. יצרנו קשר עם החוקרים של התיק ההוא, ומסרנו להם את המידע הזה כ'מידע מודיעיני מיוחד'. הם איתרו אותו, הצליחו בחקירה קצרה לקשר אליו מספר ראיות מכריעות והם בסוף הדרך להרשעתו."

    "נראה שהעתיד והעבר מעורבבים אצל האיש הזה," הרהר בקול מתיו סטאר.

    "המסרים שלו תמיד מנוסחים בזמן עבר, ורק לפי התאריכים אנחנו מייחסים אותם לעתיד. אני מציע שנצפה, אם כן, במסר הרביעי שלו," אמר קולין.

    "בכל מקרה, ארצה לראות ולשמוע גם את המסר השלישי. כל בדל של ראיה יכול לתרום לעסק שלנו," ביקש אד.

    "כמובן, כמובן," נחפז קולין להשיב. "אכין לכם את הקלטת למפגש הבא. וגם את המסר החמישי, אם תרצו, שגם הוא לא לעניין. הוא מנבא מלחמה שתפרוץ בין שתי מדינות ידידותיות ושוחרות שלום באירופה בעוד 124 שנים..."     

    הוא הפעיל את מכשירי הטלוויזיה והווידאו. הפעם התמונה היתה ברורה מאוד. על דרגשו בפינת התא שכב התימהוני הפלאי מכורבל מתחת לערימת סמרטוטים מטונפים, מכווץ, עם פניו אל הקיר.

    "לא היה לכם תקציב לשמיכה עבורו?" שאלה סנדרה בפליאה.

    קולין חייך. "יש לו שמיכות, אבל הוא מעדיף את הסחבות שלו. הוא לא רוצה להשתמש באביזרים ובציוד שלנו, כי יש בהם מיקרופונים, ו'אנחנו'  מנסים להעביר לו מחלות, רעלים וסמים."

    "והוא מסכים לאכול את המזון המסופק לו במוסד?"

    "כן."

    "ובמזון המוגש לו, 'אנחנו' לא יכולים להעביר לו את כל הפגעים שתארת?"

    "מסתבר שלא!" חייך קולין ומשך בכתפיו. "ככה זה כשאין הרבה ברירות. האיש שלנו בפירוש לא רוצה למות מרעב."

     המיקרופונים לא קלטו רחש במשך כל הזמן, עד אשר נראתה תזוזה של הישן. אז נשמע קול שיעול רם ויבש, - ההקלטה היתה ברורה ואיכותית שיעול עמוק ומתגלגל, ונחלש כהד הנמוג לאיטו בגיאיות שבין ההרים. לפתע הזדקף האיש והתיישב על מיטתו, תוך כדי פליטת שטף של ליחה מגרונו. מראהו היה מבעית, למרות שהיתה הכנה מוקדמת לחיצוניותו: איים של שיער שיבה ארוך, מדובלל ודליל צמחו בין קרחות רבות. ארובות עיניו היו עמוקות, אך גלגלי עיניו בלטו החוצה כאחד הסובל מפעילות יתר של בלוטת המגן. גם פיו איבד מספר רב של שיניים, והמעט שנותרו בו היו שחורות או עקומות. עתה נפלטה צעקה מגרונו:

    "שבעה עשר ילדים נפצעו בגלל תאונת שרשרת! הם נסעו באוטובוס הצהוב לבית הספר בכביש המהיר הארבור, בקו 124 בשעה שמונה בבוקר ביום חמישי בשניים בספטמבר."

    כמו שהחל, כך נדם לפתע, הסתובב על צדו ונשכב בדומייה מתחת לסחבות המרוטות שלו. עד מהרה נרדם, וכאשר נשמעה נחירתו הראשונה עצר קולין את המכשירים.

    "הרי לכם נבואה!" קרא אד בהשתוממות.

    הוא החליק בידו על שיערו, וגירד מעט בפדחתו. "דבר אחד לא ברור לי עד עכשיו. על סמך מה טענת שאני עשוי להכיר אותו? אני משוכנע שלא ראיתי את האיש הזה מימי."

    קולין נראה נבוך קמעה. "הוא לא מוכר לך?"

    "יש לי זיכרון טוב לפרצופים ולטיפוסים בכלל. אין סיכוי שבעולם שראיתי את האיש הזה בעבר. היום נתקלתי בו בפעם הראשונה."

    "אין סיכוי שטיפלת בו כאשר היה צעיר יותר ונראה קצת שונה?"

    אד הניד בראשו.

    "למען האמת זה קצת מתמיה אותי," גרס קולין, "אבל יש לי יסוד מוצק לדבוק בטענה שלי. אם אתה אינך מכיר אותו, יש לנו סיבה טובה להעריך שהוא אולי מכיר אותך."

    "אם כך, תן לי להיכנס פנימה. הגיעה השעה לשיחה הראשונה," ביקש אד.

    "הפגישה הזאת מתוכננת למחר בבוקר," הודיע קולין.

 

אד נכנס לחדר עבודתו, ושם פעמיו הישר לספרייתו הגדושה בספרות מקצועית. קיר שלם ממול לשולחנו הכיל מדפי עץ מסיביים, מצופים בפוליטורה מיושנת, לכל אורכו וגובהו של הקיר. בספירה האחרונה שערך, היו שם כתשע מאות ושלושים ספרים. הוא סקר את שמותיהם בחיפוש אחר הספר הרלוונטי למקרה הביזארי הזה, ובאמצע שורת המדפים השלישית קטע אותו צלצול הטלפון.

    "שלום," אמר לשפופרת. "אה, שלום לך, גברתי."

    פניו נתכרכמו מעט, כאשר הקשיב לבת שיחו.

    "אני אשתדל לעשות זאת בהקדם," אמר לבסוף, "יש כאן כמה הכנות שעלי לבצע קודם לכן. אנא מסרי לי את מספר הטלפון שלך, ואני אודיע לך מתי להגיע."

    וכאשר הניח את השפופרת חזר לעיין בין ספריו, עד אשר שלף אחד מן המדפים, נשף על חלקו העליון להסיר את האבק והחל לעלעל בדפיו.      

 

  

פרק 8

 

ענני הצעיף המרהיבים שבישרו על תחילת הסתיו לא הסיחו את דעתו של אד כאשר החנה לפני מספר דקות את מכוניתו בחזית הבניין. בלילה הקודם הרהר רבות בטקטיקה ששומה עליו לנקוט בפגישה הראשונה. עתה קיבל תדריך אחרון מקולין: יש לו יד חופשית לומר כל דבר שימצא לנכון. לקולין היה רק תנאי יחיד - אין בסמכותו לשחררו לחופשי. אד היה מוטרד משאלה נוספת, אולם קולין הזים בנחרצות את חששו:

    "אלימות? לא ולא. מיסטר X מעולם לא הרים ידו על איש."

    "שאלה אחרונה: מה שמו של האיש?" שאל אד.

    "לא גיליתי לך עד היום מפני שאנו לא יודעים," הודה קולין. "הוא לא מוכן לגלות את שמו לאיש."

    אד עקב אחר ההכנות האחרונות, בהן הובילו שני אחים בחלוקים לבנים את הקשיש אל חדר החקירות. מראה גדולה באחת הקירות הסתירה את החדר הצמוד לו, בה התמקמו שאר חברי הצוות. האיש עצמו הלך ללא התנגדות, בכוחות עצמו אך בהליכה איטית, שפופה, וארשת פניו ללא הבעה. כל הדרך מתאו לחדר החקירות, הוא ליהג לעצמו מילים ומשפטים חסרי פשר.

    לאחר שהתיישב על כיסאו, יצאו שני האחים מן החדר. עתה סימן קולין לאד שהוא יכול להיכנס פנימה. הקשיש המשיך לשוחח עם עצמו אף כאשר נכנס אד והתיישב מולו, כאילו אין הזר הנכנס נוגע אליו עצמו כלל.

    "שלום, שמי אד גארווין," אמר אד והתיישב. עתה נוכח לדעת שהסתבך בתחום שלא פילל הצחנה שבקעה מבגדיו של האיש היתה בלתי נסבלת, ואד חשב לזנק ממקומו ולהמלט החוצה כדי להשיג מעט אוויר צח לריאותיו הגונחות. לאחר כמה השתנקויות קצרות, החל אפו להסתגל לריח העז. הוטל עליו לשאת זאת בדומייה ולהמשיך כמתוכנן.

    המלמולים של מיסטר X נחלשו מעט, אבל הפכו כעת ברורים יותר באוזניו של אד.

    "הנה, המנוולים האלה שולחים מנוול נוסף להתעלל באדם בריא וחף מפשע," דיבר לעצמו.

    מראהו של הנביא המוזר הזה היה עלוב בכל קנה מידה של אנושיות. דומה היה שנתקבצו ובאו לאיש הזה תדמיות רבות, שכל אחד מאנשי הצוות דימה בנפשו: אד חשבו לנווד חסר בית, סנדרה תיארה אותו כקבצן שיכור או מסומם, בעיניו של רונאלד סמית הוא נראה ככהן דת סגפן, מתיו סטאר חשבו למכשף מימי הביניים, קליף ג'ונסון התלוצץ שהאיש הינו משרתו של דרקולה וכולם יחדיו הסכימו גם שיתכן והמדובר בחייזר. עור כהה ומקומט היה מדולדל על עצמות גרומות של ארבעת גפיו. מפיו, שנראה היה כאילו השליכו לתוכו רימון יד שהתפוצץ, נדפה נשימה איומה. אוזניו היו בולטות כשתי מחבתות קטנות, ועיניו הכבויות נראו כשל זומבי.

    "מה שמך?" שאל אד.

    האיש הפסיק לדבר לעצמו, כאשר מבטו כבוש בקרקע.

    "ראה, ידידי," פנה אליו אד בצורה ישירה, משל הכירו מזה שנים רבות. "אתה רשאי להתנהג כמובן איך שאתה רוצה, אבל אתה מקשה בעצם רק על עצמך. למה אתה לא מספר לנו את הדבר הפשוט הזה, איך קוראים לך? שנינו יודעים שאתה לא חולה נפש, ואתה בריא לגמרי. אז אם אתה באמת לא חולה, למה אתה מסתיר דבר כל כך פשוט כמו שמך?"

    לפתע קם האיש ממקומו ודידה בהליכה עלובה לעבר המראה הגדולה.

    "אתם רואים שמה? אתם שומעים שמה? אני בריא! הוא יודע שאני בריא! תנו לי לצאת! תנו לי לצאת עכשיו!" מילותיו היו ברורות, אך נאמרו בלאות רבה.

    הוא צעד בתשישות לעבר דלת הברזל הנעולה וניסה לפתוח אותה.

    "שומר! שומר! פתח את הדלת, אני יוצא מכאן. הוא אמר שאני בריא! אתה שמעת? אני בריא! פתח את הדלת!"

    הוא השתתק, לאחר שניסה שוב ושוב את ידית הדלת, שלא נענתה לרצונו. לאחר כמה ניסיונות סרק חזר ולטש מבט כועס באד. אד חייך לעצמו, והניד בראשו. הוא הצביע בידו לעבר כיסאו שממנו קם.

    "שב בבקשה."

    האיש ציית וחזר לשבת על כיסאו. הוא החל להתנודד בכיסאו לפנים ולאחור.

    "יש לו גישה מעניינת," העיר רונאלד מאחורי המראה.

    "מעניינת? מדהימה!" הפטיר לעברו קולין. "תוך דקה אחת הוא הצליח להשיג שני הישגים שלא הגענו אליהם מתחילת החקירה!"

    "אילו הישגים?"

    "ראשית, הוא שמע את דברי אד, הבין אותם והגיב עליהם לעניין, כלומר אנחנו רואים כאן פעם ראשונה גירוי ובעקבותיו תגובה הולמת. עד היום הוא לא הגיב לשום דבר. והנקודה השניה הוא הפסיק לדבר אל עצמו. זה לא קרה לנו מעולם לפני כן."

    בתוך חדר החקירה אד הישיר מבטו בעיניו של נשוא מחקרו.

    "רק אני יודע שאתה בריא, הם בחוץ לא משוכנעים בכך," המשיך אד לשוחח עם ידידו החדש, "ואתה מצדך לא עושה שום מאמץ לשכנע אותם. לדוגמה, הם אפילו אינם יודעים מה שמך, מה גילך, ואם יש לך קרובי משפחה. אז איך אתה מצפה שישחררו אותך? לו רצו לשחררך, אפילו את טופס השחרור שלך הם לא יכולים למלא. איך אפשר לחתום על טופס שחרור בלי שם? אז אמור לי בבקשה, איך קוראים לך?"

    האיש לא ענה, אולם אד קלט דבר מה מוזר בעיניו. הוא הפסיק להתנדנד, ועיניו בהו לתקופה קצרצרה בתקרה, ואחרי שניות אחדות חזר האיש לנעוץ מבטו בקרקע והמשיך להתנדנד.

    "ראה, ידידי," המשיך אד, "תאר לעצמך שאני פותח לך כעת את הדלת ואתה יוצא לחופשי.  לאן תלך? אין לך כסף לאכול ואין לך כסף להחליף בגדים או לתספורת ראויה. ההופעה שלך איננה נורמטיבית, כפי שאתה מבין. תאר לעצמך שאתה פוסע ברחוב חשוך, ומולך מופיעה נערה וזו רואה אותך ונתקפת בהלה, ומתחילה לצרוח. יגיע שוטר, לא ימצא עליך מסמכים, לא ידע את שמך, הוא יחשוד בך ויכניס אותך מייד לבית המעצר. שנינו יודעים שאתה לא אשם בכלום, כמובן, אבל זה לא ימנע ממך מלשהות בין עצירים מסוכנים. אתה צריך בכלל להודות לנו שאנחנו מחזיקים אותך כאן, ונותנים לך הגנה ופנסיון מלא בחינם."

    כל אותה עת היה ראשו של שהאיש מורכן. הוא לא הוציא מילה מפיו, ורק המשיך להתנדנד בכבדות.

    "אז אמור לי בבקשה, מה שמך?"

    שתיקה.

    אד לטש בו מבט יסודי, חקרני, כאילו מנסה ללמוד כל פרט ופרט בצורתו החיצונית של האיש, ולנסות להבין את יחסי הגומלין שלו עם הסביבה החיצונית, או לתגובות האיש לגבי דבריו.

    "רוצה סיגריה?"

    מיסטר X הפסיק להגיב לשאלותיו של אד.

    "אתה רוצה למסור הודעה באמצעותי למישהו שאתה מכיר?"

    דממה.

    אד קם ממקומו. "לא סברתי לרגע שזה יהיה קל," אמר לעצמו, ויצא מן החדר.    

  

 

פרק 9

 

אשה כסופת שער בגיל העמידה יצאה סמוקת לחיים מן הכוך האפלולי, בו נהגה ברברה לקבל את לקוחותיה. בדרכה חלפה על פני הלקוח הבא, גבר צנום כבן שישים, אשר גבחתו מבהיקה בלובנה ושערו הלבן הדליל, מזדקר כשתי קרניים לצדדים. במבט ראשון נראה היה כאדם רדוד ופושר, לא הוד לו ולא הדר. זה קם מכיסאו אשר שמשו בעת ההמתנה, וכפוף מעט, צולע החל לדדות פנימה, לפגישה המיוחלת עם מגדת העתידות, היא ברברה הפלאית.

    הוא חלף בעד ווילון ארגמן כבד ומאובק, פוסע בחוסר בטחון מופגן לתוך הכוך האפל. ברברה עצמה היתה אשה כבת חמישים, מלאת בשר, כאשר תווי פניה לא נראו כלל הן מפאת החשכה והן מפני שישבה מאחורי וילון שקוף למחצה.

    "שב," פקדה עליו בקול רם.

    "שמי קרלו קנובה..." פתח בחשש.

    "שקט!" קראה אליו בקול מתכתי. "אני מנהלת את השיחה במקום הזה! ועכשיו אני חייבת להתרכז!"

    קרלו נרעד והשתתק מייד. הוא התיישב בחרדה רבה על כסא אבן, היחידי אשר היה מצוי בחדר. דומה היה שהאדם הזה חושש אפילו להביט לעברה.

    "כן," אמרה לפתע, לאחר ריכוז שארך מספר דקות. "עכשיו אני יודעת הכל! מה תבקש לדעת בדיוק?"

    "אני... אני... לא שתיתי קפה... לא התבוננת בכף ידי... אין לך כדור בדולח... אין לך קלפים... כיצד... כיצד את יכולה לדעת הכל?" גמגם בפחד.

    "אני אמרתי שאני יודעת הכל!" נשפה בחימה. "האם אתה מטיל ספק בכוחותי? אינני זקוקה לשום דבר כדי לדעת הכל! ועכשיו אמור לי מה ברצונך לדעת!"

    "אבל את אינך מכירה אותי..." מלמל חרישית. "אני לא מאמין שאת יכולה לספר לי מה יקרה איתי רק לפי"

    "הס!" רשפה בזעם. "ועכשיו, הקשב היטב! אתה, היצור האומלל אשר הטיל ספק בכוחותי! בתום היום השלישי מן היום הזה, אתה תיפגע בתאונת דרכים ותהפוך לצמח עד ליום מותך! ועכשיו - צא מייד מעל פני!"

    קרלו קנובה החוויר, וקם ממקומו בפיק ברכיים. דומה היה כי הוא כפוף עתה יותר מאשר היה כאשר פסע לתוך הכוך הזה... הוא הסתובב והחל לפסוע אחורנית, מקרטע בכבדות.

    לפתע חזר והסתובב שנית כלפי ברברה. הוא החל להזדקף, דומה שגבה בראש שלם בין רגע. עיניו החלו להתנוצץ, אפו התנפח והחל לנחור בקולניות. ברברה חזתה בחרדה כיצד מצחו מתאדם, גבו מתיישר, וידיו הגרומות נשלפות מתוך השרוולים הקצרים ומורמות לעברה. כל עשרת אצבעותיו הופנו לעברה, כאשר שתי הזרתות הקטנות מרקדות ומקפצות הלוך ושוב כמאיימות להיפרד מידיו.

    "אני ארמנדו חואן ווניטו, כהן הוודו, שליח האל קונגו!" הרעים בקול אשר הקפיא את עצמותיה. "אני יודע את העתיד! בטרם יצא היום השלישי מן היום הזה את הארורה תעלי בלהבות השמיימה, ותיצלי באש הגהנום!"

    ברברה, חיוורת כולה, ראתה באימה כיצד ידיו חוזרות אל תוך השרוולים, וגלימתו חוזרת ונכרכת סביב גופו הצנום בעת פנייתו ויציאתו הבוטחת מן הכוך. בתנועה חזקה ומהירה הסיט בקלילות את הווילון הכבד, ונעלם דרכו במהירות רבה, בעודו משאיר מאחריו ענן אבק - אותו אבק אשר נוער כהלכה זה עתה לראשונה מזה זמן רב.

 

 

פרק 10

 

קולין הסיע את מכוניתו במאסף של השיירה המוזרה. במכונית ה- FBI המוסווית כמכונית אזרחית נסעו גם אד וסנדרה, לחזות במו עיניהם בהתגשמות או בהתבדות של התאונה העומדת להתרחש בכל רגע, מאז עלו על הדרך המהירה 'הארבור'. את השיירה הובילה מכונית משטרה מהבהבת, אחריה נסע אוטובוס צהוב בעל מספר קו 124, ובתוכו ילדי בית הספר שאסף קודם לכן משכונות הפריפריה השלוות. אחריו נסעו שני אמבולנסים שקטים, בעקבותיהם מכונית משטרה מהבהבת נוספת, ולבסוף הנהיג קולין את רכבו.

    בשעת עומס זו 'הדרך המהירה' היתה איטית להחריד. פקק תנועה אחד ארוך השתרע לאורך קילומטרים רבים, ובעצם מאז שעלו על הדרך הזו נסעו במהירות ממוצעת של כחמישה מייל לשעה.

    "יש לי הרגשה שהנבואה הזאת הולכת להתפקשש לו," אמר אד, "בזחילה כזאת אין שום סיכוי לתאונת שרשרת עם נפגעים. אולי רק כמה פגושים משופשפים."

    "הלוואי שאתה צודק, זה ישמח אותנו מאוד," השיב קולין.

    "אתה מעוניין שהנבואה לא תתגשם?" שאלה סנדרה, מופתעת. "אם כן, עד עכשיו לא הצלחתי להבין את המטרה האמיתית שלך."

    "אני רוצה לדעת שהנבואות מתגשמות, אבל גם שיש לנו יכולת לשנות אותן," השיב קצרות.

    המצב בכביש הלך והורע ככל שמחוגי השעון קרבו לשעה שמונה. רוב הזמן המכוניות פשוט עמדו או גלשו רק ע"י שחרור הלחץ בדוושות הבלמים.

    "אפילו אם התנועה היתה זורמת, מי יעיז להתחיל תאונת שרשרת, כאשר יש שתי ניידות מהבהבות הכורכות את האוטובוס הזה כסנדוויץ?" תמהה סנדרה.

    "זו בדיוק הכוונה שלי," הסביר קולין. "למנוע את התאונה ככל יכולתי, אפילו שהוא לא ניבא הרוגים אלא רק פצועים."

    "אז מדוע האמבולנסים?" המשיכה לשאול.

    "כי אני לא סומך על כך שאנחנו באמת יכולים למנוע את הנבואה שלו, ורציתי שמקרים קשים יוכלו לקבל טיפול ראשוני מקצועי בשטח."

    "אז למה רק שני אמבולנסים ולא שבעה עשר?"

    "יש לי מגבלות לכוח," הודה קולין. "אבל אל דאגה, הצלחתי להעמיד חמישה עשר אמבולנסים נוספים בכוננות להגיע לכאן, וכמה ניידות משטרה נוספות מסיירות כרגע ממש בסביבה."

    "איך? גילית להם את דבר הנבואה?" חקרה.

    "בוודאי שלא. הסוויתי את כל הפעולה המונעת הזאת כמידע חסוי שהגיע אלי על חשד לפעילות טרור."

    קולין פתח את מקלט הרדיו ובחר תחנה המשדרת את מצב הכבישים. צל כבד כיסה את רכבם, כאשר החלו לעבור מתחת לגשר הבטון הענק של כביש מס' 3 שנמשך מעליהם בציר מערב מזרח. האוטובוס הצהוב היה כמה עשרות מטרים מלפניו, והחל לצאת מן התחום המוצל מצדו השני של הגשר.

    לפתע נשמעו קולות נפץ אחדים, וקולין העירני השתיק מייד את הרדיו. החלונות שלו היו פתוחים מלכתחילה, כדי לקלוט כל רחש חשוד מבחוץ, ושלושתם שמעו היטב כמה קולות רמים נוספים, שזיהו אותם בבירור כהתנגשויות בין מכוניות.

    קולות של התנגשות שרשרת!

    "זה יבוא מלמעלה!" שאג לפתע קולין, וכמו לאמת את דבריו נשמע קול הרס חזק במיוחד מעל האוטובוס הצהוב. משאית שהובילה מכולה נבלמה בגדר הבטון של הגשר, אך המכולה שהיתה עליה נתלשה מן המשאית, שברה את הגדר וצנחה למטה, לעבר הכביש המהיר 'הארבור' - היישר על גגו של האוטובוס הצהוב. זה נמעך חלקית, מאחר והמכולה גלשה הצידה ונחבטה בכביש בשאון התרסקות אדיר.

    אצבעו של קולין כבר היתה על לחצן המיקרופון שבידו, והוא צעק לתוכו בהיסטריה "תאונת דרכים עם נפגעים בדרך 'הארבור' מתחת לגשר של כביש 3 דחוף 15 אמבולנסים, משטרה, ושתי מכוניות כיבוי אש!"

    מול עיניהם ההמומות מן התאונה שהתרחשה זה עתה, הבחינו בשתי הניידות הנכנסות לפעולה, מתחילות לחסום את התנועה ולפנות דרך עבור רכבי ההצלה, ואת החובשים בשני האמבולנסים מזנקים החוצה להגיש עזרה ראשונה. צפירת ניידות משטרה נוספות החלה להישמע בכיוונים נוספים של הכרך הענקי הזה.            

    ללא אומר ודברים חזו השלושה במתרחש, בהגעתם של האמבולנסים הנעזרים בשולי הכבישים לנסיעת חירום מהירה, ובשוטרים הנחלצים לעזרת החובשים במתן סעד ראשוני לילדים ההלומים והזועקים לסיוע.

    "לעזאזל!" שאג לפתע קולין בחמת זעם, והלם פעמיים על ההגה בשתי ידיים מאוגרפות. "לא הצלחתי לשנות בנבואה הזאת אפילו פסיק אחד!"

    "נראה כאילו הנבואות שלו מתארות איזה מראה או חלום שהוא ראה במו עיניו, ולכן הוא מדבר על התוצאה הסופית," הרהר אד בקול. "יתכן שלולא ההכנות שנקטת היו התוצאות חמורות יותר."

    סנדרה נבהלה לרגע מהתקף הכעס הפתאומי של קולין ומתגובתו האלימה, ונעצה בו מבט ממושך.

    "למה אתה כל כך כועס, בעצם?" הקשתה.

    קולין השפיל מבטו למשך שניות מספר. הוא נרגע באותה מהירות בה נזעם.

    "יש לי משהו חשוב לספר לך, אד," אמר בקול נמוך. "יכול להיות שטעיתי בכך שלא סיפרתי לך את זה מוקדם יותר"

    "ובכן?" שאל אד.

    "הגיע הזמן לגלות לך מדוע חשבתי שאתה והנביא ההוא אולי מכירים אחד את השני בנבואה השישית שלו הוא ציין את השם שלך במפורש, דוקטור אדוארד גארווין כך גם ידעתי להגיע אליך מלכתחילה"

    "ומה אומרת הנבואה?" רעד קל נשמע בקולה של סנדרה.

    "לפי הנבואה הזאת" קולו של קולין היה חנוק עכשיו "נשארו לאד עוד שמונה ימים לחיות"

    סנדרה עצמה את עיניה באימה. מכיוונו של אד שמעה נשיפה חרישית.

    "הרי לכם נבואה!" שמעה אותו פולט.

    הוא לא יכול היה להימנע מכך: הוא הרגיש דקירות חזקות ברקותיו, וגל קור החולף בעמוד השדרה שלו.        

 

 

פרק 11

 

"למה הסכמתי לבוא לכאן בכלל?" התענה ספק הילד ספק כבר נער והצטמק במקום מושבו. לרגע תהה בנפשו המבוהלת האם החושך המוחלט שבאולם הקולנוע תורם לתחושת הפחד שלו, או שמא מסייע לו להסתיר את מצוקתו בעיני חבריו לכיתה, שצפו לצדו בסרט ללא השפעות כלשהן הניכרות לעין.

    כאב חד פילח את ביטנו, כאשר חזה במכשף הוודו נועץ את הדוקרן בבטנה של הבובה המרופטת שבידיו. הקורבן, השחקן הראשי של הסרט, שיחק היטב, תפש את ביטנו והתפתל בכאביו. המכשף, בחיוך של רוע לב, הוציא את הדוקרן ונעץ פעם נוספת בגבה של הבובה. השחקן התעוות לחלוטין בתזמון מדויק.

    ממעמקי גופו החל לחוש הנער את הכאבים שחש השחקן. היו אלו מיחושים אמיתיים או דמיוניים? והאם זו רק אגדה או שהתופעה הזאת יכולה להתרחש במציאות? כל אחד יכול לעשות את הכישוף הזה, או רק מכשפי וודו?

    הנער איבד את המשך הסרט. איך יברר את כל השאלות החשובות הללו? אם המדובר בפולקלור, או באמונות מטופשות, הרי ישים עצמו ללעג ולקלס בעיני חבריו. איך יוכל לחקור בדיוק בחשאיות הנדרשת? ומה אם יתברר שהכל אמיתי ונכון?

    מי המומחה לנושאים המפחידים האלה? אפשר ללמוד על הדבר הזה בבית הספר או באוניברסיטה? אולי אפשר לשאול ספר בנושא הזה בספרייה הציבורית?

    'דבר אחד בטוח', הבטיח לעצמו, 'אני לקובה לא אסע אף פעם'.

    לרגע עצם בחוזקה את עיניו, בניסיון להפסיק לחזות בסצינה המבעיתה הזו. אולם הצלילים המפחידים וזעקות הקורבן לא היו ניתנים לחסימה. פה ושם נשמעו צריחות תבהלה גם מן הקהל, בעיקר מן הילדות הצופות במחזה בלב מפרפר. הנער הכריח את עצמו לחזור ולפקוח את עיניו.

    'אני מוכרח לחקור את זה בעצמי לעומק!' נשבע אותו רגע בלבו. 'אפילו אם אצטרך לחיות בקובה בשביל זה!'

    הדוקרן פילח את אוזנה של הבובה וחדר דרכה ויצא מן האוזן הנגדית, ואוזניו של השחקן החלו לדמם. ליבו של הנער בן האחת-עשרה האיץ את קצב פעימותיו, ונשימתו הפכה למהירה וחלושה. שערותיו סמרו.    

 

 

פרק 12

 

"ספר לי איך אפשר להבדיל בין כל הענפים של הפאראפסיכולוגיה," אמרה סנדרה.

    קליף ג'ונסון שלף מכיסו חפיסת קלפים. "לא תתפשי קוסם טוב ללא חפיסת קלפים מוכנה בכיס," הודיע לה.

    "מה הקשר בין פאראפסיכולוגיה וקלפים?"

    "האמת היא שאין שום קשר," הסביר, "אבל בעזרת הקלפים אפשר להשיב לך על השאלה."

    הוא טרף ביסודיות את הקלפים כשפניהם כלפי מטה, עד אשר היו מעורבבים כמו חביתה מקושקשת.

    "אסביר לך מהי קריאת המחשבות, מהי ראיית העתיד, מהי ראיית הנסתר ומה זה הזזת החפצים בכוח המחשבה," אמר, "הנה, עכשיו אדגים לך את ראיית העתיד. תבחרי לך איזה קלף מן החפיסה ושלפי אותו החוצה, ואני יודע בוודאות שאת תבחרי בדיוק את הקלף 4 יהלום!"

    הוא פרש את הקלפים למניפה אחידה, מצד גבם. היא שלפה קלף אחד מתוכם, והביטה בו בהשתוממות. "באמת, 4 יהלום!"

    קליף הציץ בה בפליאה. "אל תגידי לי שאינך מכירה את זה, זה הטריק הפשוט ביותר בעולם!"

    "אינני מכירה אף תחבולה בקלפים," סיפרה לו. "וזה היה יפהפה. איך עשית את זה? הרי ערבבת מצוין את הקלפים."

    "יכולתי לערבב עד מחר בבוקר," השיב לה, והפך את החפיסה. כל הקלפים בחפיסה היו זהים, 4 יהלום.

    "איזה רמאי אתה!" צחקה. "חשבתי שזו חפיסה אמיתית!"

    "כאשר ארצה לרמות אותך, לא אגלה לך זאת מראש, ולא יהיה לך מושג שרימיתי אותך. אני לא מנסה לסדר אותך, אלא רק להסביר לך את ההבדל בין המושגים. אמשיך להיעזר בחפיסה הזאת למונחים הבאים. עכשיו להגדרה השניה: אם את בוחרת קלף אקראי מהחפיסה ולומדת אותו, ואני מצליח לדעת מה בחרת רק מקריאת מחשבותייך לזה אנחנו קוראים טלפתיה, העברת או קריאת מחשבות מאדם אחד לאחר בלי שימוש בחמשת החושים הרגילים."

    "או. קיי," אמרה.

    "אם אניח את הקלפים על השולחן, כשגבם כלפי מעלה, את תצביעי על קלף ואני אנחש מהו זה שייך לתחום 'ראיית הנסתר'. שנינו לא ידענו מהו הקלף, כך שלא יכולתי לקרוא את מחשבותיך. זו גם לא ראיית העתיד, כי לא ידעתי מראש מה תבחרי." קליף הוציא מהחפיסה אחד מהקלפים והניחו לפניה, כשגבו כלפי מעלה.

    "ברור."

    "דרך אגב," אמר כלאחר יד, "הקלף הזה הוא 7 לב," אמר.

    "היא הרימה את הקלף. "נכון!" אמרה בתמהון, "איך זה יכול להיות? הרי כל החפיסה זהה 4 יהלום?"

    "לא ולא," גיחך, וחשף בפניה את כל החפיסה. "כל החפיסה הזאת היא 7 לב."

    "איך עשית את זה?" תבעה לדעת.

    "את נרדמת לרגע, והחלפתי חפיסה," לחש לה בסוד על אוזנה. הוא הטמין את החפיסה המזויפת בכיסו, והעלה מתוכו חפיסה נוספת. הפעם הראה לה שהחפיסה כשרה וערבב היטב את הקלפים, שוב, כשגבם כלפי מעלה.

    "בחרי קלף והוציאי אותו מהחפיסה," הורה לה.

    משעשתה כן, המשיך לטרוף בקלפים, "את זוכרת מהו? עכשיו הכניסי אותו פנימה לאמצע החפיסה."

    שוב ערבב היטב את הקלפים. עתה החזיקם בגובה מול עיניה, ולפתע ראתה את הקלף שבחרה מזדחל ומציץ מתוך החפיסה, ועולה כאילו מעצמו בלי מגע ידו של קליף עד שקפץ מתוך החפיסה החוצה.

    "זה מה שקרוי 'טלקינזיס', הזזת חפצים בכוח המחשבה," סיים את הסברו.

    "ואיך עשית את התעלול הזה?"

    "גם זו חפיסה מזויפת," הסביר באורך רוח. "אפשר לרכוש אותה בחנויות לקסמים."

    כאשר נפתחה הדלת נעלמה החפיסה בתוך חלקיק שניה לתוך אחד מכיסיו של הקוסם. קולין ואד נכנסו לחדר הישיבות באיחור קל, והצטרפו לכל האחרים.

    "מצטערים על האיחור," אמר קולין. "מקווה שלא השתעממתם."

    "לא השתעממנו," הבטיחה סנדרה. 

    רונאלד שישב מולם ועקב אחר המתרחש משועשע קמעה, התערב. "הצגה נאה, מר ג'ונסון," העיר, "אבל אני לא רואה שום קשר למקרה שלנו, האין זאת?"

    קליף הביט בו במבט חודר, מנסה לעמוד על נימת הדברים. כלום ניסה לעקוץ, להתבדח, או שמא שאל בכנות מקצועית?

    "לא, אין קשר," בחר לענות בטון רציני. "כאשר ישאלו אותי לגופו של עניין, אני מבטיח לך שלא איעזר בתעלולי קלפים."

    "לדעתי חסרים לנו כמה בעלי מקצוע נוספים שעשויים לסייע בידינו," אמר אד. "מדוע אין בצוות החשיבה הזה מומחה בתחום הפאראפסיכולגיה או הספירטיואליזם, לדוגמה?"

    קולין תופף על השולחן באצבעותיו. מבחינה חיצונית לא נצפה שינוי בהתנהגותו קרת הרוח של אד, אך קולין האמין שאד נמצא תחת מועקה כבדה, מאז הגילוי הבוקר בדבר הנבואה על עצמו.

    "למעשה, אנחנו רק צוות אחד מתוך שנים," אמר לאחר התלבטות ממושכת. "ג'ניס מרכזת צוות מקביל, ובו מומחים נוספים מתחומים אחרים."

    "איזה תחומים?" שאלה סנדרה.   

    "היא גייסה פאראפסיכולוג מומחה בתחומו, מאוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה, אחד מתלמידיו המבריקים של פרופסור ריין. היא צירפה גם היסטוריון-עתידן, אדם רב ותק ויצירתיות, שפרסם כמה ניתוחים מבריקים במאמרים בירחונים מדעיים מובילים. כמו כן משתתפים בצוות שלה גם אסטרולוג מן הליגה הלאומית, ואישה נוספת לדעתי תימהונית ומוזרה שמשמשת כמדיום בסיאנסים ובטקסים פולחניים ומיסטיים, אבל יצא לה מוניטין של מתקשרת מוצלחת עם עולם הרוחות, השדים, ואינני יודע עם מי עוד. היא המומחית בספירטיואליזם בחבורתם."

    "מדוע לא איחדתם כוחות ומוחות להגברת הסיכויים?" הקשה מתיו סטאר. "מדוע לפצל את הכוחות?"

    "שאלה טובה," הסכים קולין. "סברנו שמוטב להריץ שני צוותים במסלולים נפרדים, כדי לא להתגבש על נתיב יחיד שעלול להימצא שגוי. זה גם ימנע קיבעון מחשבתי או דרך ללא מוצא. שנית, האופציה עדיין בידינו. כאשר נעמוד לפני מבוי סתום, נוכל להפגיש את שני הצוותים ולהיחלץ ממנו בכוחות משותפים. נוסף לכך, כיום מתברר שהכמות האנשים האופטימאלית בצוותי סיעור מוחות היא חמישה או שישה, וגם מן הטעם הזה עדיפות שתי קבוצות. אני מבטיח לכם שאנחנו מודעים לעוצמת הסינרגיה של מוחות הפועלים למען מטרה אחת."

    הוא החל לחלק חוברות שלא היו אלא מספר דפים בודדים שחוברו בסיכת הידוק פשוטה.

    "אלו התמלילים של כל הנבואות עד היום, פרט לנבואה השישית."

    "מה המיוחד בנבואה השישית?" שאל מתיו.

    "אנחנו נצפה בה עוד מעט," השיב קולין.

    אד, בסבר פנים חתום, נטל את צרור הדפים והחל לקרוא ביסודיות. האחרים נטלו את החוברות ועלעלו בהם בחופזה. באותו זמן הכין קולין את הציוד האלקטרוני לצפייה בנבואה השישית.

    "איך התרשמתם מהשיחה הראשונה שלי אתו?" זרק אד שאלה לחלל החדר.   

    "אתה שואל אותנו?" נשמעה תמיהה בקולו של רונאלד. "אתה היית צמוד אליו, הרגשת את נשימתו והבחנת בשפת הגוף שלו נראה לי שיש משמעות גדולה הרבה יותר להתרשמות שלך ממנו!"

    "זה קרוב לוודאי נכון" מלמל אד. "אבל חשוב לי לשמוע את דעתכם כשהיא חפה מההשפעות הסובייקטיביות שלי"

    לאחר דממה ממושכת שנדמתה לאד כארוכה יתר על המידה, נשמע קולו של רונאלד, "זה לא דומה לשום דבר אחר שפגשתי בחיי."

    "כנ"ל," הסכים מתיו.

    "את זה הבנתי גם לפני שחזיתי בו," אמרה סנדרה. "ואתה, קליף, יש לך משהו מיוחד להוסיף?"

    "לצערי - לא," השיב ומשך בכתפיו. "הדבר היחיד שאני יכול להבטיח לך, שאין כאן שום אחיזת עיניים של קוסמים."

    "ומה אתה אומר?" נפנתה אל אד.

    "אתם זוכרים ששאלתי אותו מה שמו?"

    "פעמיים, והוא לא ענה," החזירה לו.

    "אם את רוצה לשמוע את הרגשתי, בפעם השנייה הוא דווקא רצה לענות לי."

    "אז למה הוא לא ענה?"

    "מפני שלדעתי הוא לא יודע מה שמו."

    כל העיניים הופנו אל אד. "למה אתה חושב כך?" שאל קולין.

    "דברנו על הרגשות, תחושות. אני אומר לכם מה אני הרגשתי. הוא הפנה את עיניו לתקרה. הוא רצה לענות לי, אבל עשה רושם שלא הצליח להיזכר. לדעתי הוא לא יודע איך קוראים לו, מה גילו, מיהם בני משפחתו. הוא לא יודע כלום על עברו."

    "דווקא זה מתאים להשלמת התעלומה," ניסה קליף להתלוצץ. "כולנו יודעים הכל על העבר ולא כלום על העתיד, והוא יודע הכל על העתיד ושום דבר על עברו."

    "הוא לא יודע כלום גם על העתיד," אמר אד ביבושת. "אי אפשר לדעת משהו על העתיד."

    "אז איך בוקעות הנבואות מגרונו?" שאל קולין.

    "אין לי מושג," השיב אד. "אבל זה לא נראה לי משהו תחת שליטה של הכרתו."

    קולין הידק את שפתיו בספקנות, והפעיל את המכשור שבקצה שולחנו. כולם התבוננו במסך ובנביא הישן שנראה היום מכורבל בתכריכים עד אשר נשמע השיעול החולני מתפרץ מגרונו כהר געש.

    הם הקשיבו לדברי מיסטר X, ובסיומם היו שרויים בהלם ובאלם.

   

"הבוקר חזינו בתאונה שהתרחשה בדיוק לפי הנבואה הרביעית שלו," אמר קולין. "וכמו שכבר ידוע לכם, לא הצלחנו להשפיע על האירוע הזה. כמובן שמיום ליום מתעוררות שאלות חדשות והפרשה רק הולכת ומסתבכת. לכן אנחנו צריכים להתחיל לשנס מותניים, ולחפש רעיונות שיובילו לפריצת דרך. עיקר המעמסה מוטלת על אד, כמובן, לאור מה ששמעתם לפני רגע."

    אד המשיך בטון מריר, "במילים אחרות, יש צורך לשבור את הקרח עם האיש הזה, להתיידד אתו, לגרום לו לשתף פעולה, להבין כיצד הוא מנבא, ואז למצוא דרך לשנות את הנבואות שלו, ואם אפשר אז גם ללמוד איך אפשר לכוון את הנבואות שלו לתאריכים ולמאורעות שאנחנו נגדיר לו - ואת כל זה אני צריך להשלים בתוך שמונה ימים בלבד. הרשו לי להגיד לכם, המשימה הזאת גדולה מדי על הכתפיים שלי." 

    "אני מתקשה לראות איך אד יכול לפעול לאחר שהוא התוודע למה ששמענו הרגע," חיווה דעתו מתיו. "אין אפשרות לחשוב ולתפקד תחת כל כך הרבה לחץ ומתח." 

    "מה אתה מציע?" שאלה סנדרה.

    "אין לי הצעות," אמר מתיו. "גם אין לי תקווה שנצליח להשלים את כל המשימות שאד השמיע כאן. אולי צריך להתמקד בהגנה על אד, לשמור עליו עד אחרי תאריך הנבואה, ואז יהיה לנו את כל הזמן שבעולם לעבוד בלי לחצים."

    "איך אתה מתכוון למנוע את דום הלב?" שאלה סנדרה בכעס.

    "הכעס מיותר כאן," התגונן מתיו. "אולי רופאים יוכלו לעזור. ראי, אני מודה שאין לי תוכנית כלשהי. אנחנו בעצם חסרי אונים, וזה הדבר היחיד שעלה בראשי."

    "אני מבקש את רשות הדיבור," אמר רונאלד.

    קולין סימן לו בידו להמשיך.

    "אני רוצה לומר לכולכם שני דברים," פתח בקול שקט. "הדבר הראשון, לתת תחזית משלי לכל העניין הזה, והיא קודרת, לצערי. רבותי וגבירתי המכובדים, אני משוכנע שניכשל בכל המשימות שאד דיבר עליהן. לא נצליח להבין מאומה ולא להשפיע על כלום. ראו, אני פיזיקאי. במכללה השתלטתי על הפיזיקה הניוטונית, וכמובן גם של כל האחרים: גלילאו, קפלר, קופרניקוס. באוניברסיטה נחשפתי לפיזיקה של איינשטיין. בתארים הגבוהים, התעמקתי בפיזיקה הקוואנטית. אני אומר לכם כאן ועכשיו, באחריות. כלום ממה שראיתי כאן לא מתקשר לאף חוק פיזיקאלי שאני מכיר, ושום נוסחה לא תעזור לנו. אין אף מכשיר מדידה בעולם שיוכל לסייע לנו. וכאן זה מתקשר לנושא השני שרציתי להודיע לכם, והוא שאין לי מה לתרום לצוות ועלי לפרוש מכאן. זה מעבר להשכלתי, מעבר להבנתי ומעבר לתפישתי. בצער רב ובעצב רב אני נאלץ לעזוב אתכם ולאחל לכם הצלחה, למרות השכנוע הפנימי שלי שלא יכולה להיות כאן שום הצלחה."

    כולם לטשו בו מבט קר כקרח.

    "אני מבקש מראש את סליחתכם," המשיך, "אל נא תראו בי תבוסתן או מרים ידיים. לפיזיקה המודרנית אין כלים לטפל בבעיה מהסוג הזה. אני פשוט אומר לכם שחבל על זמני. לכן החלטתי להודיע כאן על פרישתי מן הצוות."

    אד התנשף חרישית.

    "ואני מאחל כמובן לך אד ולכולכם בריאות ואריכות חיים, והייתי שמח אם הייתם מעדכנים אותי בהתפתחויות," סיים.

 

 

פרק 13

 

סנדרה הובילה את מרגרט קולמאר היישר אל חדרון השירותים הקטן שבקצה המסדרון.

    "כאן את יכולה להתלבש," אמרה לה, "ואז חזרי אלי למשרד."

    "את בוודאי התכוונת 'להתפשט'," לחשה מרגרט, חיוורת כסיד. "למה הוא התעקש שאני צריכה לעבור את הטיפול הזה דווקא בבגד ים?"

    "הוא המומחה הגדול ביותר במקצוע הזה, גברת קולמאר, ואם הוא אמר, יש בטח סיבה טובה. תוכלי לשאול אותו בסוף הטיפול."

    מרגרט נכנסה פנימה, וכל מה שהיה עליה לעשות זה רק לפשוט את בגדיה העליונים מכנסיים וחולצה ולהישאר עם בגד ים, כפי שנצטוותה לעשות. כלל אחד היה עליה לשמור, כאשר הסכים הפסיכיאטר המטורף לרפא אותה 'בין רגע' לציית לכל דרישותיו קלה כחמורה, וללא היסוס.

    עתה חזרה והתייצבה מול סנדרה, משכנעת את עצמה שרועדת מצינת המזגן, ולא מהחרדה ההולכת וגוברת בקרבה. סנדרה מחייכת, על פי הוראותיו של אד הובילה אותה לחדרון קטן נוסף, בו ראתה מבנה מרובע עשוי לוחות פרספקס חצי שקופים, ומימדיו מטר וחצי כל צלע בבסיסו, וכשני מטר גובהו. מעין מקלחון רחב ידיים. בתוכו היה מוצב כסא פשוט עשוי פלאסטיק, ללא משענת. לרווחתה לא נראה בפנים אף ג'וק. היא יכלה לנשום נשימה עמוקה.

    "את תשבי בפנים, ותמתיני להגעתו של אד. הוא נמצא כעת במשרדו, מעבר לדלת הזאת בצד ימין."

    "ומה יהיה אחרי כן?" שאלה ברעד הולך וגובר.

    "את תנעלי את עצמך בפנים. הוא יכניס כמה ג'וקים חיים פנימה, וכאשר תרגישי שהחלמת, תוכלי לצאת החוצה. יש כאן מכשיר וידאו שמצלם אותך בכל רגע ומעביר את התמונה לשולחנו, כך שהוא ישגיח עלייך כל הזמן ויוודא שלא יאונה לך כל רע. בנוסף, יש לך כאן לחצן חירום שידליק את המנורה הזאת ויסמן לו להגיע לכאן במהירות כדי לסייע לך, אם תרגישי במצוקה אמיתית."

    "אני אמות מהתקפת לב איך שאראה כאן ג'וק," לחשה מרגרט בפלצות.

    סנדרה התקשתה לא לחייך.

    "הסטטיסטיקה משחקת לטובתך," הסבירה בטון רך, "עד היום אף אחד לא מת משיטת הטיפול שלו."

    מרגרט נכנסה בהיסוס ובאיטיות לתוך תא העינויים, כאשר היא מוודאת בקפידה שאין אף ג'וק בתוכו. היא התיישבה בזהירות על הכסא ונעלה את עצמה מבפנים. סנדרה נופפה לה בידה ויצאה מן החדר.

    מרגרט הכלואה הרגישה את ליבה מתחיל להלום בפראות. הרגשתה ניבאה לה רעות. היה לה ברור כשמש מה שאותו פסיכיאטר סאדיסט לא יכול לדעת היא תמות איך שתרגיש על גופה את הג'וק הראשון. מה הוא יגיד אז? סליחה, טעות? ואיך הוא חושב לתקן את הטעות הזאת? ואיך הוא ישלם על הטעות הזאת? יעמידו אותו למשפט בעוון רצח? הריגה? ומה יהיה על ג'ניפר הקטנה שתישאר ללא אם? היא תאלץ לגדול אצל הסבתא?

    היא החליטה לברוח מכאן. היא ניסתה לפתוח את דלת התא ולצאת החוצה, ולבטל את כל האירוע הטראומטי הזה. אולם להפתעתה הדלת היתה נעולה עתה גם מבחוץ!

    היא כלואה בפנים!

    היא שלחה יד אל המתג החשמלי, כדי להדליק את הנורה. המתג לא עשה דבר. הנורה לא נדלקה. האם הנורה היתה מקולקלת או שהכל היה תחבולה? תרמית מההתחלה ועד הסוף?

    ואז, לפתע, נפתחו מתקרת התא שתי דלתות שחורות. השמיים נפלו על ראשה. והשמיים האלה היו חומים, רוחשים, מעופפים... מאות מקקים חיים החלו להתנגש בגופה החשוף, לזחול על בשרה, לדגדג את כל קצות עצביה ולטעום או שמא לנשוך כל מה שעלה בפיהם.

    מרגרט עצמה את עיניה, ודימתה שהיא מתה. שיניה נקשו בחוזקה. היא אפילו לא הצליחה לחלץ צריחה מגרונה.

 

    דלת משרדו של אד נפתחה, ומרגרט פסעה פנימה והתייצבה מול פניו של אד. בידה אחזה ג'וק חי, שרגליו ומחושיו מתנפנפים לצדדים, ומחצה אותו באצבעותיה למוות, והטילה את גוויתו על שולחנו של אד.

    "ראית הכל ופתחת לי את הדלת מרחוק אחרי שהרגתי אותם!"

    אד חייך והביט בשעונו.

    "ארבעים וחמש דקות. יפה מאוד!"

    הוא התבונן במסך שהיה מוצב על שולחנו. אלפי גוויות של מקקים היו מחוצים על קרקעית התא, שדמה מכאן למעין מרבד חום של עיסה בוצית לחה.

    "אני רוצה להגיד לך שזה היה הדבר המפחיד ביותר בעולם," אמרה לו.

    אד שלח ידו לעבר חבילת מגבוני נייר, שלה משם אחת וניגב את מצחו המזיע.

    "זו היתה אחת הבעיות הקלות ביותר שריפאתי," אמר. "את לא רוצה לדעת מה זה דבר מפחיד באמת."

 

 

פרק 14

 

אד ישב מול מיסטר X ולטש בו מבט ממושך. 'אפילו ספר צמרת לא היה מצליח לעשות משהו עם איי שערותיו המדובללות', חשב. על כל מילותיו הראשונות, ברכות ברובן, לא זכה לכל מענה, כפי שהיה צפוי שיקרה.

    "הזמנתי לכאן שני ספלי קפוצ'ינו איטלקי משובח וקרואסונים," אמר אד. "אני לא מכיר את הטעם שלך, כמובן, אבל אני מקווה שתהנה."

    הקשיש המצומק התנודד כהרגלו קדימה ואחורה, ולא הניע שריר בפניו. הסחבות שלבש היו מטונפות והדיפו צחנה נוראית, אך אד למוד הניסיון הניח מראש מרענן אוויר שהפיץ ניחוח נעים.

    המנעול שקשק, הדלת נפתחה, ועובדת הקפטריה נכנסה עם מגש, הניחה אותו על השולחן שחצץ בין השניים ויצאה. הדלת שבה וננעלה.

    "אתה יכול להיות רגוע, אין פה שום דבר מורעל," אמר אד בנינוחות. "בחר אתה ראשון את הכוס שלך, ואני אשתה מהשנייה."

    הנביא הביט לרגע בכוסות ובעוגות, והמשיך להתנודד על כיסאו בלי להגיב.

    "אם תתלבט יותר מדי זמן הקפה יתקרר," ניסה אד להמריצו.

    התימהוני לא הגיב.

    אד הרהר מעט, ואז הוציא מטבע מכיסו. "פלי יהיה עבור הכוס הימנית, ועץ עבור הכוס השמאלית," אמר והטיל אותה. המטבע נחתה על 'עץ' ואד נטל את הכוס השמאלית והחל לגמוע מן הכוס.

    מיסטר X לא הגיב לכלום. כל מה שהתרחש בחדר לא נגע לו כהוא זה.

    אד החליט לשכוח מן הכיבוד. "הצלחת להיזכר מה שמך?"

    שתיקה.

    "אתה זוכר איך קראו לך הוריך כשהיית קטן?"

    דממה.

    "אם אינך זוכר, נעבור לנושא אחר. אתה זוכר מה היה אתמול באמצע הלילה? כשהתעוררת ונשאת נאום קצר?"

    אד לגם מן המשקה שלו ועקב אחר תגובותיו של הנביא. הוא ידע שבן שיחו עירני ומאזין לכל דבריו, אך לא היה לו שום רצון להשיב לשאלות.

    "אתה יכול לספר לי איך ידעת שהמעבורת תטבע ליד חופי דנמרק? כיצד ידעת על שוד הבנק בפילדלפיה? מנין ידעת על תאונת הדרכים באוטובוס של ילדי בית הספר, בלוס אנג'לס?"

    אד המתין לשווא למענה מבן שיחו המתנודד. הוא שילב את שתי ידיו והשעין עליהם את סנטרו.

    "תקשיב, ידידי," אד נסוג למשענת, מכין עצמו לנאום ארוך. "תן לי לספר לך סיפור מעניין מאוד על עצמך. אני לא יודע מה שמך, מהיכן אתה, בעצם כלום על עברך. אבל אני יכול לספר לך מה קורה אתך כל לילה, בדיוק בשעה 3 לפנות בוקר. אתה מתעורר משנתך, משתעל מאוד ופולט כיח שחור, ואז מדבר על מקרה מעניין, או על אירוע שהתרחש. ומה שמוזר מאוד בנאומים שלך, שלאחר כמה ימים הם מתרחשים. המילים היוצאות מפיך, בכל לילה, מתבררות לנו כנבואות שמתגשמות בדיוק נמרץ. הסיפור הזה נשמע לך מעניין? אתה עצמך הכוכב הראשי בסיפור הזה."

    דממה.

     "והשאלה שאני מנסה לברר היא, איך אתה עושה את זה? למה אתה מתעורר בדיוק בשלוש בכל לילה? איך אתה מספר על אירועים שעתידים להתרחש? מדוע אתה מעולם לא הוצאת מהפה נבואות בזמנים אחרים, כשאתה ער, אלא רק בלילות? ולמה אתה מתנהג כאילו אתה לא יודע על מה אני מדבר אתך?"

    הנביא לא הגיב, אבל עתה הפסיק להתנודד על כיסאו. אד קיוה שזה סדק קל בחומת ההתנגדות שלו.

    "אתה מבין, לפעמים אנשים נהרגים באירועים שאתה מנבא עליהם. השאלה האמיתית שמעניינת אותי היא איך אפשר להציל את האנשים האלה? אתה היחיד בעולם שיודע שהם עומדים לאבד את חייהם, וחשוב לי לדעת אם יש דרך לשנות את הנבואות שלך, או למנוע את מותם?"

    הנביא הקשיב, ואז שב להתנדנד.

    אד המשיך לשתות בדומייה ולנגוס באחד הקרואסונים.

    "אתה יודע מה המוזר בכל הסיפור הזה?" פנה אליו אד ישירות, כאילו היו באמת חברים קרובים וניהלו זה עתה שיחת רעים להתרועע, "שאתה מקשיב לי ולא מאמין למה שאני מספר לך, למרות שלא שיקרתי לך עד היום אפילו במילה אחת!"

    הנביא הפסיק להתנדנד והביט באד בשתיקה.

    "יתכן ואתה לא מאמין לי הבוקר הזה, אבל אני מבטיח לך שזה זמני בלבד. אנחנו נפגש פעם נוספת אחרי הצהריים, ואני אוכיח לך בהקלטות וידאו שכל מה שאמרתי לך היה נכון. צילמנו אותך באמצע הלילה ואתה תראה את עצמך מתעורר ומנבא נבואות."

    עיניו של מיסטר X התרחבו מעט. אד התעודד.

    "כל מה שאני מבקש ממך לספר לי איך אתה עושה את זה, ואיך אפשר לשנות את הנבואות שלך," אמר אד כלאחר יד, והחל להתכונן לעזיבת החדר. הוא נטל את הניירות המעטים שהיו מונחים על השולחן, יישר אותם ללקט מסודר, והכניסם לתוך התיק שלו, שהיה מונח על הרצפה, סמוך לכיסאו.

עתה קם ממקומו ופנה ללכת.

    לפתע עצר בתדהמה. מכיוונו של בן שיחו, התימהוני השתקן, נשמע משפט רפה, אך ברור וצלול:

    "אני... לא... יודע... על... מה... אתה... מדבר - - -"

    אד סב לכיוונו. "אחרי הצהריים נמשיך שנינו לדבר על זה."

    הדלת נפתחה, אד יצא ופנה לדרכו, ושני אחים נכנסו להוביל את הנביא חזרה לתאו.     

          

אד נכנס לחדר הסמוך לתא החקירות, בו צפו כל שאר אנשי הצוות בשיחה שהסתיימה זה עתה. מבעד לחלון ראה את האחים מוציאים את הקשיש לתאו. הוא התיישב ליד שולחן הדיונים הרחב, והאורחים – פרט לרונאלד סמית שנעדר מן המקום - תפשו את מקומם במושבים הפנויים. בצד החדר היה מונח ציוד חריג במראהו.

    "מה זה?" שאל אד, מצביע לכיוונו במבטו.

    "זה המכשור של מתיו סטאר," השיב קולין. "היום הוא יוכל לבצע את המדידות שלו כאשר מיסטר X ואתה תצפו בנבואות שלו."

    "מה זה אמור למדוד בדיוק?" שאלה סנדרה.

    "זה מגנטומטר," השיב מתיו, "ובאמצעותו אני מתכוון למפות את השדה המגנטי בחדר שלו."

    "ומה עומד מאחורי המדידה הזאת?"

    "יש תיאוריה שלמה ומורכבת במדידות האלה, אבל אין טעם שאכנס לזה עכשיו," הסביר מתיו. "אני מציע שניכנס לעובי הקורה רק במידה והממצאים בשטח יצדיקו את הדבר."

    "מקובל עלי," אמר קולין. "בואו נחליט איך אנחנו מתכוונים להתקדם מכאן. אני רוצה לציין שזו הפעם הראשונה ששמעתי את קולו של הזקן במו אוזני..."

    "אכן, זה נראה הישג בתור התחלה," הסכים קליף ג'ונסון, משלב את ידיו, "אבל האמת שאין לנו הרבה זמן להתענג על ההישג הזה. נותרו שבעה ימים עד לנבואה הקטלנית שלו בנוגע לאד, ואנחנו צריכים לחשוב על רעיון להאיץ את התקשורת אתו."

    "איך נעשה את זה?" חקרה סנדרה.

    קליף הניד בראשו בשתיקה.

    "יש לי השערה, שאיזה מאורע בעברו הרחוק של מיסטר X שלנו השפיע עליו או גרם לו להתעורר באמצע הלילות," אמר אד. "אולי הוא היה שבוי באיזה מקום, או השתתף בניסוי כלשהו שהשתבש."

    סנדרה נעצה מבט בקולין.

    "אתה מקצוען במציאת מידע," אמרה קצרות. "אתה יכול למצוא משהו על זה, בהנחה שזה נכון?"

    קולין חייך במרירות. "זה נכון שאני מידען, אבל אני לא קוסם. אני לא יכול למצוא שום דבר על רעיון כל כך כוללני. חסר לי רמז. תני לי שם, תאריך, מקום, משהו להתחיל אתו. רק תני לי קצה חוט, ואני מסוגל למשוך אותו, לחשוף את כולו ולהגיע עד לפר שבקצהו. לדוגמה, אני יכול לספר לכם מה שקרה אתמול בלילה, בדיוק בשעה שלוש: קיבלתי קצה חוט... מיסטר X שלנו חזר לשוד הבנק בפילדלפיה, ותיאר בפירוט רב את התאונה של האופנוע! ולא סתם פירט, אלא הוציא מפיו את שמו של הנהג הדורס! ג'ף סונדרס... לזה אני קורא קצה חוט. בתוך חצי שעה מצאתי את כל הפרטים המלאים על הבחור, כתובתו, מספר האופנוע שלו, אפילו את עבירות התנועה שלו, ואת העובדה שהוא נהג על האופנוע שלו תוך כדי שלילת רישיונו. הבעיה הקשה ביותר שלי היתה איך למסור את הכל למשטרת פילדלפיה, מבלי לחשוף את המקור שלי..."

    "בסדר, הבנתי," החזירה סנדרה את הדיון לשביל הראשי, "אז צריך לחפש עבורך קצה של חוט."

    השתררה שתיקה נוספת.

    "באמת אין לי הרבה זמן," נשמע אד מהרהר בקול רם, "אני חושב שאשתמש בתחבולה כדי לזרז את שיתוף הפעולה של הנביא שלנו."

    "על מה אתה חושב?" שאל קליף.

    "אתם תראו את זה בסוף הפגישה הבאה שלי אתו, היום בערב," ענה.   

     

 

פרק 15

 

מריל נראתה אדישה ופרט לבהייה חסרת פשר לא הביעה דבר. במשך היומיים הקודמים לא בא מזון אל פיה. היא הסתובבה כסהרורית בחדרה, כאשר מדי פעם שקעה במיטתה למשך שעות ארוכות כמשותקת באבריה. מנגד עמד אביה, ג'יימס וויליאמס, חסר אונים ביכולתו להיות לה לעזר, וניסיונותיו לעודדה עלו בתוהו. היא חדלה לשתף פעולה עם העולם החיצון. גם ניסיונותיו של מייקל לשפר את מצבה הנפשי העלו חרס בידיו.

    "הערב ננעל היטב את כל הפתחים בבית..." חזר ואמר ג'יימס, זו הפעם השלישית אותו ערב.

    "אבא... הפסק, באמת... אין כל צורך בכך..." הניד מייקל בראשו.

    "אני אעשה הכל להרגיע את מריל!" כיהה בו.

    מייקל נכנע. "בסדר, נבדוק אם הכל מוגף כהלכה"

    השניים עברו מחלון לחלון ובדקו פעם ופעמיים לשביעות רצונם. גם מערכת האזעקה נוסתה ופעלה כהלכה.

    את היום הזה, אותו כינה 'יום הפורענות' - בילה ג'יימס בחדרה של מריל. הוא שהה במחיצתה כל העת, ולא הסיר ממנה את מבטו. סמוך לשעה חמש בערב הגיע מייקל הביתה, לרווחתו הרבה של האב הדואג. להפתעתו, התלווה אל בנו בחור נוסף.

    "אבא, בבקשה תכיר את ידידי גארי מקמילן, הוא הציע לי להצטרף אלי הערב, על מנת לארח למריל לחברה. שנינו נוודא כי כל רע לא יאונה לה - עד מחר בבוקר לכל הפחות."

    "יפה, יפה." ג'יימס, מותש בנפשו - היה מעודד מן הרעיון כי שני בחורים נוספים יימצאו בערב הגורלי הזה בביתו, והמעמסה שעל כתפיו תופחת.

    "אני ממוטט..." אמר למייקל חרישית. "כל הלילה הקודם לא עצמתי עין... עד עכשיו."

    "אבא, גש לחדרך ולך לישון, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהכל יהיה בסדר," הציע מייקל.

    ג'יימס נראה מתלבט עם הרעיון הזה. הוא חזר והביט בשניים הניצבים מולו, ואולם פיהוק שאותו ניסה להחניק לשווא הכריע את הכף.

    "אלך לישון... אך במקרה הצורך הער אותי"

    "לילה טוב, אבא," צחק מייקל.

    ג'יימס הביט רגע נוסף על מריל השוכבת על הספה, ובמשנהו עזב את חדר המגורים.

    מייקל וגארי התיישבו בנוחיות על הכורסאות, לאחר שמייקל פתח את מקלט הטלביזיה.

    "אכין לנו משהו לשתות," הפטיר מייקל. "מריל, להכין לך איזה קוקטייל?"

    מריל, כצפוי, לא הגיבה כלל. רק עיניה הפקוחות העידו כי עדיין היא מצויה בהכרה.

    מייקל ניגש לבר המשקאות ומזג מרטיני יבש לשתי כוסות. לאחר שהגיש אחת מהן לידידו, נזכר בדבר מה.

    "גארי, אני יוצא לרגע למוסך. שכחתי משהו במכונית"

    גארי הרים את ידו, והגיר מעט מן המשקה אל גרונו. מייקל יצא מן הבית דרך הדלת האחורית, היישר אל המוסך.

    גארי סיים את המשקה. להפתעתה הרבה של מריל, קם על רגליו וקרב אליה.

    "אז מה את אומרת... ברברה קיללה אותך..." פנה אליה.

    היא לא הגיבה.

    "לא נתת בברברה אמון... איזו טעות מצערת עשית..." המשיך.

    מריל התבוננה בו בחשד. על מה הוא מדבר? מה הוא מתערב?

    "לא היית צריכה לעשות את זה..." המשיך, מחייך חיוך ארסי. "על טעות כזאת את צריכה לשלם"

    נשימתה של מריל, הכחושה והחוורת בלאו הכי, נעתקה עתה לגמרי.

    "אני נשלחתי לכאן ע"י ברברה... לנקום את נקמתה..."

    גארי שלף לפתע סכין כסופה, חדה ומאיימת מתחת לחולצתו וקרב אליה באיטיות. מריל - משותקת מאימה - ניסתה לזעוק בכל כוחותיה, אך לשווא. גרונה סירב להישמע לפקודתה... גם להזדקף במקומה נכשלה. במבט פלצות ראתה אותו קרב אליה לאיטו, ידו מונפת אל על

    "הצילו! מייקל!!!..." נפלטה לבסוף צרחה מגרונה.

    הדלת נפתחה, ומייקל נראה בפתח, נושא בידו מכשיר הקלטה גדול ממדים. בראותו את המצב, נעצר באחת על מקומו ונעץ מבטו בגארי - - - גארי עצמו הפנה את מבטו והתבונן במייקל - - -

    או אז פרצו השנים בצחוק.

    גארי שמט את הסכין וזו צנחה בקלילות ליד מריל. "עם סכין עשויה מגומי קצת קשה לרצוח," הסביר למריל הנדהמת. זו האחרונה הזדקפה והתיישרה בשארית כוחותיה. היא נטלה את הסכין ומיששה אותה בזהירות. אכן, הסכין לא היתה אלא צעצוע מגומי, והתכופפה בקלות רבה.

    "בבקשה תכירי, זהו ידידי גארי, שחקן מומחה במקצועו, שעזר לנו לטפל בפרשה שלך..." הסביר מייקל.

    "לזה אתה קורא טיפול? הפחדתם אותי עד מוות!" רטנה.

    מייקל הניד בראשו. "לא מדויק, מריל. היחידה שהפחידה את עצמה בפרשה, זאת את!"

    גארי התערב. "אבל הפסיכיאטר שהדריך אותי איך לשחק את התפקיד, הסביר לי שככל שההצלחה שלי בתפקיד תהיה גדולה יותר, ואת תפחדי יותר והוא הורה לי במפורש להפחיד אותך עד מוות כך את תחלימי יותר מהר"

    "כן, חוץ מגארי יש עוד כמה אנשים שעזרו לי," המשיך מייקל. "סנדרה, ידידה טובה שלי מהקולג', הפנתה אותי לפסיכיאטר, שמטפל בפציינטים שלו בשיטת 'הפחדה עד מוות'. הוא הסביר לי על מה מבוססת השיטה הזאת, אבל הרבה לא הצלחתי לתפוש."

    "הוא הרצה לי על הרעיון הכללי של ברכות וקללות," המשיך גארי. "אלה נוטים להתגשם בגלל האמונה העיוורת של האנשים שמאמינים בכוח המאגי הזה."  

    מריל לא יכלה אלא להנהן קלות בראשה. לראשונה מזה שלושה ימים עלה חיוך קל על שפתיה.

    "וזה עוד לא הכל," אמר מייקל, וחיבר את מכשיר ההקלטה לשקע החשמלי. "יש לנו הקלטה מעניינת להשמיע לך. זה היה התפקיד הראשון של גארי, להחזיר לברברה שלך באותה מטבע, מידה כנגד מידה. הקשיבי לקלטת הזאת היישר מכיס הגלימה של גארי."

    הוא הפעיל את המכשיר. מריל היטתה אוזנה.

    מייקל," פנתה אליו, בעוד הסליל רוחש במהלך סיבובו, "בבקשה, מזוג לי משקה"

 

 

פרק 16

 

קולין, סנדרה וקליף ישבו מול קיר-החלון הענק, והתבוננו בדומייה בשני האנשים הצופים בקלטות המתעדות את לילותיו של מיסטר X. מתיו שנעדר עתה מן האירוע הזה, עסק באותו פרק זמן בחיבורי כבלים חשמליים ואנטנות, ערך מדידות מדויקות של עוצמות קרינה בכל פינות החדר, ורשם עשרות נתונים בתוך טבלאות מוכנות מראש.

    בתוך חדר החקירות עצמו נראה היה שלפחות חצי מקהל הנוכחים לא מוצא שום עניין במה שמתרחש במרקע הפלזמה הגדול, שהותקן על אחד הכתלים כמו בתערוכה. הנביא עצמו לא הביט כלל לכיוונו, ורק התנודד קדימה ואחורה על מושבו, כממתין חסר סבלנות לשעת השחרור מהחקירה שנכפתה עליו.

    "הנה, שים לב, אתה מתחיל להתעורר," אמר אד.

    מיסטר X לא הגיב, ונעץ מבטו לארץ בהתרסה.

    "עכשיו אתה תשתעל, ונראה שתפלוט קצת ליחה שחורה," המשיך אד בנימה עניינית, משל היה כרוז או מנחה בתוכנית טלוויזיה.

    כמו לחזק את דבריו, נשמע שיעול מתכתי רם ממעמקי ריאותיו של הקשיש. האיש המכורבל בין הסמרטוטים הזדקף והקיא מתוכו זרם של נוזל שחור וסמיך. ללא ספק, אד הגזים כאשר תיאר את השטף הזה כ"קצת" ליחה.

    "ועכשיו אתה מתאר את השוד בבנק בפילדלפיה, בערך שבועיים לפני שהוא התבצע," המשיך אד, בלא להתייחס להתעלמותו המופגנת של בן שיחו.

    עתה נשמע קולו של האיש מדבר בקול רם, על סף הצעקה, כמה משפטים המתארים את כל האירוע. אד עקב מזווית ראייתו אחר תגובותיו של האיש כאשר ישמע את קולו שלו, אך לא הצליח להבחין בשום תגובה שהיא. הנביא התנהג כאילו הוא נמצא במקום אחר באותו רגע.

    אד לא התייאש. כאשר הסתיימה הקלטת הוא הוציא את הקלטת והחליפה באחרת. "מה אתה אומר על מה שראית?" שאל כדרך אגב. "אתה רואה? לא שיקרתי לך. כל מה שאמרתי היה מדויק. אתה יכול להסביר לי איך ידעת מה יקרה בבנק ההוא?"

    הנביא, כצפוי, סירב בעיקשות רבה לענות, ורק המשיך להתנודד על מושבו.

    אד הפעיל את הקלטת השנייה, ותיאר באוזני הזקן את כל הצפוי בה: מתי יתעורר, מתי יפלוט כיח כהה, מה יאמר על תאונת השרשרת בלוס אנג'לס ועל פציעתם של הילדים, ולבסוף הוציא גם את הקלטת הזאת וסגר את המכשירים.

    "אז איך אתה יכול להסביר את הנבואות האלה?" פנה אליו ישירות.

    הנביא שתק.

    "מדוע אתה מתעורר בדיוק בשלוש בלילה? קרה משהו בעבר שלך שגרם לך להתעורר בדיוק בשעה הזאת?" המשיך לשאול.

    דממה.

    "ומדוע אתה פולט את הליחה הזאת? אתה כמעט נחנק ממנה," המשיך אד מבלי להיוואש.

    שתיקה.

    "אם כך, תן לי לשאול אותך שאלה אחרת," ניסה אד לעזור, "אתה לא עונה לי כי אינך יודע את התשובות, או משום שאינך רוצה לעזור לי לפענח את התעלומה הזאת?"

    הנביא המשיך להתנודד כהרגלו, מבטו עדיין נעוץ בכפות רגליו.

    "הבוקר אמרת לי שאתה לא יודע על מה אני מדבר," הזכיר לו אד, "נוכל להמשיך מזה. מה אתה כן יודע? מה אתה זוכר?"

    אד הניח את מרפקיו על השולחן, הצמיד את ידיו כפירמידה ופכר את אצבעותיו.

    "איך אני יכול לעזור לך להיזכר מה קרה לך כשהיית צעיר יותר?"

    בחדר הסמוך, קליף נשא את מבטו לעבר סנדרה. "לא נראה לי שהשיחה הזאת תוביל לאן שהוא," אמר.

    "תן לו צ'אנס," השיבה לו קצרות, "הוא מומחה במקצוע שלו."

    "את יודעת אם תהיה פריצת דרך בקרוב?" שאל קולין.

    "בערך. עוד רגע הוא יגרום לזקן להגיב."

    "מוכנה להתערב על זה?" שאל קליף בחיוך.

     "לא כדאי לך, אתה תפסיד," החזירה לו.

    בתוך חדר החקירות, אד המתין כמה דקות. הוא נשען לאחור על משענת כיסאו, ושילב את ידיו.

    "אני לא הראיתי לך את כל הנבואות שלך," אמר בקול רוגע, "יש עוד הרבה נבואות שצעקת בלילות."

    מיסטר X נשא את מבטו אל הקיר הנגדי ובהה בו בחוסר תכלית ועניין.

    "אתה לא מבין כלום, הא?" צעק לפתע אד בחמת זעם והלם בכוח רב בידו על השולחן. הזקן התחלחל ונרתע לאחור מעוצמת ההפתעה. "אני מנסה להציל את החיים הדפוקים שלך! באחת הנבואות שלך ניבאת את מותך שלך! אתה אמרת שאתה עצמך תיחנק למוות מן הכיח שלך בשלוש בלילה בדיוק בעוד שלושה ימים!"

    ואז קם ממקומו ללכת לעבר הדלת.

    "אני מנסה להבין איך להציל את חייך, ואתה מתנהג כמו ילד טיפש!" זעף אד ופתח את הדלת לצאת החוצה.

    הקשיש הנדהם עקב במבט מפוחד אחר השינוי שחל בהתנהגותו של החוקר שלו. לזה לא ציפה ולא פילל. הוא רצה לענות משהו לאד, אך איחר את המועד. אד יצא החוצה ונעלם משדה ראייתו. הוא נותר לבדו בחדר החקירות, המום. חלפו מספר שניות, והוא נשא את מבטו אל התקרה.

    אד הצטרף אל שלושת עמיתיו בחדר הסמוך, והמשיך לעקוב בדריכות אחר תגובתו של הפציינט המיוחד שלו. חלפו כמה שניות נוספות, מתוחות. לפתע בקעה מתוך הרמקול קריאתו של האיש:

    "בנזנברג - - - יימח - - - שמך - - - "

    הייתה זו קריאת כעס מתוך הבטן, רוויית אימה וייאוש. הדלת שבה ונפתחה, ושני הגברים הלבושים בחלוקים לבנים נכנסו פנימה כדי להחזירו לחדרו.

    "הנה קצה החוט שביקשת," פנתה סנדרה אל קולין. "עכשיו תורך."

    קולין החזיר לעברה חיוך מבטיח. "זה כל מה שאני צריך."   

 

 

פרק 17

 

בגיל 12 כבר ידע שכנראה לא יגיע לקובה. הוא הרגיש שלא יהיה בכך צורך. הוא קרא ככל שידו היתה משגת על מקורות הוודו, האלים, הטקסים והפולחנים. תוצאת הלוואי הבלתי נמנעת של המחקר שביצע בשנה האחרונה היתה חשיפה לעולם המיסתורין.

    בחצי השנה האחרונה החל לחסוך את כל כספי דמי הכיס שקיבל מהוריו. היעד של החיסכון המשמעותי הראשון בחייו היה מוגדר: ביקור אצל אסטרולוג. בימים האחרונים החל לחפש את שם בעל המקצוע הראוי. תחילה ניסה לשאול את חבריו ומכריו, אך אלה רק משכו בכתפיהם בתמהון. גם ספר הטלפונים הצהוב לא עזר לו, דווקא מן הטעם ההפוך: היתה שם רשימה ארוכה של אסטרולוגים, והוא מצא את עצמו אובד עצות. לבסוף החל למצוא שמות בירחונים ומגזיני נשים, עד שאיתר מספר כתבות הממליצות על אסטרולוג אחד שיצאו לו מוניטין, אם להאמין לעיתונאים. באותו שלב לא ידע שעשוייה להיות כאן יד מכוונת באמצעות פירסומים עצמיים ומגמתיים.

    הוא התקשר וקבע מועד למפגש, וכמו בוגר התייצב לפגישה המוקדמת, נתן את הפרטים המדוייקים של לידתו, והעביר את הסכום שנדרש עבור המקדמה. והמתין בסבלנות למפגש הבא, בו יקבל את כל שרצה לדעת.

    אבל משהו השתבש. מאוד.

    למרות ריחוק השנים, נחרתה הפגישה המוזרה הזאת בזיכרונו כאילו התרחשה הבוקר הזה. הנער ישב בדממה מול הגבר עב הבשר, בעל הקרחת הבוהקת ועיני הקרח חסרות ההבעה, שלפתע נצנצו בצורה מוזרה...

    האיש הפך את צרור הניירות שהכין עבור הנער.

    "אני לא יכול..."

    "מה לא יכול?" ביטחונו העצמי של אד התערער.

    "...ואני אחזיר לך את הכסף."

    "למה? מה קורה? אני לא רוצה את הכסף, אני רוצה שתגיד לי את התחזית שלי..."

    האסטרולוג לטש מבט מוזר בנער.

    "אני מצטער. אני לא יכול." אמר ולא פירש.

    אד לא הבין. ניכר היה שהאיש הכין מראש את תשובתו, מפני שהוא הוציא מעטפה מוכנה מן המגירה והושיט אותה אל הנער המחוויר. בתוכה היה הסכום המדוייק של המקדמה.

    "עכשיו לך, ואל תשוב אלי יותר לעולם," הורה לו.

 

 

פרק 18

 

מתיו העלה חרס בידו, או ליתר דיוק במכשיריו. לא מצא קמצוץ של קרינה חריגה בכל הפינות והזוויות בהן חיפש כזו. למרות זאת לא אמר נואש, והבטיח להביא מכשור נוסף המצוי אצלו: שפע של חיישנים וגלאים. הבדיקות הבאות שרצה לערוך היו גלי אלפא, ביתא ותיטא של מוחו של הנביא בעזרת מכשיר האלקטרו-אנצפלו-גרף. "משהו מוכרח להימצא," טען בלהט, אולם רוחם של עמיתיו לא נתעודדה מהאופטימיות שהפגין.

    "יכול להיות שמתן 'ריטאלין' יגרום לו לאבד את יכולתו לנבא, וכך נדע שיש לנבואות שלו קשר לפעילות התדרים הגבוהים במוחו," אמר.

    קולין דחה את הרעיון על הסף. "בוודאי לא בשלב הזה. ראשית, עדיין איננו מתכוונים לגרום לאיבוד כוחותיו, אלא לחשוף את סודותיו. ושנית, בשלב הזה של אי שיתוף פעולה מצידו, אין שום כוונה לאלץ אותו להתחבר לאלקטרודות."

    מתיו האדים והשתתק. ארשת פניו העידה כי לא אהב את המגבלות המוטלות עליו. הוא חש שאינו מוצא את מקומו בצוות הזה.

    "אני מוכן להתחיל להעריך מה יש לנו כאן," אמר אד. "לדעתי, האיש הזה באמת לא יודע מה שמו, מאין בא, או מה קרה אתו כשהיה צעיר. כאשר הכנסתי אותו ללחץ, הוא הצליח במאמץ רב להיזכר בשם של אדם שקשור בעברו, שסביר שיש לו קשר למצבו העכשווי - אולי הוא מייחס לאדם הזה, בנזנברג, אשמה כלשהי. העובדה היא שהוא הצמיד לשמו קללה."

    "אבל איך יכול להיות דבר כזה?" שאל קליף. "מה יכול להיות כל כך גרוע, שיהפוך את בן האדם לשבר כלי כזה?"

    "או מוזר יותר - לנביא מופלא שכזה?" המשיך קולין.

    "אינני יודע, כמובן," נסוג מעט אד, "אני יכול לנסות לשלול אפשרויות שחולפות בראשי, אבל עדיין יש הרבה תרחישים אפשריים. לדוגמה, אני לא חושב שהוא היה שבוי מלחמה. גם לא נראה לי שמדובר במחלה כלשהי, והשם שהוא פלט היה של הרופא שטיפל בו."

    "ואיזה תרחיש כן עולה בדעתך?" שאלה סנדרה.

    אד הרהר ממושכות. "לפני שאציג לכם את הרעיון שלי, הייתי רוצה לספר לכם קצת על המלחמה הקרה שהתחוללה אחרי מלחמת העולם השנייה בין ארצות הברית לברית המועצות. אתם בטח זוכרים את עיקרי הדברים, כגון מרוץ החימוש הגרעיני, האיום להשתמש בטילים הבין-יבשתיים ובראשי הנפץ המתפצלים, הפחד מהמכה הראשונה ובניית כוח למכה נגדית שנייה ע"י הצוללות, וכך הלאה. זכור לכולכם?"

    ארבעת שומעיו הנהנו בדומייה.

    "מה שהרבה לא יודעים, והתנהל במידה רבה בחשאי מאחורי הקלעים, היה מרוץ החימוש הפסיכולוגי. זה התרחש הרחק מתודעתו של הציבור. כל צד ניסה להשיג, בנוסף לנשק הרגיל והגרעיני, גם כוחות מסוגים אחרים, כדי לעלות ליתרון במלחמה עתידית אם תפרוץ. במסגרות האלה האיצו את הפיתוחים של כלי נשק כימיים וביולוגיים. אבל הרוסים החלו לחפש נשק נוסף, פסיכולוגי, או פאראפסיכולוגי. הם החלו לחקור את מסתורי המוח, ואת היכולות הטלפאטיות, כגון קריאת מחשבות מרחוק. הם הקימו בפרוורי מוסקבה את "המכון הסובייטי לחקר החוש השישי לצורכי צבא", בראשות דר. ואסילייב, והחלו לבצע ניסויים שלא היו מוכרים עד אז בעולם.

    "אחת הדוגמאות שדלפה החוצה היתה הניסויים בנערות, שקיבלו רקע של קצינים מסוימים, והתבקשו לקרוא את מחשבותיהם בהקשר של הזזת כוחות בשטח, כאשר הנערות היו במרחק של כמה קילומטרים מן הקצינים שאת מחשבותיהם נתבקשו לקרוא. בניסויים אחרים הם ניסו למקד את כוחה של המחשבה, או גלי המוח, כדי להרוג אדם ממרחק, בלא תווך פיזי.

    "יום בהיר אחד הדבר נודע לאמריקאים, והם נכנסו כצפוי לפאניקה. הם לא יכלו להרשות לעצמם בשום פנים ואופן לפגר אחרי הסובייטים, ולכן הקימו צוותים מקבילים, שיעבדו באותם תחומים. כך הוקמה המעבדה הראשונה בפאראפסיכולוגיה באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה, בראשותו של דר. ריין.

    "הוא התחיל בקטן: הוא המציא חפיסת קלפים מיוחדת בעלת 25 קלפים, בהם היו כמה צורות בסיסיות, והחל לחקור באופן שיטתי, עם ניתוחים סטטיסטיים, את יכולת קריאת המחשבות בכל מיני מצבי מחקר."

     "ואותו בנזנברג היה אחד מאנשיו של דר. ריין?" שאל קולין.

     "אינני יודע. איני מכיר אף אדם בשם הזה," המשיך אד. "מכל מקום, הניסויים שהחלו באוניברסיטה היו גלויים. אבל ידוע לי שהצבא, עמוק במרתפיו, החל לבצע ניסויים משלו, ובסודיות מוחלטת, כמובן. וכאן אני מגיע להשערה שלי. תארו לעצמכם צוות שאיש אינו יודע על קיומו, שלאחד מן החוקרים הראשיים שלו קוראים מר בנזנברג, והוא מבצע ניסויים בקבוצת אנשים צעירים, ואחד מהם הוא מיסטר X שלנו. אף אחד לא יודע באיזה טכניקות הוא משתמש, ואילו השפעות פסיכולוגיות, נפשיות או אפילו פיזיולוגיות הוא מותיר במושאי המחקר האומללים שלו."

    סנדרה הנהנה. "זה יכול להסביר את ההתעוררות שלו בדיוק בשלוש מדי לילה. זו דוגמה מובהקת להתניה קלאסית, שהופכת להתניה אופרנדית. מספיק שבכל לילה העירו אותו בכפייה, ואני לא רוצה לדמיין באיזו שיטה זוועתית זה בוצע - כדי שהטראומה הזאת תישאר טבועה במוחו ותיקבע בהתנהגותו לכל שארית חייו."   

     "זו אחת האפשרויות שעלו בדעתי," אישר אד.

     סנדרה נשאה את מבטה אל קולין. "אתה תוכל להתחיל לחפש בכיוון הזה?"

     קולין הניד בראשו לחיוב. "כן, אבל אם הכיוון הזה נכון, זה יהיה קשה יותר ממה שחשבתי מלכתחילה."

    "מדוע?"

    "מפני שהתיעוד מתקופת המלחמה הקרה, ואנחנו מדברים כאן על לפני כארבעים שנה, לא היה ממוחשב. אני לא מאמין שאמצא את השם הזה במאגרי המידע הממוחשבים שברשותי."

    "אתה כבר מרים ידיים?" שאלה סנדרה בפליאה.

    "חס וחלילה!" נבהל קולין. "כזה רושם גרוע השארתי עלייך? כל מה שהתכוונתי שזה לא יהיה קל ומהיר. הבעיה שלי היא רק של זמן."

    "וזה בדיוק מה שחסר לנו," אמר אד.

    "אם אצטרף אליך בחיפושים, זה יכול לעזור לנו לחסוך זמן?" שאלה סנדרה.

    קולין חשב מעט. "כנראה שכן. זוג עיניים נוסף לחיפושים במיקרו-פילמים, במיקרו-פיש או בגנזכי עיתונות, בהחלט עשוי לקצר בחצי את הזמן."

    "ומה בדבר שלושה זוגות עיניים?" נשמעה הצעה מכיוונו של קליף.

    "הזמן יתקצר לשליש," הודיע קולין.

    "איך מתחילים?" חקרה סנדרה.

    "בנסיעה של כרבע שעה לממלכה שלי," אמר קולין. "אם סיימנו כאן, נרד לחניון. אני מציע להשתמש במכונית שלי, זה יקל על הכניסה לאתר ועל מצוקת החנייה במטה שלנו. סגרו את אחד ממפלסי החניה לצורך שיפוצים. לאחר ארוחת הערב בקפטריה שלנו, אחזיר אתכם לכאן, למכוניות שלכם."

    "מה אתה מתכנן לעשות?" פנתה סנדרה אל אד.

    "אני הולך לחפש בספרות שלי חומר על המחקרים האלה, מנקודת המבט של הפסיכיאטריה."

    "ואתה, מתיו?"

    "אינני יודע," אמר לאיטו, "אני מרגיש שכל הכיוונים שאני חותר אליהם נחסמים על ידיכם, ואני צריך קצת זמן למחשבה."

    קולין נשא את מבטו לעברו. "איננו מנסים לחסום אותך, אלא רק לדחות מה שאין טעם לבצע כעת," ניסה להגן על עמדתו. "לאחר שנצליח להשפיע על הנבואה שמעורב בה אד, ניתן לך יד כמעט חופשית לניסויים."

    "אבל זה עלול להיות מאוחר מדי," אמר מתיו בפנים סמוקות.

    "נדון בכך בהמשך. אני מציע להיפגש כאן מחר בעשר. להתראות עד אז," אמר קולין וקם לצאת. סנדרה וקליף הצטרפו אליו.

    הנסיעה בשעות אחר הצהריים המוקדמות בכבישי לוס אנג'לס היתה סבירה מבחינת העומס בכבישים. מזג האוויר היה נוח, אך על העיר רבץ ענן ערפיח אפור.

    סנדרה, ממקום מושבה לצד הנהג, הפנתה מבטה לאחור לעברו של קליף.

    "כבר הודעתי לך שאני לא ארפה ממך עד שתגלה לי לפחות קסם אחד?" שאלה.

    קליף חייך. "כן, והכנתי שיעורי בית. חשבתי על תעלול מרשים שתוכלי לבצע בחוג החברים שלך."

    "אני מקשיבה."

    "אבל אני חייב להזהיר אותך מראש, סנדרה, שלמרות היותו מרשים מנקודת מבטם של הצופים, זה כל כך פשוט, עד שאת עלולה להתאכזב."

    "השאר לי את זה. אתה עשה רק את החלק שלך."

    "בסדר, אספר לך כל מה שאת צריכה לדעת בשלב הזה. את יושבת עם כל חברייך ומפטפטים על הא ועל דא, מזג אוויר, פוליטיקה, ספורט, כלכלה. עד שאתם מגיעים - אולי עם קצת 'עזרה' ממך - לקוסמים ולקריאת מחשבות.

    "כאן את מספרת להם שיש לך מה להגיד בעניין. בעצם, יש לך ידיד קוסם שיודע לקרוא מחשבות. ולא סתם קוסם, אלא "קליסטה מנגיסטה הגדול", אם הם שמעו עליו. אני כבר יכול לספר לך, שאף אחד לא שמע עליו מעולם, מפני שהרגע המצאתי את שמו. ולאחר שהם מודים שאינם מכירים אותו, את מכריזה שהם רשאים לפתוח חפיסת קלפים, לערבב היטב, לבחור קלף אחד כרצונם ואותו קוסם פלאי ידע בוודאות איזה קלף יבחרו, רק בעזרת קריאת המחשבות.

    "בכל קבוצת אנשים, יש אחד שהוא הספקן הגדול ביותר. בקשי ממנו לבדוק את החפיסה, לטרוף את הקלפים, לבחור קלף ולהראותו לכולם, ולפני שאת מרימה טלפון לקוסם שלך, את מבקשת ממנו רק להתבונן על הקלף הזה היטב, כאשר את תעבירי לו את השפופרת, והוא עצמו יזכה לשוחח עם הקוסם המפורסם, קורא המחשבות. כך שברור שאין כאן שום תחבולה ערמומית."

    "איך זה יכול להיות?" תמהה. "עוד לא הבנתי כלום."

    "את לא יכולה עדיין להבין משום שלא סיימתי להסביר לך," המשיך קליף. "עכשיו מגיע החלק שלך בתחבולה. את מחייגת אל הקוסם, וכאשר הוא עונה לך את פותחת כך: 'האם קליסטה מנגיסטה הגדול בבית?' ואחרי כמה שניות של האזנה, 'שלום לך, אדוני הקוסם, האם אתה מוכן לקרוא מחשבות של אחד מאורחי?' ולאחר האזנה קצרה נוספת, "תודה רבה לך, אני מעבירה אותך לאורח שלי," ובזה הסתיים תפקידך. את מעבירה את הטלפון לאורח הספקן שלך, והקוסם ידע בדיוק איזה קלף הוא בחר."

    קולין חייך. "זה באמת נשמע מרשים."

    ניכר היה שסנדרה עדיין מבולבלת כהוגן. "איני מבינה. מי זה בדיוק קליסטה מנגיסטה הגדול?"

    "סבי המנוח, עליו השלום!" קליף איבד את סבלנותו. "מה אתך, סנדרה? זה אני! את תחייגי אלי, לאחר שתתאמי איתי מראש מתי להיות מוכן לקבל טלפון ממך! השם של הקוסם זה הקוד של שנינו, המודיע לי שאת בעיצומו של התרגיל הטלפתי הפרטי שלנו!"

    "בסדר. אבל איך אתה תוכל לדעת איזה קלף בחרנו?"

    "מה יהיה אתך?" נאנח קליף וספק את ידיו. "כל מה שאת צריכה זה להאזין לי ולעשות בדיוק מה שאומר לך."

    קולין צחק. "אחרי שזה יצליח עם החברים של סנדרה, גם אני מעוניין לעשות את התרגיל הזה לחברים שלי בעבודה."

    "חינם אין כסף," הבטיח קליף.

    "תוכל לעשות את הקסם הזה לכל אחד מהאורחים שלי?" הקשתה סנדרה.

    קליף נבהל. "סנדרה, את התחבולה הזאת אפשר לבצע פעם אחת בלבד. אחרי שאגלה לספקן שלך איזה קלף הוא בחר, השיחה חייבת להסתיים, ואין אפשרות לבצע אותה פעם נוספת עם אותו קהל. זכרי זאת היטב: זה טריק חד פעמי בהחלט!"

    סנדרה משכה בכתפיה. "בסדר, בסדר... חשבתי רק שאם אתה יכול באמת לקרוא את המחשבות שלו דרך הטלפון, אז מדוע לא להמשיך ולהרשים את כל האורחים שלי?"

    שלוותו של קליף התערערה, והוא לא ידע אם לצחוק או לבכות. לבסוף אמר, "קולין, אני פלי, אתה עץ, אני מטיל מטבע, ומי שמנצח רשאי לתת לסנדרה מכה על הראש!"

    קולין פרץ בצחוק. "באמת זה נראה מכאן שהצלחת לשכנע אותה שאתה מסוגל לקרוא מחשבות!"

    סנדרה עברה להתגוננות. "אז איך הוא יכול לעשות מה שהוא אמר?"

    קליף נאנח. "כדאי לך להמשיך ללמוד ולהתמחות בפסיכולוגיה, סנדרה. אל תעיזי לחשוב על החלפת מקצוע לקוסמות לעולם."

    קולין פנה ימינה ונכנס לחניון תת קרקעי של מבנה גדול ואפרורי. רק כאשר יצאו מן המכונית והחלו לעלות במעליות ולצעוד במסדרונות הארוכים, החלו לעכל את שטחו העצום. תנועה דלילה של בני אדם נראתה חולפת על פניהם, בדומייה ובלא החלפת מבטים. ניכר היה שאיש אינו מכיר את רעהו, וגם לא מתעתד לעשות משהו בנידון. מדי פעם הגיעו לדלת כבדה ונעולה, שנפתחה רק לאחר שקולין העביר את תגו האישי בחריץ שלצדה. לאחר הליכה ארוכה אי שם באגף המערבי של הקומה השמינית, הגיעו אל מפתן משרדו.

    "ועכשיו אתה צריך להגיד, 'שכחתי את המפתחות במכונית'," התבדח קליף.

    "לא שכחתי את המפתחות מעולם," החזיר לו קולין. הם נכנסו לתוך אולם רחב ידיים, עמוס במדפי קלסרים, בסוללת ארוניות תיוק, בשני מתקני מיקרו-פיש ובשני מחשבים שנראו מיושנים בהחלט.

    "חשבתי שאראה כאן משרד קצת יותר מודרני," העיר קליף. "המחשבים כאן נראים כאילו הם מפגרים בשני דורות אחרי הציוויליזציה."

    "זה בדיוק ככה," השיב קולין. "התקציבים הגדולים הולכים לגופי מודיעין כוחניים יותר מאיתנו, ל- NSA ול- CIA, ואנחנו נאלצים להסתדר עם מה שיש - וחמור מכך, עם מה שאין." הוא הפעיל את שני המחשבים.

    "למה יש כאן שני מחשבים?" שאלה סנדרה.

    "אלו שתי רשתות נפרדות," הסביר קולין. "מחשב אחד מחובר לרשת הפנימית, לכל מאגרי הנתונים הפנימיים שלנו, והמחשב השני מחובר לרשת החיצונית, כלומר לאינטרנט. שם - למרבה ההפתעה - אנחנו משיגים בערך תשעים אחוזים מן המידע שאנחנו מחפשים. היום כמעט הכל גלוי, רק צריך לדעת איך ואיפה לחפש. האירוניה היא, שעד לפיגוע במגדלי התאומים באחד עשר לספטמבר 2001, היה לי רק מחשב פנימי. לא היתה לי גישה אפילו לאינטרנט... כל ילד יכול היה לחפש בגוגל כל מה שרצה, ולי - מידען ב- FBI, לא היתה גישה לכל המידע העצום שבחוץ. רק אחרי הפיגוע המנהלים שלנו התעשתו, וחיברו אותנו לרשת העולמית."

    "חששת שכנראה לא תצליח למצוא במחשבים שלך את השם הזה," הזכיר קליף.

    "הנחתי הנחה, אבל זה לא אומר שאינני צריך לבדוק אותה," הגיב קולין. "תמיד אני מתחיל את החיפושים בבסיסי המידע הממוחשבים. אלה מהירים, יעילים, חיפוש לפי מחרוזות או מילות מפתח, ואם הם קיימים שם, הם צפים בתוך זמן קצר ביותר."

    "ואם לא נמצאים שם?" הקשתה סנדרה.

    "אז כמו שאמרתי משלמים בזמן. הרבה זמן." הוא הצביע על הקלסרים, הארוניות ומתקני המיקרו פיש. "אבל בסוף אני מוצא כל דבר. אם המידע קיים, אני אגלה אותו."

    עתה הקליד את המילה לתוך המחשב הראשון, ובמקביל גם לתוך המחשב השני. שני אורחיו עקבו בדומיה אחר פעולות החיפוש שלו. אחד המחשבים העלה 158 תוצאות. קולין הרהר מעט, והוסיף פרמטר של שנת לידה משוערת לחיפוש. הרשימה הצטמצמה לשש עשרה שורות בלבד. עתה הוסיף פרמטר נוסף לחיפוש, והרשימה התאפסה. הוא החליף את הפרמטר השלישי במחרוזות נוספות, אבל נקלע למבוי סתום.

    הוא נפנה למחשב השני, וניסה למצוא שם את מבוקשו. במשך כחצי שעה עמל במקביל על שני המחשבים, נכנס לכל המאגרים המוכרים לו, והעשיר את השאילתות שלו בכל הצירופים ההגיוניים. נראה היה כי העלה חרס בידו.

    "האיש שלנו לא מופיע בשום מאגר ממוחשב, לכל הרוחות!" קולין ספק את ידיו בתסכול.

    "למד אותנו להשתמש באלה," אמרה סנדרה, והצביעה על מתקני המיקרו-פיש.

    קולין הפעיל את שתי העמדות האופטיות המיושנות. מתוך הארונית הצמודה לעמדה, הוציא תיבה ובה מאות או אלפי גיליונות פלסטיק כהים, שקופים למחצה. "אלו המיקרופילמים של כל תושבי ארצות הברית מאז מלחמת העולם הראשונה," הסביר, והכניס בתוך חריץ מתאים את הקלף הכחול הראשון. "בידית הזאת מזיזים למעלה ולמטה, ובידית הזאת מזיזים ימינה ושמאלה, כך שיש גישה לכל מידע בגיליון הזה," הסביר. במסך הגדול נראו טבלאות קטנות וצפופות של נתונים. "כדאי תמיד להתחיל מהבלוק השמאלי העליון, מפני ששם נמצא תוכן העניינים."

    הוא קם וסנדרה תפשה את מקומו על הכיסא. "אז מה בדיוק אני אמורה לחפש?"

    "בגיליונות לפי שמות המשפחה, נוכל לאתר את שמו המלא ותאריך הלידה שלו, ואחרי כן נוכל לחפש בגיליונות אחרים לפי תאריכי לידה ונגלה עליו פרטים נוספים."

    סנדרה החלה לחפש, וקליף התיישב מול העמדה השנייה. "ואתה תחפש בשיטה הזאת חומר שונה לגמרי. בתוך הארונית הזאת יש מיקרופילמים של כל העיתונים שפורסמו מראשית המאה העשרים," אמר קולין. "אתה צריך להתמקד בשנות המלחמה הקרה בלבד, נאמר משנת 1950 עד 1970, ולחפש כתבות בנושאי המחקר והניסויים בתחומי הפאראפסיכולוגיה. הצלחה גדולה תהיה אם תצליח למצוא באחת הכתבות האלה את השם שלנו."

    קליף הנהן. "ואם לא אצליח למצוא?"

    קולין הצביע לעבר מאות הקלסרים שבכותל הנגדי. "את המאגר הגדול ביותר השארתי לעצמי."

    השלושה החלו לעבוד. מתוך הרחש של ידיות המתקנים האופטיים והדפדוף בקלסרים, בקעה תלונתה של סנדרה: "חסרה לי כאן קצת מוזיקת רקע."

    "מוזיקה אין לי כאן," התנצל קולין, "אבל יש לי שאלה אליך, ברשותך."

    השתררה שתיקה של רגע קל. "ובכן?" חקרה.

    "את יכולה לספר לי קצת יותר על שיטת הטיפול של אד? להרחיב קצת יותר על הטכניקה המיוחדת שלו?"

    היא לטשה מבטה לעברו. "כן, אני יכולה. אבל תן לי כמה רגעים לחשוב על זה."

    השלושה המשיכו לעבוד בדומייה עוד מספר דקות.

    "אני יכולה לספר לך סיפור עליו," אמרה.

    "אני אוהב לשמוע סיפורים."

    "זה סיפור על הילדה שלו, כשהיתה בגיל הטיפש עשרה. במשך שנים היו מאבקי שליטה וכוח בינה לבינו, כמו שמתרחש בדרך כלל ביחסים שבין הורים וילדים. בדרך כלל הילדים מנצחים את הוריהם בשלל שיטות ודפוסי התנהגות. הנשק הראשון שמשפיע על הורים רבים הוא כמובן הבכי או הצריחות. תינוק הממרר בבכי מצליח להשיג את מטרותיו, על פי רוב. אבל זה מעולם לא השפיע על אד.

    "שיטות נוספות שילדים נוקטים, הינם התנהגות בלתי נאותה בלשון עדינה, או לא נורמטיבית, בשפה שלי. בדרך כלל זה קורה בפומבי, במקומות ציבוריים, ומטרתם להביך את ההורה. כאן רובם המכריע של ההורים מוותרים לגחמות של הילד הסורר. הילד לומד עד להיכן מגיע כוחו והיכן קורס קו ההתנגדות של הוריו, ומשיג בציניות את כל מטרותיו. גם כאן אד מעולם לא נשבר.

    "הטקטיקה הכמעט מושלמת של הנערים, במאבקיהם מול הוריהם, זה הצגת ההתעלפות או האסטמה. מול סצינה שהצאצא מפסיק לנשום או מכחיל, ההורים נתקפים בפחד וממהרים למלא את רצונו. כך הוא לומד לשלוט בהוריו כל אימת שיחפוץ בכך, אולם הוא שומר את הנשק הזה לאירועים גדולים באמת. גם כאן אד לא ויתר לבת שלו, כאשר עשתה לו סצינה מכוערת כזאת בקניון הומה בני אדם. הוא נשאר אדיש עד שהיא הפסיקה לבכות ולצרוח באפיסת כוחות, מול מאות בני אדם נדהמים, אבל הוא לא נשבר."

    היא החליפה גיליון כחול במכשיר שלה. "הנשק האולטימטיבי האחרון שבידי הילד הוא איום ההתאבדות. ההורים ששרדו את כל ההתקפות הקודמות, נכנעים ללא תנאי מול האיום הזה, והדבר נותן בידי הילד את נשק יום הדין מול הוריו. אתם צריכים להבין, שמערכת יחסי הגומלין בין הורים לילדים תמיד מבוססת על מאבקי כוח ושליטה, שמסתיימים בניצחון הזאטוטים. אז נחזור לסיפור על הבת שלו. היא רצתה דבר מה, והתעקשה עליו, וכאשר נואשה מן הסירוב שלו, איימה להתאבד. 'אני אפתח עכשיו את החלון ואקפוץ למטה!' צרחה עליו בהתקף של קפריזה, אדומה כולה מזעם.

    "קדימה, פתחי את החלון ותקפצי למטה', אמר לה בקול שקט והצביע על החלון. היא נדהמה. זו בהחלט לא היתה התגובה שהיא ציפתה לה! בדרך כלל האבא נבהל ונסוג, כמו שסיפרו לה כל החברות שלה. אבל אבא שלה המשיך בשלווה, 'אם באמת כל כך רע לך בחיים האלה, והחלטת להיפרד מהם, הרי אין לי סיכוי אמיתי למנוע ממך את זה. אם לא אתן לך לקפוץ עכשיו, הרי תוכלי לבלוע גלולות שינה מחר, או לזנק מחרתיים לפני משאית דוהרת על הכביש המהיר. באמת קשה מאוד למנוע ממישהו להתאבד. אבל לפני שאת עושה את הצעד הזה, אני מציע לך לחשוב עוד פעם, מפני שמדובר בנזק בלתי הפיך. לא תוכלי להתחרט לאחר מכן. אי אפשר יהיה להגיד לאחר מעשה, טוב, טעיתי, החזירו לי את חיי ולא אעשה זאת שנית. אז אני מציע לך לשקול טוב מאוד אם כל כך רע לך עד שאת מוכרחה לסיים היום את חייך עלי אדמות."

    קולין הניח את התיק שבידיו על השולחן, ולטש בה מבט משתאה. גם קליף נשא אליה את מבטו.

    "האיש הזה פשוט חזק יותר באופיו מכל אחד אחר שאני מכירה," המשיכה. "הבת שלו הפסידה, אבל מעולם לא הצטערה על ההפסד הזה. היא התבגרה באותו יום בכמה שנים, והתחילה לקבל את צורת המחשבה שלו, שמלווה אותה עד היום."

    "אני לא מאמין לסיפור הזה," הכריז קליף.

    "ממי שמעת את הסיפור הזה?" שאל קולין. "זה נשמע לי כמו טלפון שבור."

    סנדרה נעצה בו מבט תמה. "אתה שואל ברצינות?"

    "בוודאי, בכל הרצינות," השיב.

    "הסיפור הזה ממקור הכי אמין בעולם שיכול להיות... אני הבת שלו!"

    "את?" נדהמו קולין וקליף כאחד. "למה לא ספרת לנו שהוא אביך?"

    "הייתי בטוחה שאתם יודעים זאת."

    קולין נראה המום. "אז למה סיפרת את הסיפור הזה בגוף שלישי, כאילו מדובר בילדה אחרת?"

    "שאלה טובה... זה פשוט עניין של הרגל. סיפרתי את הסיפור הזה כמה פעמים לאנשים שלא ידעו את הקשר בין שנינו."

    "אם כך, זה היה באמת סיפור מעניין," אמר קולין.

    "יש לי עוד סיפור מעניין," אמרה סנדרה והצביעה על המסך. "כנראה מצאתי את האיש שלנו."

    קולין נשא מבטו לעברה.

    "יש כאן עשרים ושמונה שמות כאלה, בערך חציים נשים, אבל לפי תאריכי הלידה רק אחד נראה מתאים," הוסיפה. "מקסימיליאן בנזנברג, נולד בבוסטון בעשירי במרץ, 1922."

    קולין קרב והציץ מעבר לכתפה בצג המחשב. הוא שלח אצבע למקלדת, והקיש על אחד המקשים. מדפסת בצד החלה לפעול ופלטה את הרשימה. קליף הציץ אף הוא במתרחש בעמדתה של סנדרה.

    "תן לי את ההדפסה בבקשה," ביקש. "עליתי כאן על איזה תוכן עניינים או מפתח כלשהו במאגר העיתונות, אולי אוכל להצליב את השם הזה ולהגיע לכתבה מתאימה."

    שלושתם עברו אל עמדתו של קליף, והביטו בחיפושיו. "בגליון ט' 12 אמורה להיות כתבה המכילה את השם הזה," אמר. הוא חיטט בתוך קופסת הגיליונות עד אשר שלה מתוכה את מבוקשו. הוא הכניסו לתוך חריץ המכשיר, והחל להניע את הידיות ולחפש את הכתבה המיוחלת.

    "הקשיבו לזה!" קרא פתאום בהתלהבות, "כתבה משביעי בספטמבר 1964: נעזרים באסירים למחקרים בתורת הנסתר. רשויות הביטחון בארצות הברית הוכו בתדהמה כאשר נודע להם על ההתקדמות במחקרים המתבצעים בברית המועצות בתחומי הלוחמה הפסיכולוגית, הכוללת גם קריאת מחשבות והעברת כוחות מרחוק בכוח המחשבה. הגורמים המוסמכים בצבא פנו לדוקטור מקסימילאן בנזנברג להקים צוות מחקרי בנושא, כתגובה נגדית לאיום הסובייטי החדש. המחקרים האלה מתבצעים במקומות נסתרים מעין כל, וללא ידיעת הציבור. לצורך כך 'גוייסו' מספר רב של אסירים צעירים, שהתנדבו להיות שפני הניסיון תמורת הקלה בתנאי מאסרם ואולי אף לזכות בקיצור משך עונשם. אולם לעורך הכתבה נודע שמצב בריאותם של חלק מהאסירים הללו התדרדר והחמיר, אחדים אף מתו, וחלקם סובלים מתופעות לוואי חמורות ביותר. המידע הזה לא אושר ע"י עורכי הניסויים, שממלאים פיהם מים ומסרבים להתייחס לכתבה."

    "מי כתב את זה?" שאל קולין.

    קליף הזיז מעט את אחת מידיות הניווט. "קונארד מקלאוד."

    קולין חזר למחשב הפנימי שלו, והקליד את השם.

    "בינגו," אמר. "יש לי את כל הפרטים עליו. הוא כיום בן שישים ושמונה, וכתובתו האחרונה הידועה בסן פרנסיסקו." הוא רשם מספר טלפון על פתקה קטנה. "עוד הערב אקבע איתו פגישה דחופה."

    "מה התוכניות למחר?" שאל קליף.

    "אתה כבר מדבר על מחר," רטן קולין, "אבל אני רק מתחיל לחשוב על הלילה הזה... לילה ארוך צפוי לי ולחברי..."

    "על מה אתה מדבר?" תהתה סנדרה.

    "נבואת 'שבעת החטאים'," החזיר.

         

 

פרק 19

 

'איזה יום עמוס, ומחר צפוי לי יום קשה עוד יותר,' הרהר קולין. הוא כבר שינן בעל פה את תוכן הנבואה, לאחר שקרא אותה זו הפעם העשירית בלילה חמים זה.

 

באמצע הלילה של היום האחרון באוגוסט נהרגו שלושה אנשים ונפצעו יותר משלושים בליינים בקטטה המונית בבר 'שבעת החטאים', לא רחוק מצ'יינה טאון. הבר נהרס כולו ונסגר לתקופה ארוכה.'

 

    'מה שמעודד אותי שהוא לא דיבר על שוטרים שנפגעו,' חשב קולין בליבו, לנוכח שלושת השוטרים במדים שישבו במכוניתו. הפתק ובו דבר הנבואה היה מקופל בתוך כיסו.

    "לפי המידע שבידך מה הסיבה בעצם לקטטה הצפויה?" שאל אחד מהם, היחיד שנשא מדי קצין.

    "אסור לי לחשוף כלום מהמקור שלי מעבר למה שאתם יודעים," השיב קולין. "לכן אני מנסה ללכת על מניעה מראש. השגתי צו של בית משפט והבעלים של הבר יהיו חייבים לכבד אותו. הקטטה לא תוכל להתרחש כאשר הבר סגור."

    "איך הצלחת לקבל משופט צו כזה?" שאל אחד השוטרים מן המושב האחורי.

    קולין הפנה ראשו לאחור ונעץ בשואל מבט נוזף. בדרך כלל שוטרי הבולשת הפדראלית נוטלים פיקוד על המשטרה המקומית, ואין מקום לשאלות מעין אלה. המשפט 'לא כל דבר אתם צריכים לדעת' כבר עמד על קצה לשונו, אך ברגע האחרון נסוג בו.

    "עובדה שהוא השתכנע."

    שלושתם יצאו מהמכונית והחלו לפסוע אל הכניסה. ערפל לח ודביק קידם את פניהם עד אשר נכנסו מבעד לדלת הזכוכית העבה. על הזכוכית היתה מצוירת הכתובת 'שבעת החטאים' ומתחתיה ציור בעל אופי נוצרי קתולי, בסגנון הרנסאנס.

    הבר היה כמעט ריק בשעה זו. מוזגת נאה עמדה מאחורי הדלפק וצפתה בקרב אגרוף בטלוויזיה התלויה על הקיר, ועובדת ניקיון מבוגרת שטפה את רצפת העץ. היא נשאה ראשה בסקרנות למראה כניסת ארבעת הזרים, שלושה מהם במדי שוטרים, העושים בנחישות את דרכם לעבר משרד ההנהלה.

    היא ניסתה להטות אוזן לתוכן השיחה. בתחילה לא שמעה דבר, מפני שהדלת נסגרה מאחוריהם. לאחר מכן שמעה כמה מילים מקוטעות, מאחר והטונים של השיחה החלו לעלות. ההמשך התנהל בצעקות רמות של ממש, והיא נבהלה ונמלטה משם לנקות את השירותים.

    הביקור הסתיים לאחר כרבע שעה, וארבעת הזרים יצאו מן הבר, אולם לא עזבו את המקום. שלושת השוטרים במדים נשארו מצידה החיצוני של דלת הכניסה לבר, וקולין הדביק שלט מקרטון שהודיע ללקוחות הצפויים להגיע, שהערב הזה הבר סגור באופן חד פעמי.

    קולין עצמו כסס ציפורניו כל אותו לילה. עשרות אורחים הגיעו לבלות ונתקלו בשלט ובחומת השוטרים, סבו לאחור ופנו לחפש מקום בילוי חלופי. מדי פעם פיטרל להקיף את הבר, כדי לוודא שאיש לא נכנס מן היציאה האחורית שלו. ככל שנקפו השעות, רווח לו. הוא השתכנע שהלילה הזה איש לא יפגע, וקטטה לא תתרחש במקום הזה.

    סמוך לארבע לפנות בוקר, כאשר זרם האורחים ירד לאפס מזה כשעה תמימה, שיחרר את שלושת השוטרים ממשימתם. הוא נסע לביתו לחטוף תנומה קצרה, מעט לפני שסדר היום הבא ירבץ על כתפיו. שניות אחדות לפני שעפעפיו נעצמו, דיווח לג'ניס פארקר, על פי הוראתה, שהכל עבר בשלום. הנבואה התבדתה, אפשר להשפיע ולשנות את דבריו של הנביא.

    גם ג'ניס לא עצמה עין אותו לילה, ולשמע הודעתו המעודדת שיחררה אנחת רווחה. עתה יכלה להירדם לשעות שינה ארוכות ורגועות. יום עבודתה הקרוב צפוי להיות שקט ושלו.   

 

 

פרק 20

 

"המשרד שלך ממש מפחיד. אני מתכוונת לכל מה שאתה יכול לגלות על אנשים," אמרה סנדרה.

     קולין חשב מעט על דבריה. "אני מוכרח לחלוק עליך," חיווה דעתו, "המשרד שלי לא מסוכן מפני שאני - המשתמש בו - לא אדם מסוכן."

    "אתה יכול לדעת הכל על כולם. משהו כמו 'האח הגדול'," התעקשה.

    "את טועה, סנדרה. הדבר היחיד שמסוכן זה איך בני האדם משתמשים בדברים שסביבם. כאשר את משתמשת בסכין מטבח לחתוך ירקות ולהכין סלט, הרי זה בסדר גמור, ואין כאן שום סכנה, נכון? אבל אם תשתמשי בסכין לחתוך גרון של מישהו, הסכין הפכה לכלי רצח קטלני. השימוש בסכין מסוכן, ולא הסכין עצמה."

    "זה נכון," הודתה, "אבל לסכין יש פוטנציאל להיות מסוכנת, בדיוק כמו לחדר העבודה שלך."

    "ובדיוק כמו למטבח שלך," גרס קולין. "את מבשלת לפעמים?"

    היא תמהה. "בוודאי... למה אתה מתכוון בדיוק?"

    "לעצם תהליך הבישול. אם את מבשלת מרק טעים, אז הכל נראה בסדר. אבל אם תוסיפי למרק רעל ותרעילי מישהו, אז זה מסוכן, אפילו ממית... אז הנה לך, המטבח שלך, או בעצם תהליך הבישול, מסוכן לא פחות מחדר העבודה שלי!"

    סנדרה חייכה. "הבנתי. כל מה שצריך לדאוג שאנשים רעים לא יגיעו לממלכה שלך. ודרך אגב, אני מתכוונת להזמין אותך יום אחד לאכול אצלי בבית ארוחה שאני אבשל בעצמי."

    "לשני הדברים האלה אני מוכן להסכים," אמר קולין.

    "איך הגעת למקצוע הזה בכלל?" שאלה. 

    קולין הרהר מעט. "זה ישמע לך קצת מוזר, אבל הכל התחיל מסיפור ששמעתי על מחלת הצפדינה והקשר שלה לוויטאמין C."

    "ספר לי," ביקשה.

    "בימי הביניים, המלחים באוניות סבלו מאוד - במיוחד בהפלגות ממושכות - ממחלה קשה ושמה צפדינה. המחלה הזאת, כפי שידוע לנו כיום, נובעת ממחסור בוויטאמין C. מתברר שהמזון שלהם, שהיה יבש ומשומר בעיקרו, לא הכיל פירות טריים, ולכן לאחר כמה שבועות החל המחסור להתבטא במחלה הזאת, שחוללה בהם שמות.

    "העדות המוקדמת ביותר המתועדת שיש לנו בנושא הזה, היתה משנת 1535. קארטייה, במסעו השני לניו פאונדלנד, כתב ביומנו שהצפדינה תקפה 100 מתוך 103 המלחים בספינתו. אינדיאנים משבט אירוקווה עזרו לו בהבאת מישרה העשוי מקליפה ועלים של עץ הרוש. העדות הבאה היתה בשנת 1593: אדמירל סר ריצ'ראד הוקינס העיד מניסיונו האישי על מות כעשרת אלפים יורדי ים ממחלת הצפדינה, וכתב בזיכרונותיו 'נוכחתי שתפוחי זהב חמוצים ולימונים יעילים ביותר נגד מחלה זאת.'

    "העדות הבאה בנושא הינה משנת 1753. ג'יימס לינד, רופא בצי הבריטי, פרסם ספר המוכיח שניתן לבער את הצפדינה ע"י שתיית מיץ לימון. אבל בתקופתו בני אדם סירבו להאמין ביעילותה של תרופה כה פשוטה, למרות שקפטן ג'יימס קוק שמע בעצתו ובספינתו 'רזולושן' לא היה שום מקרה צפדינה, לאחר שהצטייד בפירות טריים במסעותיו.

    "כאשר לינד מת, בשנת 1794, צוידה שייטת הצי הראשונה במיץ לימון במסע של 23 שבועות. רק בשנת 1804 נתפרסמו ההוראות המחייבות להצטייד ולחלק מיץ לימון בחלוקה יומית בכל אוניות הצי הבריטי, ובשנת 1864 משרד המסחר המלכותי הוציא הוראות דומות לצי הסוחר.

    "מה שהרשים אותי בסיפור הזה היה, שבתקופת הרנסאנס וההשכלה, כשלוש מאות ושלושים שנים חלפו מאז התגליות המוקדמות ועד להנחלת הידע לכלל. ואחרי כן, נתקלתי באקראי בסיפור דומה, שהתרחש במאה התשע עשרה. זה היה הסיפור העצוב על מחלת היולדות, וריפוייה ע"י סיד כלורי."

    "ספר לי."

    "הרקע היה בכך, שכשלושים אחוזים מהיולדות בבתי חולים ברחבי אירופה מתו ממגפה בלתי ידועה, שכונתה קדחת היולדות. איש לא ידע שהסיבה היא זיהומים שהועברו ע"י הסטודנטים עצמם שעסקו בניתוחי המתים ולא הבינו את הצורך לחטא את ידיהם לפני הטיפול ביולדות. 

    "התגלית הראשונה קרתה ב- 1846. זמלוויס, רופא מיילד מתמחה מהונגריה, גילה שבמחלקה מספר אחת בה עבדו סטודנטים לרפואה מספר המתות במחלה היה גדול פי 3 מהיולדות במחלקה השנייה, בה עבדו מיילדות. במאי 1847 הצליח זמלוויס לגלות את הסיבה: הסטודנטים היו מזדהמים בעת ניתוחי המתים, והעבירו בידיהם המלוכלכות את המחלה ליולדות. הוא מצא שתמיסת כלור מחטאת את ידיהם והצליח להוריד את התמותה ולהשוותה מיידית בשתי המחלקות.

    "המשך הסיפור התרחש בדצמבר 1847. זמלווייס שלח מכתבים למספר בתי חולים כדי להעביר את הידע, אך התובנה לא חילחלה. היולדות המשיכו למות בהמוניהן. מספר זעום של רופאים שנקטו את שיטתו הצליחו להפחית את התמותה לכמעט אפס. ביולי 1848 זמלוויס נקרא לתת סדרה של 3 הרצאות לפורום גדול של רופאים, וגם כאן המסר לא הצליח לחדור ולהיטמע. היולדות ברחבי אירופה המשיכו למות בהמוניהן. מספר קטן של בתי חולים שהחלו להשתמש בשיטתו הצליחו כמובן להפחית את התמותה כמעט לחלוטין.

    "ציון דרך נוסף - ועצוב - חל באוגוסט 1865. זמלוויס המיואש והמדוכא מאי הצלחתו להעביר את הידע לנחלת הכלל, יצא מדעתו ונפטר. רק ב- 1890 החלה תורתו להתקבל ברוב בתי החולים בעולם, התובנה התפשטה באש בשדה קוצים, וקדחת הלידה הודברה כמעט לחלוטין. גם בסיפור הזה נדהמתי מהקצב האיטי של העברת הידע בעולם. חלפו כארבעים ושלוש שנים מרגע גילוי הסיבה הנכונה למחלה הזאת, ועד שהידע הגיע לעולם הרחב.

    "שני סיפורים מאלפים," הנידה סנדרה בראשה, "ואלה הניעו אותך ללמוד מידענות?"

    קולין הנהן. " את בוודאי יודעת שהיום אנשים מתים מסרטן ריאות. עכשיו תארי לעצמך שאת, סנדרה, מגלה לפתע תגלית מדהימה: מערבבים שמן זית ושום, מבשלים חצי שעה בטמפרטורה 75 מעלות ותערובת זו מביסה בהצלחה את סרטן הריאות. סנדרה, תגלית מן הסוג הזה, בימינו אלה, היתה מועברת לכל העולם בתוך שלוש שעות. היית שולחת דואר אלקטרוני לתריסר חברים וידידים. תוך כמה דקות אלה היו מעבירים בדואר המשך לעוד כמה מאות, ואלה לאלפים. ביניהם היו גם כמה עיתונאים וכתבים, כמובן. בתוך שעה אחת התגלית הזאת היתה מופיעה באתרי אינטרנט רבים, כעבור שעתיים במהדורות החדשות ברדיו בעולם, וכעבור שלוש שעות היו מופיעים ראשוני הכתבות בטלוויזיה. כאשר הסיפור היה מופיע בעיתונים למחרת, זה כבר היה בבחינת היסטוריה." 

    קולין הסיע את המכונית השכורה באחד הרחובות השקטים של השכונה. הוא נהג עתה באיטיות רבה, כאשר מדי פעם הציץ לוודא את מספר הבית. מול אחד מהם עצר.

    "רח' בייקר, כחמישים מטרים צפונית לפינת לומבארד, זה צריך להיות בערך כאן," - הכריז.

    'איזו שכונה שלווה', היה הדבר הראשון שעלה במחשבתה של סנדרה. שדרת בתי אבן דו קומתיים כמו שובצה בינות לעצים ירוקים, במרומי גבעה חומה, כאשר מים כחולים התנוצצו באחד המפרצים המרהיבים בעולם. וכמו להשלים את התמונה, גשר הזהב ברקע נראה מלהיב, כהרגלו, ללא גבולות, והפעם היתה לכך סיבה נוספת: רק את חלקו הקרוב ניתן היה לראות. הערפל טשטש את מראהו החל מחציו ואילך, כך שסופו לא נראה באופק.

    את הדרך מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו, שעשו במטוס, לא זכרה סנדרה כלל. קולין התבדח לאחר מכן וסיפר לה, שאיך שהטייס התניע את מנועי המטוס בלוס אנג'לס היא נרדמה כמו תינוקת, והתעוררה ברגע שהוא כיבה אותם בסן פרנסיסקו. "כמו בטלפורטציה ב'מסע בין כוכבים' - נעלמת במקום אחד והופעת במקום שני."      

    שניהם פסעו על השביל המוביל למבואת הבית, המקושטת בצמחיה טרופית מרהיבה. קולין לחץ בפעמון, המתין רגע ארוך ולחץ עליו שנית.

    "אני מקווה שהוא לא חירש," לחש לעברה.

    אולם הדלת נפתחה, והאיש שהופיע מולם לא היה חירש. הוא נראה גבוה, צנום ונטול שיער. במצחו וברקותיו היו קמטים רבים, והיה בעל עיניים ערות ופקחיות. הוא הזמין אותם להיכנס לתוך חדר מגוריו, שהיה מרוהט בצניעות, אולם הסגיר מיד את תחביבו: מאות מסגרות עץ, המציגות כתבות עיתון, שהתבררו כפרי עטו. כל ההיסטוריה של האיש נפרשה על הכתלים, כציוני דרך בחייו ומקור גאוותו. קולין וסנדרה הציצו בחלק מהחומר, והבחינו שהוא אפילו סידר אותם לפי תאריכים.

    "שבו בבקשה," אמר וניגש למזוג להם משקה. הוא חזר עם מגש ועליו שלוש כוסות ויסקי צונן, והניחו על השולחן. כוס אחת נטל לעצמו.

    "כן," אמר בקול רם, "אתם בקשר לכתבה שלי על בנזנברג." הוא לגם מן הכוס. "לפני שאני אשאל אתכם במה אני יכול לעזור לכם, אולי תספרו לי מעט על עצמכם?"

    קולין סימן לסנדרה לא לענות. תחת זאת הוציא את תג הבולשת שלו, והציגו לקשיש. "אני קולין מקמאהון, וזו סנדרה גארווין. אנחנו עובדים על חקירה חשאית," אמר, "וכמה שפחות נשוחח על זה כך ייטב. בשורה התחתונה, אנחנו מנסים להשיג כל מה שניתן על המחקרים שביצע אותו בנזנברג, שמות האנשים שטיפל בהם, תאריכים, כתובות, כל מה שתוכל לומר לנו."

    "שטויות!" אמר הקשיש בחצי חיוך. "עוד מעט גם תגידו לי, שאם תגלו לי תצטרכו להרוג אותי."

    "אנחנו לא הורגים אנשים," אמרה סנדרה, "אנחנו מנסים להציל אנשים."

    קונארד מקלאוד היסס, ונראה כי התרצה. סנדרה ציינה לעצמה בסיפוק שבמקרה זה, רצונם של העגלים לינוק לא עלה על רצונה של הפרה להניק. האיש הזה התברר כאדם השש לספר על כתבותיו.

    "אני מבין שאת הכתבה קראתם," אמר.

    "כמובן," השיב קולין. "יש לנו שתי בקשות ממך. האחת היא, אם זה אפשרי, שתשלים לנו מזיכרונך פרטים נוספים מעבר לכתוב בה."

    קונארד נאנח. "זה היה בערך לפני ארבעים שנה. איך אני יכול לזכור פרטים נוספים?"

    "לא שמות, לא מקומות? אינך זוכר דבר?" שאלה סנדרה.

    הקשיש הניד בראשו.

    "סיפורי רקע? אנקדוטות? אווירה כללית? משהו חריג? משהו מאיים?" המשיכה לאתגר את זיכרונו.

    משהו החל לזוז בגלגלי מוחו. "או, כן, זה היה די מפחיד. אני זוכר שכמה פעמים שערותי סמרו." הוא החליק בידו על פדחתו. "אז היתה לי רעמה לתפארת," מיהר לבאר את הניגוד.

    "מה בדיוק היה מפחיד?" סנדרה סירבה להרפות.

    קונארד אימץ את זיכרונו. "זה המראה המוזר של כמה מהאנשים... רק רגע אחד..."

    הוא הפנה מבטו לתקרה ועצם את עיניו.

    "כן, כן, אני נזכר עכשיו... היה מפחיד מאוד... אני זוכר שרציתי לכתוב על זה, אבל העורך סירב בכל תוקף וקיצץ לי את זה מהכתבה..."

    "קיצץ את מה?" שאל קולין בסבלנות, מאחר והאיש התמהמה בביאור דבריו.

    "תשמעו, זה היה סיפור," החל לשטוף לפתע, "הרי הכל היה קשור במלחמה הקרה. ארצות הברית נגד ברית המועצות. באותה תקופה העיתונים היו רוויים בדיווחים על המרוץ. ספרו כמויות של פצצות אטום ופצצות מימן. הודיעו על כל ניסוי גרעיני, על הקרקע או מתחת לקרקע. הישוו את מספרי הטילים הבליסטיים וכמויות הצוללות. חלק חשוב מכל העסק היה מורל, תחושות הציבור, דעת הקהל. הדבר שהכי הפחיד חלק מהאמריקאים היה הלא מודע. הניסויים שהרוסים עשו בחקר החושים הנסתרים במוח, קריאת מחשבות, העברת כוחות למרחוק, כל אלה הטילו מורא ופחד! רק על זה קיבלו הסובייטים הארורים הרבה נקודות יתרון עלינו בשלב מסוים. על רקע זה ביקש ממני העורך לחקור ולכתוב כתבה. רצינו להראות לעם האמריקאי שגם אנחנו עוסקים בנושא, ולא משאירים את השטח הזה לעליונות קומוניסטית."

    "אבל לא זה מה שסימר את שערותיך," אמרה סנדרה.

    "נכון. זה היה רק הרקע. ככה הגעתי לבנזנברג, והוא התחיל לספר לי על הניסויים שלו. עשרות מחקרי מוח על חושיים. הוא אמר שבקרוב הוא יגיע לשלב של רשת על חושית. כמובן, שלא האמנתי לאף מילה שלו. הוא לא טרח לגבות את הדברים בהוכחות. כבר אז הדיס-אינפורמציה היתה מפותחת מאוד. הוא מכר לי סיפורים שאני הייתי אמור להכניס לכתבה, רק כדי להאדיר את עוצמתה של אמריקה ולהרגיע את הציבור. אני זוכר שאחרי שפרסמתי את הכתבה, שהכילה בערך עשירית מכל השטויות שהוא ניסה למכור לי, הוא טילפן אלי וצרח עלי עשר דקות, ובסוף טרק לי את השפופרת בפרצוף. אבל אני לא אוהב להיות כלי משחק שמשתמשים בו ואחרי כן זורקים אותו!"

    הוא עשה אתנחתה קצרה, ואז נזכר שלא ענה לשאלתה. "מה שהפחיד אותי באמת היה כמה שבועות אחרי פרסום הכתבה. אנשים התחילו למות. הרבה מדי אנשים. ואף אחד מהם לא מת מוות טבעי... כמעט כל מי שעסק בנושא במישרין, מצא את מותו בנסיבות מסתוריות..."

    "האנשים האלה נרצחו?" שאל קולין.

    "לא יודע להגיד בוודאות. אולי בתאונות, אולי במחלות, אולי נרצחו. יתכן וכל הסיבות ביחד. אתם צריכים להבין איזה כוחות ואילו שחקנים היו על המגרש הזה: מדענים ופסיכיאטרים, שבויים וחולים, פושעים ואסירי עולם, פסיכופטים וחולי נפש, מרגלים ואנשי בולשת. כאשר הבנתי את כל זה, פחדתי שזה יגיע גם אלי, כי גם אני חקרתי את זה. בסוף הגעתי למסקנה פרטית משלי, שכל מי שנגע בתחום הזה במישרין - מת בטרם עת. אני מניח שנשארתי בחיים רק מפני שחקרתי את זה בעקיפין ויצאתי מהמשחק הזה בזמן, בעור שיני."

    "מי מת, בעצם?" תהתה סנדרה.

    "רוב האנשים שמתו היו בלי שמות. כלומר, היו להם שמות כמובן, אבל לא היו ידועים לאיש. אף אחד לא הכיר אותם. בעיקר אלו שעליהם ביצעו באופן פעיל את הניסויים, אבל לא רק הם. גם החוקרים שעבדו אתם מתו, וגם סוכנים שעקבו אחרי כל הפרשה הזאת, וגם מרגלים רוסיים. ככל שהעמקתי לחקור ככה גיליתי שהעסק רק הולך ומסתבך. ככל שחשבתי שאני יודע יותר ויותר, הבנתי בסופו של דבר שאני מבין פחות ופחות. ואני רוצה להגיד לכם, שאתם לא תשמעו את זה מעיתונאים רבים. עיתונאים בטוחים שהם יודעים הכל על כל דבר. ואני, שידעתי יותר מהאחרים על המתרחש במרתפים ההם, מודה שבאמת לא הצלחתי לחשוף אפילו את קצה הקרחון."

    "אתה מצליח כעת להיזכר בכמה שמות של האנשים בתוך המרתפים ההם?" שאל קולין.

    קונארד הניד בראשו לשלילה ולגם מן המשקה.

    סנדרה התערבה. "אתה נוהג לשמור את כל המחברות שלך?"

    "את צוחקת? אני שומר על כל המחברות שלי מכיתה א'," ענה לה.

    "זה מביא אותי לבקשתי השנייה," אמר קולין, "אם שמרת לך את הטיוטות והרשימות של התחקירים המוקדמים שלך, לפני העריכה הסופית, נשמח לעיין בהם."

    קונארד הגיר ללועו את הטיפות האחרונות של המשקה, וקם. "זה יקח קצת זמן," אמר ופנה אל גרם המדרגות.

    "מה דעתך?" שאלה סנדרה בקול נמוך, לאחר שנעלם מטווח ראייתם ושמיעתם.

    "אני בשלב הזה לא יודע על מה לחשוב, למען האמת," הודה קולין, "אני רק רוצה לאסוף מידע רב ככל שניתן."

    סנדרה המשיכה ללחוץ. "כבר אז הוא מספר על אנשים שמתו..."

    "לנו יש פריבילגיה..." רטן קולין, "לנו יש שמות ותאריכים מדויקים..."

    "אבל אבי לא חקר ולא היה מעורב בנושא הזה, איך הוא השתרבב לנבואות הארורות האלה?" לחשה בכעס.

    קולין משך בכתפיו. "לזה התכוונתי שאין לי מושג מה קורה בסיפור הזה."

    "אתה נותן בו אמון?" שאלה בלי קול.

    קולין לטש בה מבט תמה. "למה את שואלת את זה?"

    "יש לי תחושה שהוא לא מספר לנו את כל האמת," סברה. "הוא מסתיר משהו, אינני יודעת מה, ואיני יודעת מדוע."

    "עשית לו ניתוח פסיכולוגי בלי שהרגשתי?"

    "לא. קרא לזה תחושת בטן. אבל אם אני הייתי חוקרת נושא כזה, שאנשים מתו ממנו באופנים מסתוריים, כל הפרטים היו נחרטים לי בזיכרון."

    "איזה מניע יש לו להסתיר מאיתנו?" לחש לעברה.

    "אין לי מושג," משכה בכתפיה. "אולי הוא חושש עד היום למות באופן פתאומי בגלל הפרשה ההיא?"

    מן המפלס העליון של הבית החלו להישמע נקישות של אדם המתחיל לרדת במדרגות. קולין וסנדרה נדמו. הצעדים התחזקו והוא הופיע ובידו קלסר מצהיב ומרופט, שנראה בן כמה עשרות שנים.

    "יש לכם מזל, הצלחתי למצוא את זה די מהר," אמר. הוא עיין בדפים והפך כמה מהם באיטיות. "אבל אם אתם מחפשים שמות, צר לי, אינני חושב שמישהו מהחוקרים מסר לי שמות כלשהם. הם סיפרו לי פרטים כלליים בלבד, והרגשתי שהם יותר מסתירים מאשר מגלים. דבר אחד בטוח: הם לא מסרו לי את כל מה שבאמת רציתי."

    השניים המשיכו לעקוב אחריו, בעודו מעלעל ומדפדף.

    לפתע אורו עיניו. "הנה, יש לי כאן כמה שמות... איוון וולקוב… לואיס פלטשר… איילין גארט… איך לעזאזל השגתי את השמות האלה?" שאל את עצמו, וגירד בפדחתו במבוכה. רגע קצר חלף, והוא נזכר. "אני ממש גאון!" הכריז בתרועת ניצחון כילדון המתלהב מעצמו, "כאשר עברתי ליד כמה מיטות, הצצתי על השמות שעל המדבקות, וכאשר המלווה שלי הסיח ממני את דעתו לרגע רשמתי אותם במחברת!"

    "לשם מה רשמת את השמות?" שאלה סנדרה.

    "יש לי חושים מחודדים של עיתונאי מקצועני," השיב לה ללא היסוס, "כנראה ידעתי שבעוד ארבעים שנה בערך יגיעו למעוני שני צעירים חביבים ויבקשו לדעת את השמות האלה!"

    קולין החליט לנצל את המומנטום. "תואיל בטובך לאפשר לי לצלם את הדפים האלה?"

    קונארד העווה לרגע את פניו. "אני מצטער, אני לא מוציא את המחברת הזאת מן הבית שלי," אמר, "ואין לי כאן מכונת צילום מסמכים."

    קולין חייך בנימוס. "אם כך, זו לא אמורה להיות בעיה," אמר, והוציא מכיסו צעצוע מתכתי כסוף, שנראה כמו מצית. "המצלמה הזאת יכולה לעשות את העבודה בתוך כמה שניות."

    קונארד היסס. הוא החל להסמיק, וניכר היה שהוא מתחרט על התירוץ שהשמיע באוזניהם, ובאמת לא חשב מלכתחילה לאפשר להם לצלם את החומרים שלו. עתה חיפש במהירות תירוץ חדש, ומשבושש למצאו, צבעו התחלף ללבן בהיר.

    "הטיוטות שלי חסויות," פלט לבסוף, "הרשימות שלי כוללות גם מקורות, ואינני נוהג לחשוף את מקורותי. מצטער, לא אוכל לתת לך לצלם את הדפים שלי."

    קולין הבין שאין טעם בניסיונות שכנוע. גם הוראה בגיבוי צו שופט או איומים לא היו יעילים במצב זה, ולכן ויתר. שלושת השמות נקלטו בזיכרונו, ומה שעשה העיתונאי לחוקר אז, עשה הוא לעיתונאי כעת. רק שהרישום נעשה בזיכרון ולא בנייר.

    אולם סנדרה החליטה לעשות ניסיון נוסף. "מה כבר יכול להיות סודי אחרי ארבעים שנה?" שאלה כדרך אגב, "אפילו הממשלה שלנו חושפת חלק ממסמכים הסודיים אחרי שלושים שנה."

    קונארד מקלאוד החל להזיע. עורק ברקתו הימנית החל להתנפח. התנהגותו השתנתה בבת אחת. "אתם לא מבינים כלום!" התיז בקול זועף. "אנשים ששאלו יותר מדי שאלות בנושא הזה נעלמו בלי להשאיר עקבות! גם לי עצמי רמזו יותר מפעם אחת, שאם אמשיך לשאול שאלות נוספות, אני עלול להיפגע… אני מצטט: 'הם לא יוכלו להיות אחראים לביטחוני…' חודשים רבים אחרי פרסום הכתבה הזאת רעדתי מפחד מכל צלצול טלפון, בכל נקישת דלת, בכל נסיעה חשתי שעוקבים אחרי… ואתם יודעים למה? כי המשכתי לעקוב אחרי הנושא הזה גם לאחר שפרסמתי את הכתבה שלי. ומדוע המשכתי לעקוב? כי נודע לי על הנחקרים שהתחילו למות…"

    הוא השתתק וכבש את מבטו בשטיח.

    קולין וסנדרה קמו ממקומם. "אנחנו מודים לך בכל מקרה, סייעת לנו מאוד להתקדם," אמר קולין ברכות.

    הוא נשא אליהם שוב את מבטו, פחות נסער. "תנו לי לתת לכם עצה טובה - לא, בעצם זו לא עצה, זו אזהרה: אם תמשיכו לחקור בנושא הזה חייכם יהיו בסכנה. אל תתעסקו בדברים שאין לכם מושג בהם!"

    "תודה רבה," פלטה סנדרה, ושניהם נחפזו לצאת מביתו. שמש עליזה קידמה את פניהם ובישרה להם שהערפל פג. הם הביטו צפונה, לעבר המפרץ היפהפה והשלו, אל הגשר התלוי המתנשא בגאון, ואל המים הרגועים המקיפים את האי אלקטרז. הם נשמו אויר צח מלוא ריאותיהם, ונכנסו למכונית.

    "אולי צריך לתת משקל רב יותר לתחושות הבטן שלך," אמר קולין. "שמת לב איך הוא הפך את עורו כאשר ביקשנו לעשות צילומים מהטיוטות שלו?"

    "ומה זה רשת על חושית, לעזאזל?" שאלה סנדרה.

 

בתוך דירתו ישב קונארד מקלאוד והמתין רגע קצר לאחר ששני אורחיו עזבו את ביתו. הוא נטל את הטלפון וחייג למספר עלום.

    "כרגע היו אצלי שני אנשים. שאלו שאלות על מכסימיליאן בנזנברג והפרויקט שלו."

    הוא הקשיב לתשובתו של בן שיחו.

    "שני צעירים מה- FBI. קולין מקמאהון וסנדרה גארווין."

    הוא הקשיב מעט.

    "כמובן. בהתאם להנחיות שלך. סיפרתי להם כל מה שזכרתי, לא נתתי להם ביד שום תיעוד."

    ואחרי כן אמר:

    "בוודאי. הזהרתי אותם. בדיוק כמו שהורית לי."

    ואחרי כמה שניות נוספות הניח את השפופרת על כנה.   

        

 

פרק 21

 

אד האזין למכשיר הסלולרי הזעיר שלו, ובשלב מסוים הטה את ראשו שמאלה, כאשר הוא לוכד את הטלפון בין אוזנו לכתפו השמאלית. כך השתחררו שתי ידיו, והוא נטל גיליון נייר ועפרון.

    "אני כותב," אמר. שלושה שמות רשם, ומושג חדש אחד.

    "יותר טוב מכלום," סיכם לבסוף, ולפני שניתק את השיחה, מסר הודעה קצרצרה, שבתו סנדרה לא אהבה לשמוע.

    "דרך אגב, הרופא הנוירולוג שלנו פרש הבוקר מן הצוות."

    קליף ג'ונסון, שישב סמוך אליו ועקב בעניין אחרי השיחה, הניח שהוא עומד לשמוע את אנחתה של סנדרה כחמש ומאות וחמישים קילומטרים צפונית אליהם, אך תחת זאת שמע את קצפה על הפורש. "לכל הרוחות," שמע אותה רוטנת בזעף, "איזה חוסר אחריות לפרוש כמה ימים לפני האסון המתקרב! איך הוא היה מרגיש אם שמו שלו היה עולה בנבואה הזאת, ואנחנו היינו פורשים ומניחים לו להתמודד בעצמו עם עסק הביש הזה?"

    "נסי להירגע," ביקש ממנה אד, מנסה ללמד סנגוריה על מתיו סטאר, "הוא הרגיש שאנחנו מגבילים את צעדיו ולכן הוא לא יכול למצות את היכולות שלו, והגיע למסקנה שאין לו מה לתרום יותר. אני יכול להבין את האיש הזה, כמו שהבנתי את פרישתו המוקדמת של רונאלד סמית."

    "ביי, אבא," אמרה בתחושת מועקה, וניתקה.

    "אני לא אפרוש עד הסוף," הבטיח קליף לאד. אד השיב לו בחיוך מריר, ועקב במבטו דרך המראה הגדולה אחר הכנסתו של הנביא לתוך חדר החקירות, מובל כרגיל ע"י שני אחים בחלוקים לבנים.

    כאשר אד נכנס והתיישב מול הקשיש, שם לב לשינוי שחל באיש: עיניו הכבויות בדרך כלל, היו פעורות לרווחה, מעידות על מצוקה. אישוניו היו מורחבים מן הרגיל, והוא הרבה למצמץ.

    "שלום. אתה רוצה להגיד לי משהו?" שאל אד.

    הנביא כלל לא הפנה את מבטו לעבר חוקרו. אד הבחין גם ששפתיו של מיסטר X החלו לרטוט, סימפטום המאפיין את מחלת הפרקינסון בתחילת דרכה.

    "אם כך, אני אספר לך מה אני גיליתי עליך ועל עברך," המשיך אד בנימה עניינית, כשם שהיה מדבר אל כל ידיד ותיק. "כשהיית צעיר עברה עליך חוויה מוזרה ומרתקת. היה לך הכבוד לסייע לארצות הברית במלחמתה בברית המועצות הקומוניסטית, ולהשתתף במחקר סודי בתחום הפאראפסיכולוגיה."

    אד לא הצליח להבחין בשום שינוי בהתנהגותו.

    "אתה זוכר אולי את החוקר הראשי, דוקטור מכסימיליאן בנזנברג?" ירה את שאלתו ונעץ מבט נוקב לקלוט את תגובתו של הנחקר שלו. ברם, האיש לא נע ולא זע באופן חריג כלשהו, למעט אותן התנודות השגרתיות שלו.

    "ובכן, בנזנברג, שאתה עצמך קיללת אותו שלשום, ערך את הניסויים האלה. אתה לא היית לבדך, כמובן. היו לצדך עוד הרבה מושאי ניסוי, ממש כמוך. אתה זוכר אולי את איוון וולקוב?"

    הנביא לא הגיב. אישוניו התרוצצו במהירות לכל הכיוונים בלא להתמקד על דבר.     

    "שמעת עליו? הכרת אותו? יכול להיות שהוא היה שבוי סובייטי? אולי הוא גר אתך באותו חדר?"

    הנביא לא הגיב, ואד לא התרגש.

    "אתה זוכר אולי את לואיס פלטשר? אולי אתה עצמך לואיס פלטשר?"

    לא ניתן היה להסיק מתגובותיו של הקשיש הזה מאומה. עתה גם חזר להתנדנד הלוך ושוב, כהרגלו הישן.

    "אתה זוכר אולי את איילין? איילין גארט? אולי היא היתה ידידה שלך?"

    אד גירד בפדחתו לנוכח שתיקת האיש. "למה בעצם קיללת את בנזנברג? מה אתה זוכר שהוא עולל לך?"

    דממה.

    "אתה לא מנסה לעזור לי לעזור לך!" גער בו אד. "אתה מתנהג בטיפשות! אני מנסה להבין איך להציל את חייך, ואתה מתעקש כמו פרד לא להשיב לי! מה אתה מנסה להשיג בשתיקה האידיוטית שלך? אתה חושב שאתה עושה בחוכמה שאתה שותק כמו דג? הרי שנינו יודעים את האמת: בנזנברג ערך עליך ניסויים זוועתיים, ודפק לך את החיים! ראה איך אתה נראה, זקן ועלוב, חצי מת מהלך, כמעט זומבי! אין לך מושג אפילו מה שמך! למה קיללת את בנזנברג, מוטב שתענה לי - לטובתך! אני נמצא כאן לעזור לך, ולא כדי לפגוע בך!"

    אד לא היה יכול להבחין בשמץ של תגובה לדבריו.

    הוא שינה נושא. "מה זה רשת על חושית?" שאל כדרך אגב, כאילו כל מה שארע עד עתה נמחק כלא היה, והם שוב שני ידידים בשיחת רעים רוגעת.

    "אני מזמין לעצמי קפוצ'ינו איטלקי וקרואסון," אמר אד פתאום, "רוצה שאזמין גם לך?"

    הוא סימן באצבעותיו שיכניסו לחדרם מנה כפולה עבור שניהם.

    "הרגע, תנוח," אמר אד לקשיש בקול רך, "אני אעזור לך גם ללא שתוף פעולה מצדך."

    הנביא חדל מהתנודדותו, ונשען על כיסאו.

    "אתה תהיה בסדר, יהיה לך טוב," אמר אד בקול שלו. "אתה כבר מרגיש יותר טוב. אתה תהיה רגוע כעת."

    אל החדר הוכנס מגש ובו שתי עוגיות ושתי כוסות קפה מהביל. ניחוח הארומה המענג של הקפה עטף את הנחיריים. אד לגם מאחת הכוסות, ואילו כוסו של הקשיש נותרה מיותמת.

    "עכשיו אתה רגוע מאוד," אמר אד בקול שקט, "עוד מעט אתה תירדם."

    אד הניח את כוסו על המגש. "אני אספור עד עשר," אמר בקול איטי, "ואז אתה תירדם ותישן."

    'עוד מעט אני מצליח להפנט אותו', עלתה המחשבה במוחו של אד, 'זה יהיה הישג משמעותי. אני אגיע אל העבר שלו ללא ידיעתו' – אבל דבר מה השתבש לפתע, ותוכניתו קרסה בבת אחת. הקשיש קפץ ממקומו בתנועה מפחידה, והסתער על הדלת הנעולה.

     "לא רוצה..." צרח. "לא רוצה…"

    הוא התנפל על הידית וניסה לפותחה, אך הדלת הנעולה סירבה לציית לרצונו. כוחו הדל לא עמד לו, והוא כשל ונפל ארצה, מנסה נואשות להיאחז עתה בידית כמשענת למנוע את נפילתו. הוא קרס ארצה, כאשר ידיו נשארות תלויות מעליו, כאילו נדבקו לידית. יד אחת שהצליח לשחרר החלה להלום על הדלת.

    "לא רוצה...!" צעק חלושות. "לא רוצה… תנו לי לצאת…"

    אד השפיל את מבטו לקרקע. האיש ידע מהו היפנוט, בלא צל של ספק. והאיש התימהוני הזה גם ידע שאינו רוצה להתהפנט, וידע גם את הדרך הנכונה להימנע מכך.

 

 

פרק 22

 

"הספקת להשיג את כל הפרטים מאז שנחתנו ועד עכשיו?" שאלה סנדרה בפליאה.

    "סנדרה, אני שולט בכל המידע שקיים במדינה הזאת," הסביר באורך רוח, "לו רציתי, הייתי יכול לדעת גם באיזה שיניים יש להם סתימות שורש, ומי ומתי עשה להם את זה."

    רק כשעתיים ומחצה הוא נעדר, מאז נחתו ונפרדו בנמל התעופה. היא נסעה להיפגש עם אביה, והוא פנה למשרדו. עתה חזרו ונפגשו לפגישת צוות, שנידלדל מאוד עתה, וכלל רק ארבעה חברים.

    "בעצם, אני יכול לשים יד על מידע רק משנת 1908, השנה שנוסד ה- FBI," אמר במחשבה נוספת. "לפני התאריך הזה, אני די מתקשה למצוא דברים."

    "כמה שאתה צנוע," אמרה בציניות.

    קולין חייך. "מכל מקום, שניים מתוך שלושת השמות הללו אינם בחיים. הרוסי שבחבורה, איוון וולקוב, נחשד בריגול ונכלא בסוף שנת 1962, ומת בפברואר 1965. הסיבה הרשמית למותו בתעודת הפטירה שלו היתה 'דלקת ריאות'. לא דובים ולא יער. תחת הסיבה הזאת, שלא היתה יותר מאשר גרסת כיסוי - יכלו להסתתר אלף ואחת סיבות אחרות, קצת יותר אמיתיות.

    "איך אתה יכול להיות משוכנע שזו לא הסיבה האמיתית?" שאל אד.

    "ראשית כל, אם העברנו לרוסים תעודת פטירה פורמאלית, הסיכוי שהכתוב בה אמיתי הוא בערך כמו הסיכוי שהם עצמם דיווחו לנו על סיבה אמיתית לפטירתו של אמריקאי שמת בחקירות על אדמת רוסיה. שנית, השגתי את התיק הרפואי שלו, ואין שם שום אזכור למחלה כלשהי, האיש היה בריא כמו שור כשנכלא. ויש לי גם את תיק החקירות שלו, כולל כל הפרוטוקולים, עד לתאריך שהם העבירו אותו לניסויים של בנזנברג, בסוף שנת 1964. מכאן ואילך אין לי כל תיעוד, ושלושת החודשים האחרונים של חייו הם חור שחור מבחינתי. הדבר היחיד שמצאתי בתקופה הזאת היה מסמך רפואי שמדווח על גילוי גידול מוזר במוחו, כמה ימים לפני שמת."

    "אתה חושב שהפציצו את המוח שלו בהקרנות?" שאל קליף.

    "יכול בהחלט להיות," הסכים קולין, "קרני רנטגן או קרינה רדיו-אקטיבית, או מכות חשמל, או שהחדירו לו כימיקאלים, או השד יודע מה."

    "מה הוא עשה לפני שנלכד? מה היו ההאשמות נגדו?" שאל קליף.

    "בריגול אין לך כנראה ניסיון רב," השיב קולין. "הסיבה הרשמית היא שהוא נחשד בריגול לטובת הסובייטים, אבל אל לך להיות תמים ולהאמין להצהרות רשמיות. את האמת אפילו אני לא מסוגל לדעת כיום, כי זו לא תועדה מעולם, והאנשים שלכדו אותו, אם עדיין הם קיימים, לא יגלו לאיש."

    "מה בדבר האישה? מה גילית עליה?" שאלה סנדרה.

    "איילין גארט. מתברר שהצעירה הזאת גויסה, כנראה בניגוד לרצונה, לאותם ניסויים של בנזנברג, מפני שהיו לה את כל הנתונים המתאימים: פרוצה מסוממת, ללא משפחה ובלי בית. כאשר אחת כזאת היתה מאותרת, היא היתה נעלמת מהר מאוד מן העולם החופשי שעל פני האדמה, ומוצאת את עצמה בעולם חשאי מתחת לפני האדמה. בדרך כלל בשם שונה, כאשר אנשים סמכותיים החלו לתת לה הוראות שלא היה ביכולתה לסרב להם, ובימים ההם האמינו באמת ובתמים שבצורה הזאת היא יכולה לסייע למדינתה."

    "אז איך היא סייעה למדינה?" שאל אד.

    "את זה היה צריך לשאול את מכסימיליאן שלנו," השיב קולין במרירות. "היא נמסרה לו כדי שהוא יחליט בלעדית מה יעשה אתה ואיך היא, בחייה ובמותה, תשרת את טובתה של האומה האמריקאית הגדולה."

    "מתי היא מתה?" שאלה סנדרה.

    "בערך שבועיים אחרי איוון."

    "וסיבת המוות?"

    "הפורמאלית - דלקת ריאות."

    "והאמיתית?"

    "לא הצלחתי לאתר - עדיין. אנחנו רשאים להניח שלפחות חלק מהניסויים שלו לחשוף את תורת הנסתר לא הוכתרו בהצלחה, והטעויות שלו פשוט כוסו באדמה."

    "אז נשארנו רק עם אדם אחד שעדיין חי?" שאל אד.

    "לואיס פלטשר. חי ונושם, ונמצא כעת בבית חולים לחולי נפש בסן דייגו."

    "מה הצלחת לגלות על האיש הזה?" שאל אד.

    "לפני שאגיע אל האיש עצמו, הרשו לי לסטות מעט. מתברר שהגיל של כל השלישייה הזאת היה דומה מאוד, כולם היו צעירים בשנות העשרים המוקדמות בחייהם. אם אני מניח שכל המשתתפים בניסוי היו באותה שכבת גיל, הרי שלואיס פלטשר וגם הנביא שלנו נולדו בערך באמצע מלחמת העולם השנייה, כמה שנים לפני דור ה'בייבי בום' שלנו. אם המסקנה הזאת נכונה, הרי שהנביא שלנו הרבה יותר צעיר מן המראה החיצוני שלו, וזה אומר שהוא עבר טראומה רצינית בתקופה שבנזנברג שלט בגורלו, ומאז לא הצליח להתאושש ולהשתקם.

   "ואם נחזור ללואיס פלטשר, הרי שהוא נולד עם פגם מוחי - הוא אובחן כאוטיסט עוד בגיל צעיר ביותר. שני הוריו האומללים - וכנראה גם המיואשים -  החליטו לא להביא ילדים נוספים לעולם הזה, וניסו כמיטב יכולתם לגדלו ולחנכו. רצה הגורל העיוור, ושניהם נהרגו בתאונת דרכים באוגוסט 1964, כאשר בנם היה כבן 22. מאחר והאפוטרופוסים שלו הלכו לעולמם, בנזנברג שלנו הצליח להשיג מושא ניסויים נוסף, שלמרבה השמחה וההפתעה נותר בחיים עד היום, כמו גם הנביא שלנו.

    "וכעת הוא מאושפז במוסד בסן דייגו, ומחר אחרי הצהריים אנחנו עולים על כביש 5 לשם. הרופא המטפל בו, דר. קווין בייקר הסכים לקבל אותנו לשיחה ולחשוף בפנינו את התיק שלו."

    "אוכל להצטרף אליך?" שאלה סנדרה.

    קולין הניד בראשו. "אני מעדיף שאד יצטרף לנסיעה הזאת."

    הפעם אד הניד בראשו. "אני מעדיף שסנדרה תצטרף אליך לנסיעה מחר," אמר. "לא נותר לי זמן רב לפצח את התעלומה הזאת, ואני מעדיף לשהות בקרבת מיסטר X שלנו. אני התחלתי להטיל בו פחד שהולך ומתגבר, ואסור לי להפסיק את התהליך באמצע הדרך."

    "הפחד יפתח אותו ויגרום לו לשתף פעולה אתך?" שאל קליף.

    "אני מקווה כך. מכל מקום, אינני מתכוון להחמיץ את הסיכוי הקטן לפריצת דרך כלשהי."

    "מה לוח הזמנים למחר, אם כן?" שאלה סנדרה.

    "מחר בבוקר אנחנו צריכים למנוע את נבואת קריסת הגג, לכן קבעתי את שעת המפגש בסן דייגו לשש בערב. בצהרי היום אני אאסוף אותך בדרך לשם. בלילה אנחנו חוזרים לכאן."

 

 

פרק 23

 

משהו העיר את קולין משנתו. אולי היה זה חלום? עיניו נפקחו בחשיכה המוחלטת, אך הוא לא ראה דבר. מאחר וניעור בשלב השינה של תנועות העיניים המהירות, אותו שלב שבו האנשים חולמים את חלומותיהם, זכר היטב את כל פרטי החלום האחרון: הוא נמצא במדבר, ופתאום הוא מוצא את עצמו בעיירה נטושה, ואין לו מושג היכן הוא באמת. הוא מנסה לשאול אנשים איפה הוא נמצא, אך הם מתעלמים משאלתו ואיש לא עונה לו. שאלותיו שקופות ונותרות ללא מענה.

    הוא שאל את עצמו מדוע בכלל התעורר? החלום לא היה מבהיל, והוא לא הזיע כלל. אולם ליבו פעם במהירות ובחוזקה. עתה שמע בבירור את הסיבה האמיתית מדוע התעורר: הטלפון צלצל.

    הוא הדליק את האור והציץ בשעון לפני שענה לטלפון. השעה שלוש לפנות בוקר. מי יכול לצלצל אליו בשעה בלתי שגרתית זו? עתה הרים את השפופרת. המנהלת שלו, ג'ניס פארקר היתה מעברו השני של הקו, ובפיה הודעה מצמררת.

    "זה קרה הלילה!" נשמעה קריאתה החנוקה. "לעזאזל, טעינו ביממה!"

    קולין עדיין לא הבין. "ג'ניס? מה קרה הלילה?"

    "הקטטה בבר, זה קורה עכשיו! ניידות משטרה ואמבולנסים מפנים את ההרוגים והפצועים ב'שבעת החטאים'!"

    קולין הזדקף בבת אחת. כעת היה ער לגמרי, וניסה לעכל את דבריה.

    "בדיוק כמו שהוא ניבא?"

    "כן! והכל בגללנו! איך יכולנו לטעות ככה בתאריך?"

    "אוי..." נאנח קולין. הוא תפש בידו אל מצחו.

    "איך זה קרה, לכל הרוחות?" צעקה עליו.

    קולין גירד בפדחתו במבוכה. "את אומרת שזה קורה עכשיו? אבל היום התאריך הראשון בספטמבר, ולא היום האחרון של אוגוסט... יכול להיות שהנביא עצמו טעה בתאריך..."

    "הוא לא טעה בתאריך, אנחנו טעינו!" שאגה עליו. "הקטטה התחילה כמה דקות לפני חצות! האורחים הגיעו לבר ביום האחרון של אוגוסט! היינו צריכים לסגור את הבר הזה ליומיים!"

    "ג'ניס, נסי להירגע... את יודעת כמה קשה היה לשכנע את השופט להוציא צו סגירה ליום אחד בלבד... לא היה לנו שום סיכוי לבקש ממנו סגירה ליומיים. אני חשבתי דווקא שיתכן ולא פירשנו נכון את השנה, והקטטה הזאת אמורה לקרות בשנה אחרת," מלמל קולין.

    ג'ניס הורידה את הטון. "אתה מבין מה משמעות הדבר?"

    "כן, בוודאי... שלושה בני אדם מתו בגלל הטעות שלנו..."

    "לא התכוונתי לזה!" נשפה, "התכוונתי לנבואות!"

    קולין חשב מעט. "עד לרגע זה לא הצלחנו לשנות שום דבר בנבואות שלו. הם מתגשמות בדיוק כמו שניבא אותן."

    "קולין, אנחנו חייבים להצליח לשנות את הנבואה של מחר! מוכרחים, שמעת? אין לנו ניסיונות נוספים לפני שאנחנו מאבדים את אדוארד גארווין!"

    "ברור," מלמל קולין. "מחר נעשה את כל המאמצים."

    "מה אתה עושה בשעתיים הקרובות?" הקשתה עליו.

    "אני כרגע מתלבש ונוסע לבר לחקור מה קרה," אמר לה.

    "יפה, ואני רוצה דו"ח על שולחני כשתסיים."

    "או קיי," ענה לה.

    השיחה נותקה, וקולין קם ופסע בצעדים כושלים אל חדרון השירותים. בדרך נתקל בנעליו ובעט בהם ברוגזה.

    היום בבוקר נבואת קריסת הגג בבית הספר היסודי. שלושה ילדים עתידים לקפח את חייהם. חובה להציל אותם.

    היום בערב צפוי המפגש עם דר. קווין בייקר, רופאו של האוטיסט מסן דייגו.

    מחר תתרחש מהפיכת נפל בטורקמניסטאן. שישים קושרים יוצאו להורג. אין מה לעשות בקשר לזה.

    מחרתיים הוא מתכנן להיות פעיל בנבואה נוספת, שאיש מלבדו ומלבד ג'ניס אינו יודע עליה דבר.

    בעוד ארבעה ימים אד גארווין עתיד לקבל בשורה מרה ולמות מדום לב. חובה למצוא דרך יעילה להצילו.

    שנים עשר יום אחרי כן אדם אחד ישרף למוות בדליקה במחסן של מפעל לבידים כאן, בפרוורי לוס אנג'לס. יש להצילו בכל מחיר.

    שבוע לאחר מכן תתפרץ מגיפה של וירוס, זן חדש ממשפחת האבולה, ברפובליקה של מרכז אפריקה. מאות ימותו, ועשרות כפרים יבודדו מן העולם ויזנחו לגורלם העצוב. קולין הציע לג'ניס להוציא הודעה בהולה לכל הזרים לעזוב את המדינה כבר לפני שבועיים, כאשר שמעו לראשונה את הנבואה הזאת. ג'ניס כמעט התפלצה לשמע הרעיון, וגערה בו שלא יעז להתריע ויגנוז את הנבואה הזאת לעולמים. "אתה רוצה להוציא משם אנשים שנושאים את הנגיף דוגר בתוכם, ושידביקו את כל העולם?" קולין נבוך. "אז מה את מציעה, להפקיר את כל מי שכרגע נמצא שם?" "כן," הסבירה ג'ניס בחוסר סבלנות, "אבל בכך אני שומרת על חיי כל מי שלא נמצא שם." 

 

 

פרק 24

 

קולין לא חש בעייפות בדרך כלל, גם כאשר החסיר שעות שינה רבות. במשך שנות עבודתו ב- FBI התרגל לזמני עבודה חריגים, כפי שהכתיבה המציאות המטורפת והמתעתעת. בשעות המוקדמות של הבוקר תחקר את האירוע בבר, בצד משטרת העיר, ועם שחר הקליד דו"ח מקוצר לג'ניס אותו שלח אליה בדואר האלקטרוני.

    איש לא היה יכול ללמוד שום דבר מיוחד מן הדו"ח הזה. קטטות מעין אלה שהתרחשו בלילה היו עניין שבשגרה, וכאשר לא התחוללה שום תגרה ועבר ערב שקט לחלוטין בבר כזה, הרי שזה היה נחשב נס. לקטטות האלה אין שום סיבה אמיתית או הגיונית: האנשים לא מסוכסכים זה עם זה, ועל פי רוב אפילו אינם מכירים זה את זה. אבל הריב הוא אמיתי, והנפגעים נפצעים או מקפחים את חייהם. לוועדת חקירה אין מה לחקור, מפני שאי אפשר לתחקר מוח בגילופין ולשאול אותו על הסיבות. האלכוהול הוא הסיבה, וכל היתר נובע מהכשל הבסיסי הראשון הזה. כל מה שנותר זה רק לנסות ולמזער נזקים.

    עתה בשעת בוקר מוקדמת מאוד, כאשר רחובותיה של העיר הענקית הזאת עדיין היו ריקים, נסע בראש שתי ניידות משטרה ושלוש כבאיות להיות הראשון שמגיע לבית הספר היסודי ע"ש מונרו. היום בשעה תשע בבוקר יקרוס הגג של אולם הספורט, ושלושה ילדים עתידים למצוא שם את מותם.

    הוא גמר אומר בנפשו לא להרשות לזה להתרחש. הנביא לא חזה שאיש מבוגר יפגע, ולכן הוא עצמו יהיה שם ויוודא שלא יהיה שם אף ילד!

    בהתאם לתכנון, הגיעו הצוותים של קולין ראשונים לשטח בית הספר. השוטרים הגיעו מצוידים במעמדים לסרטים אדומים, והם מיהרו אל אולם הספורט ומתחו את הסרטים האדומים מסביב למבנה, במרחק ביטחון מפני ההתמוטטות הצפויה. בכל פינה הוצב שוטר כדי לוודא שאיש אינו חוצה אותם.

    היה הכרח להמציא סיפור כיסוי למשימה הזאת, והוא עובד בפרטיו לאחר דיון מעמיק עם ג'ניס ועוד כמה מנהלים בכירים, שהיו בסוד העניין. הוחלט לנמק את הפעולה עקב התרעה חמה שהגיעה למחלקה בדבר גורמים פליליים המתכוונים לפוצץ את גג האולם על משתמשיו הצעירים, כדי להפגין "רצינות כוונות" לגבי דרישות לכופר באיומים העתידיים. ומדוע לא לנטרל מראש את חומר הנפץ? כדי ללמוד על שיטת העבודה של הגורמים העבריינים האלה, שיסייעו לחשוף אותם בניסיון הבא שלהם.         

    מכל מקום, איש לא הקשה בשאלות מיותרות. מהנדס בניין, ברנש מחוספס בשם הארי, שהגיע עם אחד מצוותי הכבאים החל לסקור את המבנה מצידו החיצוני, ולאחר מכן נכנס לתוכו עם קולין ובדק אותו ביסודיות מבפנים. הוא זיהה כמה סדקים בחיבורים בין הגג לקירות המערבי והדרומי, אך הניח שאלו סדקים בטיח בלבד ואינם מסכנים את יציבות המבנה. קורות הבטון נראו לו במצב יציב וטוב. קולין ווידא שאין נפש חיה בתוך האולם.

    "יש סיכוי שזה יתמוטט עוד מעט ללא סיבה?" שאל קולין.

    "ללא סיבה?" תמה המהנדס, "אין דבר כזה בעולם שלנו ללא סיבה. תמיד עשויה להתרחש תנודת קרקע בעוצמה שעלולה להפיל גג כזה. רעידות קרקע זעירות מתרחשות כל הזמן, ובקליפורניה כולה בפרט. אנחנו הרי מצויים על חגורת רעידות אדמה."

    מנהלת בית הספר, שרה דייויס, אישה נמרצת בגיל העמידה, הוזעקה למקום, והגיעה כמה רגעים אחרי צוותי הביטחון. הוא תודרכה בהקשר לחשדות, ונכנסה שוב בלוויית קולין לתוך המבנה. "אין כאן איש," הצהירה, "ואני מצידי אוודא שהיום אף אחד לא יתקרב לאזור הזה."

    קולין הבחין בדלת צדדית, נעולה עם מנעול תלייה גדול מימדים, שהעלה שכבה עבה של אבק.

    "לאן הדלת הזאת מובילה?" שאל.

    "למחסן שמתחת לקרקע. זהו המחסן הישן שלנו," אמרה. "כבר שנים שאנחנו לא משתמשים בו. יש שם גרוטאות, זבל וחפצים עתיקים, שאין לנו שום כוונות להשתמש בהם. אולי יום אחד אני אטפל בו, ואולי אמכור את התכולה שלו לפי משקל המתכות."

    "מתי פתחו בפעם האחרונה את הדלת הזאת?" שאל.

    "לפני עשר שנים בערך," ענתה שרה דייויס. "נכנסתי לשם בשבוע הראשון שהתמניתי כמנהלת המקום הזה, וברחתי משם אחרי כמה רגעים. מאז המקום נעול וללא שימוש."

    הם יצאו מן האולם, והשוטרים מתחו את הסרטים האדומים מול הכניסה והציבו שלטים גדולים: "אין כניסה!" הכבאיות התמקמו כמה עשרות מטרים מן הבניין, מחכים לפיצוץ החבלני, שלא יגיע לעולם.

    "אני מבקש שתכינו רשימת נוכחות של כל ילד שמגיע לבית הספר היום," ביקש קולין, "ואחרי הארוע אני רוצה לוודא על פי הרשימה השמית שכל אחד ואחד נוכח, בריא ושלם."

    המנהלת שיתפה פעולה, וביקשה משתי מזכירות לבצע את הדבר. ילדי בית הספר החלו להגיע, ונשלחו לכיתות ע"י צוות המורים, שגויס לצורך זה ע"י המנהלת. ההנחיה של קולין היתה להסתיר את הדברים מהציבור, ולספר על תרגול אירוע ביטחוני שנערך היום במפתיע בבית הספר, ולרווחת הכל ההורים לא חשדו במאומה ולא עוררו מהומות מיותרות.

    קולין הציץ בשעונו. השעה היתה כעת 8:45, והנביא חזה שהגג יקרוס בדיוק בשעה תשע.

    "אני נכנס פנימה לסיבוב אחרון, להבטיח שאף אחד לא התחמק פנימה מתחת לאף שלנו," אמר.

    הוא חלף מתחת לסרט האדום, ונכנס פנימה. דממה מוחלטת שררה בפנים. איש לא היה שם.

    "יש כאן מישהו?" צעק.

    הוא עשה סיבוב נוסף ויצא החוצה. המנהלת נעלה את דלת האולם והשניים התרחקו לטווח הביטחון, כפי שקבע אותו הבכיר ביחידת הכבאים.

     קולין חש במתח קל. מה יקרה אם לא יתרחש דבר? איך יראה אז בעיני כולם? האם יאמינו לו בעתיד אם יכשל כעת? השעון הראה על דקה אחת לפני השעה תשע. הוא החל לספור את השניות יחד עם שעונו.

    השעה תשע הגיעה.

    לרגע נדמה היה שמאום לא מתרחש. האדמה לא רעדה, לא זזה ולא זעה. אבל קול שאון מוזר, כמו חריקה עמומה, מרוחקת, נשמע מכיוון המבנה.

    הארי, שעמד סמוך לקולין ולמנהלת, הבין ראשון שמשהו קרה.

    "משהו התבקע שם!" קרא, "התקרה באמת עומדת להתמוטט!"

    כמו לאשר את דבריו, החל רעש החריקה להתגבר, והתעמעם עוד יותר. ממקום הימצאותם לא יכלו לראות דבר, אך חלקו העליון של האולם שקע מעט - ונעלם מעיני כל. קירות המבנה הסתירו את המשך התהליך שהלך והתעצם. הרעש גבר לשאון חזק ביותר, ואבק החל להופיע מעבר לשפת הקירות.

    שלושים שניות חלפו. הרעש שכך, עד שחזר לשרור שקט מוחלט. כל בית הספר כוסה בחלקיקים זעירים של אבק לבן ואפור.

    "אני רוצה אימות לפי שמות שכל הילדים בריאים ושלמים," הורה קולין למנהלת. צוותי הכבאים קרבו אל המבנה, מפלסים את דרכם על האבק. ליד הדלת, שנעקרה מציריה ונמחצה לחלוטין, נערמו שברים רבים של חלקי הגג המפורק. אחד הכבאים הציץ פנימה, ונחרד לגלות שמה שציפו לו באמת קרה.

    "הגג קרס!" צעק לאחור.

    אחת הכבאיות קרבה אל המבנה, והפעילה את הסולם ההידראולי, שנשא משטח עם מעקה, ובו שני כבאים. הסולם עלה אל על וחלף על פני קו הקירות החיצוניים, והשניים הביטו פנימה.

    "לא יאומן!" קרא אחד הכבאים לתוך מכשיר קשר פנימי, "כל הגג נפל כפלטה אחת ומונח כעת על הרצפה של האולם!"

    "אני מחכה לקבל דיווח שאף ילד לא חסר!" אמר קולין. הוא הצטרף אל שתי המזכירות שערכו את המפקד, על פי הרשימות שבידיהן. כל שם שסומן לידו סימן 'וי' הקל עליו את המשא הכבד שרבץ על כתפיו. חלפה חצי שעה מורטת עצבים, מבחינתו, עד אשר יכול היה להודיע בטלפון הנייד שלו לג'ניס, לאד ולסנדרה, שהנבואה הזאת לא נתגשמה במלואה. את חלקה הוא הצליח לסכל. הגג אמנם התמוטט, אך אף ילד לא נהרג.

    "בשורה טובה מאוד," ציין לעצמו אד בסיפוק. "אולי לא נגזר עלי להיפרד מן העולם עדיין."

 

 

פרק 25

 

"התקציב של המחלקה שלנו יורד ומדרדר משנה לשנה," רטן קולין, "עוד שנתיים שלוש כאלה והיא עלולה להיסגר. לפני שנתיים עוד הייתי יכול לטוס מסן פרנסיסקו לסן דייגו, בשנה שעברה קיבלתי רכב של הסוכנות לנסיעות קצרות כאלה, השנה אני צריך לנסוע עם המכונית הפרטית שלי, ורק מחזירים לי הוצאות על הדלק..."

    סנדרה החרישה, וחשבה שטוב עשתה. אבל למחשבותיה קראה דרור: 'הוא מתלונן על מחסור בכסף? אני חושבת כל זמן איך להציל את חיי אבא שלי!' ומייד שמעה אותו ממשיך ומתקן את עצמו, "אבל כל זה כאין וכאפס לעומת החשיבות לשנות את הנבואה של אביך ולהבין עם מה יש לנו כאן עסק..."

    השניים ישבו עתה במסדרון ההמתנה הקטן, מול חדרו של דר. קווין בייקר, בקומה השלישית בבית החולים הפסיכיאטרי של סן דייגו. מדי פעם חלפו על פניהם אנשי צוות רפואי בחלוקים לבנים, או מטופלים בלבוש ירוק בהיר. אחות צעירה פסעה לעברם עם טופס בידה, ושאלה:

    "מר קולין מקמאהון?"

    "זה אני," אמר קולין.

    "ואת...?"

    "סנדרה גארווין, אני נלווית אליו."

    "אתם יכולים להיכנס עכשיו."

    חדרו של הפסיכיאטר היה צנוע ומרוהט בפשטות. 'גם כאן יש כנראה בעיות תקציב', ניחם קולין את עצמו למראה הכיסאות הזולים שהשניים הוזמנו לשבת עליהם. בייקר נראה אדם נמוך וצנום בשנות החמישים המאוחרות שלו, ומעונב בקפידה. זוג משקפיים עם עדשות עבות הבליטו זוג עיניים מימיות, ומעט שיער לבן צמח גבוה מעל מצחו, מותיר גבחת רחבת מימדים. השלושה לחצו ידיים והתיישבו.

    במרכז שולחנו המסודר היה מונח תיק חום כרסתני, מלא ודחוס בטפסים וניירות, ובייקר פתח אותו באיטיות.

    "ובכן, הטרחתם את עצמכם לכאן בעניינו של אחד המטופלים הוותיקים שלנו, לואיס פלטשר. לפני שניגש לעצם הענין, אני מבקש שתספרו לי מה הרקע להתעניינות שלכם דווקא באיש הזה."

    קולין, שהתלבט רבות עד כמה לגלות את מטרת בואם האמיתית, סיכם, בהתייעצות עם ג'ניס ואד, את סיפור הכיסוי. כרגיל, המדיניות היתה לחשוף טפח ולכסות טפחיים. שום מילה על הנביא והנבואות. כל היתר אפשרי, בהתאם לנסיבות. בכל מקרה, לעולם אסור לשקר בפרטים השוליים של הסיפור, כאלה שאפשר לעלות על מידת נכונותם לאחר בירור קצר. רק לאחר שבונים אמון בפרטים הקטנים והשוליים, אפשר לספר שקר אחד גדול ומוצלח. הוא הוציא את תג הזיהוי של הבולשת, והציג אותו בפני הרופא.

    "אני משרת במחלקה קטנה וסודית ב- FBI, שעוסקת בפרויקטים מיוחדים," פתח מבלי לכחד, והחזיר את תגו לכיסו, "ואני נעזר בסנדרה, בקרוב מוסמכת לפסיכולוגיה. הפרויקט שאנו עוסקים בו הוא חקירה על ניסויים שנעשו בעבר במדינה בתחומי המיסטיקה, תורת הנסתר, קריאת מחשבות וכד'. קצה החוט של המעקב שלנו הוביל אותנו אל המטופל שלך, ויש לנו סיבה טובה להעריך שהוא השתתף בעברו הרחוק בניסויים מסוג אלה, ולכן היינו רוצים גישה לחומר שלך עליו, כדי לדעת מה אתה יודע על ההיסטוריה של האיש, ומה מצבו כיום."

    אישוניו של דר. בייקר התרחבו. הוא נעץ בקולין מבט מוזר.

    "אתה מדבר ברצינות?" שאל, כאשר הוא מתחיל להאדים.

    קולין נבהל. בשום אופן לא צפה לתגובה כזאת על משפט הפתיחה שלו, ובכל מקרה לא התכוון להגיע למצב הזה.

    "אני תמיד מדבר ברצינות," השיב בקול שקט. "אינני מבין את השאלה שלך."

    בייקר סגר את התיק בטפיחה חזקה. "אתה מגיע אלי מלוס אנג'לס לספר לי על ניסויים בקריאת מחשבות? אני פסיכיאטר, לא איזה אדם מן הרחוב שאפשר לספר לו סיפורים כאלה!"

    קולין העריך כעת את מצבו בכי רע. הוא נחרד מן הגישה של האיש הזה, ולא ידע איך הוא ממשיך מכאן. גם סנדרה קפאה על מקומה, ובראשה החלה מחפשת אחר רעיונות להיחלץ מן המצב המביך הזה. דבר אחד היא ידעה לבטח, היא חייבת להשיג את מה שרצתה על האוטיסט, אולי כאן טמון המפתח לפתרון התעלומה ולהצלת אביה.

    "אין דבר כזה תורת הנסתר, אין דבר כזה קריאת מחשבות!" המשיך בזעף, "חבל על הזמן שלכם!"

    "תן לי לספר לך סיפור קצר, דר. בייקר," התערבה סנדרה לפתע. "אתה מכיר את אַפֶלֶס, הצייר היווני בעת העתיקה?"

    בייקר נפנה אליה, עדיין סמוק כולו, במבט כעוס השואל, 'ומה את מתערבת, לעזאזל,' וענה: "לא, אני לא מכיר אף צייר יווני."

    סנדרה המשיכה בנחישות. "אפלס, אחד הציירים המפורסמים של יוון העתיקה היה מצייר ציור, ומציג אותו לראווה לציבור. הוא היה נוהג להסתתר ליד הציור הזה, ולשמוע את חוות הדעת של האזרחים. כך הוא שמע על הליקויים בציור, והיה מתקן את הפגמים בלילות, עד שלבסוף היה ציורו הופך למושלם.

    "יום אחד הוא צייר פרש על סוס, וכרגיל, הציג אותו להמונים והסתתר לשמוע את חוות דעתם. הגיע סנדלר מומחה, והעיר הערה בקשר לסנדלו של הפרש. אפלס שמע את הדבר, ובלילה תיקן את הליקוי בציור.

    "למחרת, הגיע אותו סנדלר, והעיר ביקורת גם על הברך של הפרש. אפלס זינק ממקום מחבואו וקרא לו, 'הסנדלר! על מה שלמעלה מן הסנדל, אל תחווה דעת!'"

    "סיפור נחמד, אבל מה הוא קשור לעצם העניין?" שאל קווין בייקר בקוצר רוח.

    "פשוט מאוד, אם אתה לא מבין בקריאת מחשבות, אל תחווה דעת!" אמרה בעוז רוח. "אני יכולה להדגים לך קריאת מחשבות, כאן ועכשיו."

    "בבקשה, הדגימי לי," נהם בייקר.

    להפתעתו של קולין, הוציאה סנדרה מתוך התיק שלה חפיסת קלפים חדשה. היא קרעה את הניילון של החפיסה, ושלחה הצצה חטופה לעבר קולין המשתומם. עיניה פקדו עליו לשתוק.

    "זו חפיסה חדשה, אתה יכול לבדוק אותה שהיא איננה מזויפת," אמרה והגישה לפסיכיאטר הנדהם את החפיסה.

    "אני סומך עלייך שהיא לא מזויפת," אמר, מתחיל להיות משועשע מן המופע.

    "ערבב בבקשה את הקלפים," ביקשה.

    הוא טרף מעט את הקלפים. "זה בסדר, הם מעורבבים."

    "עכשיו הוצא קלף אקראי מן החפיסה, והנח אותו על השולחן."

    הוא שלח ידו ושלף ממנו קלף 'שמונה תלתן'.

    "האם יש דרך שקורא מחשבות, שנמצא כרגע בביתו בלוס אנג'לס, יודע איזה קלף בחרת?"

    "בהחלט לא," אמר קווין בייקר.

    סנדרה הוציאה מתיקה את הטלפון הנייד שלה, וחייגה. היא קיוותה שאף אחד לא שומע את הלמות ליבה, ואת תחינתה שקליף יענה לה. וכאשר זיהתה את קולו של קליף, כמעט וצרחה מרוב שמחה.

    "קליסטה מנגיסטה? שלום לך," אמרה בקול רשמי ורציני, "האם אתה פנוי כעת?"

    היא יכלה לראות בדמיונה את חיוכו המתפשט של קליף. הוא לא נזקק ליותר מזה, כדי להסביר לה מה עליה לעשות.

    "אני אתחיל לספור, ואת תקטעי אותי במספר הקלף שנבחר," אמר בקול נמוך. "אחד... שתיים... שלוש... ארבע... חמש... שש... שבע... שמונה..."

    "אני מבינה, זמנך קצר... אבל אולי אתה מוכן לקרוא מחשבות של מכיר שלי? זה לא יארך הרבה זמן..."

    "עכשיו קטעי אותי בצורה," הדריך אותה בלחש, "לב... יהלום... תלתן..."

    "תודה רבה לך, קבל אותו בבקשה." אמרה והגישה את הטלפון שלה לידיו של בייקר. זה האחרון קירב את המכשיר לאוזנו באיטיות, בחוסן אמון מופגן. "מה זה כאן, קרקס?" רטן לעצמו.

    "שלום אדוני," שמע את קולו של קליף, "כל מה שאני מבקש ממך זה להתבונן על הקלף שבחרת... כן, מעולה. אני כבר רואה שמדובר במספר זוגי, כן, כן, מספר זוגי גבוה. זה יכול להיות רק 8 או 10... כן, אני רואה כעת בבירור שבחרת את המספר 8... כעת לצבע... הצבע כהה מאוד, בחרת בקלף שחור... אני רואה שלושה עיגולים קטנים... אדוני הנכבד, הקלף שאתה מסתכל עליו ברגע זה הוא 'שמונה תלתן'. כל טוב לך אדוני, ואנא מסור בשמי דרישת שלום לעלמה סנדרה החביבה, ושלום."

    הקו נותק, ובייקר נותר עם פה פעור.       

    "איך הוא עשה את זה?"

    סנדרה היתה מרוצה מאוד מן ההצגה הפרטית שלה. "אינני יודעת, אני עדיין מנסה לחקור את זה," ענתה, בעודה מתאמצת להחניק את החיוך שכמעט והתפשט על שפתיה.

    "אני רוצה לעשות זאת שוב, אני חייב לבדוק את המהימנות של הניסוי הזה!" אמר בייקר.

    סנדרה התכווצה על כסאה. "לצערי, אינני חושבת שהוא זמין להדגמה נוספת. הוא אמר לי שזמנו קצר, הוא בדיוק עמד להיכנס לפגישה כלשהי..."

    "אינני מבין איך זה יכול להיות," חזר בייקר ואמר, "אני מוכרח לבדוק את ההדגמה הזאת פעם נוספת."

    'לפני שתוכל לראות את הקסם הזה פעם נוספת אתה תצליח לנגוס את המרפק של עצמך', הרהרה סנדרה, 'מה שחשוב לי עכשיו זה שתפתח את התיק הזה ותתחיל לדבר'."

    "אולי נחזור לעניין שלשמו הגענו?" הציע קולין בזהירות.

    "אני מתחיל להזדקן," מלמל בייקר לעצמו. הוא חכך בדעתו רגע ממושך, ולבסוף התרצה כליל.

    "מה אתם רוצים לדעת על האיש?"

    קולין נשם לרווחה.

    "כמה שנים הוא מטופל שלך?"

    "מטופל שלי או מטופל במוסד הזה?"

    "שניהם, אם אפשר."

    "ובכן, אני מטפל בו בערך עשר שנים, אבל הוא נמצא במוסד הזה משנת 1966. אתם יכולים לראות עד כמה התיק הזה נפוח, וזה רק אחד מתוך שלושה תיקים. את שני התיקים הקודמים השארתי בחדר הארכיב."

    "מה בדיוק הבעיה שלו, באופן כללי?"

    "הוא מאובחן כאוטיסט, כפי שידוע לכם," הסביר בייקר, "האוטיזם מתבטא בכך שהחולה נוטה להתעסקות קיצונית, ממוקדת, בתוך עצמו ובתוך מחשבותיו. הבעיה היא שזה חורג מעבר לרמה הנורמטיבית המקובלת בחברה, עד כדי ביטול כל עניין במציאות הסובבת אותו. אנשים אלה נוטים להתבודד, לא לפתח שום קשר חברתי או מערכת יחסי גומלין עם הסביבה החיצונית. הם חיים בעולם פנימי שלהם, ואם מנסים לחדור אליו לעיתים הם עלולים להגיב בתוקפנות. עלי לציין שהבחור שלנו מעולם לא הדגים התנהגות תוקפנית, לאורך כל ההיסטוריה שלו."

    "יש עוד מאפיינים למחלה הזאת?"

    "בוודאי. לעיתים, המוח מתמקד באפיק אחד בלבד, והופך את האוטיסט למומחה בשטח צר מאוד. כבר תועדו מקרים של גאוניות במתימטיקה או בציור."

    "והאיש שלנו, לואיס פלטשר? יש לו מומחיות מיוחדת כלשהי?"

    בייקר הניד בראשו. "לא הצלחנו לאבחן אצלו שום תופעה חריגה. הוא פשוט איננו מתקשר עם הסביבה, וחי בתוך עולמו הפנימי. אין אפשרות לחדור אליו. חוסר ההצלחה הזאת אינה רק מנת חלקי, אלא גם של כל קודמי. האיש פשוט אוטיסט ברמה העמוקה ביותר."

    קולין עשה הפסקה קצרה למחשבה.

    "אתה יודע מה יכולה להיות הסיבה למצבו זה?"

    "הוא נולד ככה. הסיבה גנטית ביסודה," השיב הפסיכיאטר. "הוא שהה כל חייו במוסדות סגורים, כי הוא לא מסוגל לדאוג לעצמו."

    "האם הוא הועבר ממוסדות פסיכיאטריים למוסד אחר, בתקופת 1964 או 1965?" המשיכה לשאול. "אולי השתמשו בו למחקרים? ניסויים כלשהם?"

    בייקר עיין באחד הטפסים בתיק. "לצערי, אין לי את הפרט הזה. כל מה שאנחנו יודעים על ההיסטוריה של המטופל הזה הוא משנת 1966 ואילך."

    קולין חש שהם קרבים לדרך ללא מוצא.

    "אין שום דבר נוסף מיוחד לספר עליו?" שאל על סף היאוש.

    "לא שאני יודע."

    "יש לו קרובי משפחה? מישהו בכלל מתעניין במצבו?" שאלה סנדרה.

    "לא בעשר השנים האחרונות שאני הרופא שלו."

    "לא הרגשת בשום תופעה מוזרה או מסתורית במשך הזמן הזה? לא היו לך תחושות מוזרות או מיוחדות כלשהן?" המשיכה.

    דר. קווין בייקר תופף באצבעו על השולחן, מהורהר.

    "אולי יש לי משהו להוסיף לכם, בעצם אזהרה, יתכן וזו המילה המתאימה..."

    "למה אתה מתכוון?" חקר קולין.   

    "אני חייב להזהיר אתכם, שמסוכן לחקור על האיש הזה או לשאול עליו שאלות. באופן מוזר ביותר, לאנשים שחקרו על פלטשר קרו דברים מוזרים... לחלקם קרו תאונות, חלקם נעלמו, בכל אופן קרו תופעות שאינני יודע להסביר אותן..."

    אתה יכול לתת לנו דוגמאות עם שמות?" שאל קולין. "אולי אני אוכל להמשיך לחקור בכיוון הזה."

    בייקר הניע בראשו לשלילה, לאכזבתם של שני בני שיחו. "בשלב מסוים החלטנו במוסד הזה שאיננו מסכנים יותר איש בכך שאנחנו מוסרים פרטים מן התיק. אתם צריכים להבין, אנשים החלו למות. אני לא רוצה על מצפוני טרגדיות נוספות."

        מבטיהם של קולין וסנדרה הצטלבו לרגע. זו הפעם השנייה שמישהו מזהיר אותם להפסיק לחקור את הנושא הזה. ויתרה מזו: הם היו תקועים כעת עמוק במבוי סתום. משהו השתבש מאוד. קולין לא אהב את זה. הוא הבין שהדוקטור הזה לא יאפשר לו לעיין בתיק. אין דבר, הוא ישיג את התיק בדרך אחרת. הוא ישקול בין שתי אפשרויות: השגת צו מבית המשפט לצלם את תכולת שלושת התיקים, או אפשרות נוספת, בצד האפל של החוק, ישלח לכאן פורץ מומחה מן המחלקה שיגנוב עבורו את שלושת התיקים האלה.

    השתררה דממה של מבוכה בחדר. שום דבר נוסף הם לא יצליחו לחלץ מן הפסיכיאטר הזה, ומצד שני לא היתה התקדמות רבה עד הרגע הזה. בעצם, בסיכום ביניים שקולין ערך לעצמו, הם דרכו כל העת במקום. לא התקדמו אפילו בביט אחד של ידע מאז שהגיעו לכאן.

    סנדרה זרקה לאוויר שאלה נוספת, אחרונה:

    "אין לאיש הזה שום התנהגות חריגה, נאמר, בלילות?"

    בייקר נשא לעברה את מבטו, מופתע. "דווקא יש," ציין כדרך אגב, "באופן מוזר מאוד, הוא נוהג להתעורר בלילות, בדיוק באמצע כל לילה, למלמל כמה מילים לעצמו, ואחרי כן לחזור לישון."

    "מה?" קראו קולין וסנדרה כאיש אחד, המומים.  

 

 

פרק 26

 

כל התוכניות שרקח קולין קרסו ברגע אחד. כל התקוות שרקמה סנדרה התנפצו באותו רגע.

    "בשום פנים ואופן לא!" אמר להם דר. קווין בייקר, כאשר שטחו בפניו את בקשתם.

 

רק כחצי שעה לפני כן, השניים הפתיעו את עצמם בתגובתם האינסטינקטיבית, כאשר שמעו על ההפרעה בשנתו של האוטיסט. כדי למזער את הנזקים, ביקשו שני האורחים פסק זמן להתייעצות. ההפסקה הזאת התאימה גם לפסיכיאטר, שהזדרז לצאת מן החדר לעיסוקיו האחרים.

    "יש קשר ישיר בין שני הקשישים שלנו," אמר קולין בקול נמוך. "שניהם מתעוררים בלילה בדיוק באותה שעה. נראה שהם היו באותה סירה."

    סנדרה הנהנה. "והרבה מעבר לזה," הוסיפה, "עכשיו יש לי גם הצעה להסבר הרשת העל חושית. אין לי מושג כמובן איך זה קורה ומה ההסבר המדעי האפשרי לזה, אבל אולי יש קשר טלפתי בין שני המוחות שלהם, כאשר הם מתעוררים בדיוק באותה שעה באמצע הלילה? אולי עוברים שדרים מאחד לשני, או המחשבות שלהם פועלות בקוהרנטיות?"

    "אנחנו מוכרחים להקליט ולצלם את האוטיסט הזה בלילות," המשיך קולין.

    "אולי כדאי לנו לקרוא לאד לכאן?" הרהרה סנדרה בקול, "יש כאן סיכוי לפריצת דרך. הייתי רוצה שהוא יהיה בסביבה כשזה יקרה."

    "אני מציע שלא נחזור הערב ללוס אנג'לס. בואי נבקש את אישורו של בייקר להישאר כאן ולהיות נוכחים בהתעוררות שלו הלילה הזה. יכולה להיות לך בעיה עם זה?"

    "אין לי שום בעיה עם זה," הבטיחה לו. "נהפוך הוא, אני תולה בזה תקוות רבות."

    סנדרה ניסתה להתקשר אל אביה, אך הוא לא ענה לה.

    "הוא אינו זמין," אמרה באכזבה, "אולי כעת הוא בעיצומה של חקירה נוספת של 'מיסטר X ".

    היא הצמידה את ידיה למצחה, והחליקה אותן לאחור על שיערה.

    "הייתי רוצה לשאול את קונארד מקלאוד עוד כמה שאלות על האוטיסט הזה," אמרה לפתע. "רשום אצלך מספר הטלפון שלו?"

    "לשאול מידען שאלה כזו..." מלמל קולין, נטל את הטלפון הנייד שלו ותקתק עליו מעט.

    "בבקשה, שני הטלפונים שלו, בביתו והנייד שלו."

    סנדרה הקלידה את המספרים לזיכרון בטלפון הנייד שלה, ואחרי כן התקשרה לביתו.

    "הוא לא עונה, כנראה לא בבית כרגע. אנסה להתקשר לנייד שלו."

    היא חייגה פעם נוספת, וארשת של אכזבה עלתה על פניה.

    "גם כאן הוא לא עונה לי," ציינה בצער.   

    קולין חשק את שפתיו.

 

במרחק של שני חדרים בלבד מהם, במשרדו של רופא אחר שהיה כרגע במפגש טיפולי עם אחד ממטופליו, ישב דר. קווין בייקר על כסא עמיתו והקשיב לשפופרת הטלפון.

    "כן... זה קורה ממש ברגע זה..."

    הוא הקשיב רגע נוסף.

    "שניהם נמצאים כרגע בחדרי, וחוקרים על הפציינט שלי לואיס פלטשר."

    הוא שב להקשיב לבן שיחו, וגירד קלות את עורפו.

    "שמותיהם? כמדומני ששם האיש קולין מקמהאון, ושם האישה סנדרה גארווין."

    שוב הקשיב לרגע קט.

    "כן. הזהרתי אותם כמו שסוכם שאעשה במקרה הזה."

    בייקר המשיך לשמוע, והחל לנוע במושבו באי נחת. הוא התיר מעט את הידוק עניבתו.

    "כן, ברור לי כל מה שעלי לעשות," אמר לבסוף. "וגם שהשיחה הזאת מעולם לא התקיימה. שלום."

    השיחה שלא התקיימה מעולם הסתיימה.

 

עתה ישבו השניים מולו, המומים ונבוכים למשמע סירובו. הוא נעמד על שתי רגליו האחוריות וסירב לכל הצעת פשרה בעקשנות בלתי מובנת.

    "לא אאפשר לכם שום ניסוי על המטופל שלי," חזר וקבע.

    קולין החליט לשנות טקטיקה. "אני עומד להגדיר את לואיס פלטשר כנושא בעל סיווג גבוה לביטחון הלאומי מתוקף תפקידי כחוקר הבולשת הפדראלית," אמר, "ואשיג בקרוב מאוד צו של בית המשפט לערוך את הניסויים שחייבים להתבצע. והיות ומדובר בחיי אדם, אני אשיג זאת מוקדם ממה שאתה סבור."

    "ואני אשיג צו הפוך מבית המשפט הגבוה, ונתכתש בבתי הדין עשר שנים לפני שאתה תזכה לראות את האיש הזה," התיז קווין בייקר בחמיצות. "ואני דורש מכם בכל תוקף לעזוב את המוסד הזה מייד!"

    קולין האדים מחרון. הוא איבד שליטה על הדיון והעריך ששרף את הגשר מאחוריו. הוא קם ממקומו ופלט בזעם:

    "אתה עוד תתחרט על הדברים האלה. לא רק שאני אוציא את המטופל הזה מן הציפורניים שלך ואעביר אותו לסמכותי, אלא גם אעזור לך לעוף מכאן. אתה יכול להתחיל לספור את הימים הבודדים שאתה עדיין מקבל משכורת במוסד הזה!"

    הרופא החוויר וקם אף הוא. קולו רעד מעט כאשר השיב, "צאו מייד מן החדר שלי לפני שאני קורא לאבטחה."

    קולין וסנדרה יצאו נסערים מחדרו.

    "אני חייבת לשתות משהו," אמרה סנדרה, מנסה להדביק את צעדיו המהירים של קולין, כאשר פסעו במסדרונות בית החולים.

    "נעצור בקפטריה למטה ונשתה קפה," אמר לה. להפתעתה, קולו נשמע שלו.

    "אתה כבר רגוע ממה שקרה כרגע?" שאלה בהפתעה.

    "זו היתה רק הצגה," אמר לה בחיוך, "סתם הפחדתי אותו. אין לי זמן לטפל בו בימים הקרובים. אבל אחרי שאתפנה, בהחלט אעשה כל מה שאמרתי לו. אשלח אליו לגיונות של חוקרי משטרה למרר את חייו, אוציא נגדו צווים, אאשים אותו בכל סעיף של פגיעה בביטחון הלאומי שאני מכיר... אבל כעת אנחנו צריכים לחזור לבסיס שלנו."

    סנדרה הרהרה מעט. "אולי נוכל לשלוח לכאן את אד," הציעה, "כרופא אל רופא יש לו סיכוי להתקדם יותר מאיתנו."

    "אופציה מעניינת," הסכים קולין.

    השניים נכנסו לקפטריה בקומת הקרקע של מבנה בית החולים, והזמינו קפה. סנדרה אחזה בכוס בשתי ידיה ולגמה בדומייה. קולין בלש לצדדים והתבונן בשאר הלקוחות ועובדי המקום, כאשר כל אחד היה מכונס בתוך עצמו ומנותק משאר הנוכחים. קולות של מהדורת חדשות מקומיות בקעו מטלוויזיה שהותקנה על אחד העמודים במרכז האולם. מחוסר מעש, החל להקשיב לדברי הכתבים. בלוס אנג'לס דיווחו על ארבעה ילדים נעדרים מזה למעלה מיממה, ושוקלים לארגן צוות חיפוש. הורי אחד הילדים, מהגר ממוצא פורטוריקאני דיבר בכאב על ילדו ועל חששו לגורלו. הדיווח הבא היה על תאונה דרכים שאירעה בכביש מס' 1, כמה קילומטרים דרומית לסן פרנסיסקו, בדרך ללוס אנג'לס, כאשר מכונית סטתה ימינה ונפלה לתהום. מתוך המכונית המחוצה הכבאים מנסים כרגע לחלץ גופה מרוסקת שעדיין לא זוהתה. יתכן שהמדובר בהתאבדות או שהנהג היה שתוי, אבל עדיין אין אימות לכך. מוחו של קולין התרוקן ממחשבות.

    "נחזור ונדווח לאד," אמר וקם. סנדרה קמה בעקבותיו, ולפתע קפאה על מקומה.

    "הקשב!" קראה, והצביעה לעבר הטלוויזיה.

    כתבת צעירה דיווחה מהשטח, כאשר מאחוריה נראה היה בית אבן חרוך ומפויח. "בדליקה בנסיבות בלתי ברורות עדיין, נשרפה אתמול למוות אישה, בעלת המקום. האישה זוהתה כברברה, בת חמישים ושתיים, אשר היתה מוכרת בשכונה כמיסטיקנית מפורסמת, הנותנת שירותים לציבור בתחום חיזוי העתיד, תקשורת עם המתים, ריפוי באמונה והוצאת שדים מן הגוף. נודע לי שבקרב קהל הלקוחות שלה היו הדעות חלוקות בקשר ליכולותיה האמיתיות: היו כאלה שסברו שהיא לא היתה אלא שרלטנית, שעשתה הון על גבי תמימותם ופחדיהם של האנשים, ואחרים שנשבעים שרק היא הצליחה לסייע להם בבעיותיהם. מכל מקום, נסיבות הדליקה עדיין אפופות מיסתורין, כיאה לחייה של האישה התימהונית הזאת."

    "זה סיפור קלאסי של נבואה המגשימה את עצמה," ציינה סנדרה. "את הדוגמה הזאת אפשר ללמד בפקולטות לפסיכולוגיה!"    

   

 

פרק 27

 

"יש באמת דבר כזה 'נבואה המגשימה את עצמה'?" שאל קולין. "תמיד חשבתי שזו רק מטבע לשון שאין שום דבר מאחוריה."

    המכונית דהרה כעת צפונה, חזרה ללוס אנג'לס, על הכביש המהיר 5. שעת בין הערביים נבלעה בתוך הערפל הדליל של שמי קליפורניה הדרומית. קרני השמש הנסוגות מעל האופק המערבי של האוקיינוס האטלנטי סינוורו את עיניה של סנדרה, כאשר הסבה את מבטה לכיוונו של קולין.

    "בוודאי שיש מושג כזה, ותיאוריה שלמה ומוצקה מאחוריו," קבעה בביטחון.

    "אני מקשיב."

    "לתיאוריה הזאת יש יכולת מפתיעה ומוכחת לשנות עמדות אצל בני אדם. אבי השתמש בה עלי בהצלחה, כאשר הייתי ילדה, כדי לתקן אצלי תכונה בלתי רצויה... אחרי כן אספר לך איך זה השפיע עלי," פתחה. "לנבואה המגשימה את עצמה יש שלושה שלבים עוקבים. בשלב הראשון ממציאים סיפור דמיוני, שקרי, שטותי, הזוי כלשהו. בשלב השני, הסיפור הזה מתאמת, ממגוון של סיבות והסברים. בשלב השלישי והאחרון, ממציא הסיפור המקורי מתחיל להאמין בנכונותו. כאן נסגר המעגל המוזר הזה."

    "תני לי דוגמה."

    סנדרה חככה מעט בדעתה. "באחד הניסויים המפורסמים בנושא הזה, החליטו כמה סטודנטים 'לעבוד' על סטודנטית אחת, מכוערת וחסרת כל סקס-אפיל. הם החלו לחזר אחריה כאילו היתה נאה ומבוקשת - רק למען החוויות והבידור, כמובן. זה היה השלב הראשון.

    "בשלב השני, שהתחולל במשך כמה שבועות, החל הדימוי העצמי שלה להשתפר, והיא החלה לטפח את חיצוניותה: איפור, תסרוקות, בגדים אופנתיים יותר, בשמים, והיא הפכה במשך הזמן לנערה פופולארית ומושכת. ממש מטמורפוזה לעומת תחילת התהליך.

    "ובשלב השלישי והאחרון, והמדהים ביותר - אותם סטודנטים שהחלו לחזר אחריה כמהתלה, השתנה משהו בהם עצמם: הם החלו להילחם בינם לבין עצמם בכל הרצינות על הזכות לצאת עמה, כאילו היא אכן היתה מאז ומתמיד דמות מחוזרת וראויה."

    "אני רואה שגם לך יש סיפורים מעניינים," חייך אליה. "אבל אם אני משווה את הדברים שלך למה שקרה לאותה מגדת עתידות, הרי יש כאן רק שני שלבים ראשונים. הניבוי המזויף על מותה בשריפה, והתגשמות הנבואה בפועל. השלב השלישי אינו קיים, מפני שהשחקן ששלחתם אליה לא מאמין באמת ביכולת הניבוי שלו. אני בספק שהוא בכלל יודע שזה התממש."

    "נכון," הסכימה סנדרה, "גם שני השלבים הראשונים לבדם אפשריים. למעשה, רוב הציבור ששמע על המושג הזה מכיר רק את שני השלבים האלה ולא מודע לשלב השלישי והאחרון."

    "ומה הסיפור שהיה בילדות שלך?"

    סנדרה חייכה. "אבי השתמש בטכניקה הזאת והצליח לשנות בי איזו תכונה מחורבנת."

    "אני מקשיב," אמר.

    "יש שלושה גילאים של מרי בילדות של כל אחד מאיתנו. המפורסם ביותר הוא בגיל ההתבגרות, כמובן, והוא גם הקשה ביותר לטיפול ע"י ההורים, שבדרך כלל לא יודעים מה עושים עם המתבגר המחפש את עצמו, וקורא תגר על כל מוסכמה ונורמה. בגיל 12 בערך, הייתי נתונה למצבי רוח קפריזיים, והייתי מתפרצת בעצבים על כל מה שלא נראה לי.

    "הסביבה שלי הגיבה בכוחניות יתר, והרבו להעניש אותי. חשתי בדיכאון. לא מבינים אותי, לא מעניקים לי חופש לבחור ולהתנהג כרצוני. הייתי מיואשת מהחיים. שוב ושוב חזרתי על המנטרה, שהחיים שלי דפוקים, חסרי תכלית, ואני מתוסבכת וחסרת תקנה. כל הזמן שאלתי את עצמי מה הטעם לחיי?

    "אמי החלה לדאוג שהתחושות והרגשות שלי יובילו אותי לצרות צרורות, והיא פחדה שאתאבד יום אחד, והיא פקדה על אבי שימצא דרך להוציא ממני את כל המחשבות האלה, ויעלה לי את ההערכה העצמית הנמוכה. 'אתה פסיכיאטר, רפא אותה!' ציוותה עליו.

    "ואז הוא בחר להשתמש בטכניקה הזאת של נבואה המגשימה את עצמה. הוא החל לטפטף לי, שוב ושוב, שאני הנערה הכי יפה, הכי מוכשרת ובעצם הנפלאה ביותר בעולם. 'את תהיי מוצלחת ונהדרת', עשה לי שטיפת מוח. 'כאשר גיל הטיפש עשרה הזה יחלוף, את תהיה איכותית וערכית', הבטיח לי בלי סוף. ושקר, כמו שאמר גבלס, שר התעמולה הנאצי, כאשר חוזרים עליו הרבה פעמים הופך לעובדה, כך החלה לפעול הנבואה. תוך כמה חודשים נעלמו הקפריזות שלי לעולמים. ההרגשה הפנימית שלי השתפרה, ההערכה העצמית נסקה לשמיים, והאופי שלי התעצב מחדש כנערה בעלת ביטחון עצמי רב הבוטחת באישיותה."

    "אולי גם אני אנסה להשתמש בטכניקה הזאת יום אחד," חייך קולין.

    "בעיות עם האישה?" שאלה סנדרה.

    "אני לא נשוי," השיב. "אבל הייתי רוצה לנסות את זה על ג'ניס..."

    הטלפון הנייד של סנדרה צלצל, והיא ענתה לשיחה.

    "מי? זו טעות," שמע אותה קולין. "כנראה טעית במספר..."

    אולם היא המשיכה להקשיב. בן שיחה התעקש שלא מדובר בטעות. "גברתי, זו איננה טעות. הייתי רוצה לדעת מי את, ומה שמך."

    "אתה התקשרת אלי, למה אתה רוצה לדעת את הפרטים שלי? אתה אמור להזדהות ראשון."

    "את צודקת. אני סמל קופר, ממשטרת סן פרנסיסקו. אני מחזיק כעת בטלפון סלולרי שהמספר שלך מופיע ברישום השיחות שלא נענו, לפני כשעה בערך."

    "אני התקשרתי אליך?" שאלה סנדרה. "אני לא מכירה אותך, ואתה פשוט טועה."

    "סליחה, הצדק אתך, את לא התקשרת אלי, אלא לטלפון שאני מחזיק בידי. הטלפון שייך לאדם שנפגע בתאונת דרכים, ואנחנו לא מצליחים לזהות אותו, ואני מקווה שאת תעזרי לי לדעת מי האיש."

    "למה אתה לא מתקשר לחברה הסלולרית לברר מי האיש?" שאלה בחשדנות.

    "זה היה הדבר הראשון שעשיתי, אבל הגעתי למבוי סתום. הטלפון הזה רשום על שם גברת שנפטרה לפני כשנה. לפעמים אנשים רוכשים טלפונים כאלה כדי שלא ניתן יהיה להתחקות אחריהם."

    "אתה לא גילית מי משלם את החשבון של הטלפון הזה?"

    "זה טלפון שהלקוח רוכש זמן אוויר במרכולים ומטעין בעצמו את המכשיר. בשיטה הזאת אין קשר בין חברת הטלפון ללקוח."

    "זה אדם שנפגע בתאונת דרכים, אמרת?"

    "כן. ואני מבקש את עזרתך בזיהויו."

    סנדרה חשה לפתע איך הדם אוזל מרקותיה.

    "לפני שעה ניסיתי להתקשר לאבא שלי!" צרחה באימה, "איפה הוא? מה קרה לו?"

    "נסי להירגע..." מלמל השוטר בעברו השני של הקו.

    "מה קרה לו? הוא חי?" זעקה בשברון לב.

    "הממ... אנחנו... מנסים לחלץ אותו כעת מתוך המכונית..."  השוטר החל לגמגם בניסיונו לתאר לה מה מצב האיש. "יכול להיות שאביך נהג בכביש מס 1 לפני כשעה מסן פרנסיסקו לכיוון לוס אנג'לס?"

    סנדרה המבולבלת ניסתה לסדר את מחשבותיה. "כביש מס 1? מה פתאום? מה הוא עשה שם? הוא נמצא כעת ב..."

    קולין האזין לשיחה ברוב קשב. "אביך כעת במתקן שלנו, האיש בתאונה הוא מישהו אחר!" קרא בקול.

    מבטי שניהם הצטלבו לשבריר של שניה.

    "קונארד מקלאוד!" קראו שניהם כאיש אחד.

    סנדרה חזרה לשוחח עם השוטר. "תאר לי איך האיש נראה," אמרה.

    "הממ... זה קצת קשה," מלמל קופר, "המכונית צנחה לתהום והתרסקה לגמרי... המכונית מעוכה, באופן כזה שאי אפשר לראות כמעט כלום... למעשה, כעת הכבאים מנסים לחלץ אותו מתוך השברים של הרכב... לכן אני מבקש ממך לדעת במי מדובר... מה שמו של האיש?"

    סנדרה טפחה בידה על מצחה, המומה. "אם זה באמת מי שאני חושבת, אז האיש הוא עיתונאי בדימוס, ושמו קונארד מקלאוד... לפני שעה בערך ניסיתי להשיג אותו בסלולרי שלי, והוא לא ענה..."

    "את יודעת מה כתובתו?" שאל השוטר.

    "כן, לפני כמה ימים ביקרתי אותו בביתו... הוא גר בסן פרנסיסקו, ברח' בייקר, לא הרחק מלומבארד. אינני זוכרת את מספר הבית המדויק."

    "את יודעת איזו מכונית היתה לו?"

    "לא."

    "את יכולה לתת לי פרטים מזהים נוספים?"

    "הוא היה גבוה, רזה וקירח," אמרה. "קשה לי להאמין שהוא מת... הוא עשה עלי רושם של אדם שאוהב את החיים, וכאחד שיודע ליהנות מהם ולשמור על עצמו..."

    "אני מבין אותך," ענה השוטר, "אבל אין קשר בין מה שאמרת לבין תאונות דרכים, את יודעת."

    סנדרה הידקה את שפתיה. "אז זאת הסיבה שלא ענה לנו גם בבית וגם בנייד שלו..." לחשה לעבר קולין.

    "בקפטריה שמעתי דיווח על התאונה הזאת, ולא תיארתי לעצמי שאני מעורב בזה בעקיפין," החזיר לה.

    השוטר הודה לסנדרה ונפרד ממנה.

    "הערוץ הזה נסגר לנו..." נאנחה.

    קולין המשיך לנהוג בדומייה, שקוע במחשבות.

 

 

פרק 28 

 

אד ניסה להסתיר, לרמות. מבעד לחזות החיצונית השלווה והבוטחת, סערת הוריקן התחוללה בתוכו פנימה. הגרוע מכל היה, מבחינתו, שלא נותרו לו קלפים בשרוול, ואזלו כל תחבולותיו לשבור את הנביא ולהביאו לשיתוף פעולה.

    כלפי חוץ, איש אינו צריך לדעת שהוא עומד על סף היאוש. הסביבה חייבת לראותו שקול, רגוע, יציב. שולט כל העת בחקירה בראש צלול ובבקרה מלאה.

    כלפי פנים, הכל נראה אבוד כעת. נותרו לו עוד ארבעה ימים לחיות, על פי הנבואה המפלצתית של הנביא המוזר הזה. מכל המשימות שנטל על עצמו - לדובב את האיש, ללמוד ולהבין כיצד פועלות הנבואות, ואיך אפשר להתערב ולמנוע אותן - מאומה לא הצליח להשיג עד לרגע זה. אפילו צעד קטן לא הצליח להתקדם, שלא לדבר על פריצת דרך כלשהי.

    'איך אני נחלץ מהצרה הזאת, לכל הרוחות?' הדהדה בו השאלה.

    אד החל להצטער שבחר כאסטרטגיה להתמחות בסוג יחיד, וצר למדי, של טיפול. כיוון שבחר כך, הזניח את כל טכניקות הטיפול האחרות. עד היום זה לא הפריע לו בקריירה, אך עתה החל להצטער.

    אולי יפנה לבקש טיפול מפסיכיאטרים עמיתים? המחשבה עלתה בדעתו, אך פגה כלעומת שבאה. קולין לא ירשה לאיש נוסף להיכנס לנושא הזה, ובטח לא ארבעה ימים לפני הסוף. אף אדם חדש לא היה מצליח להבין מה קורה כאן בזמן כה קצר, ובטח לא למצוא ריפוי לבעיה כל כך מוזרה.

    'מצד שני, אלה החיים שלי, לעזאזל, ולא של קולין. אני לא אמור לבקש ממנו אישור להצלת חיי,' הרהר.

   

אד היה בתוך חדר החקירות, כאשר שני האחים בחלוקים לבנים הכניסו והושיבו את הקשיש. הוא עקב במבטו אחר הנכנס והמתין עד שיצאו מן החדר ונשמעה נעילת הדלת. כל העת ידיו היו שלובות על חזהו.

    אד נעץ במיסטר X את מבטו ושתק. לקליף ולשני האחים שעקבו אחריו בחדר השני מבעד למראה החד כיוונית, נראה הדבר כטכניקת חקירה חדשה שאותה הוא מנסה, אך לאמיתו של דבר אד לא ידע מה להגיד.

    הפרקינסון שהחל להופיע מאמש על שפתיו של הנביא, דומה שהלך וגבר היום הזה. שפתיו רעדו מאוד, ועתה הופיעו הריטוטים גם בקצות אצבעותיו. נשימתו היתה עתה חלשה ומהירה, כאילו הוא סובל מהלם. אד שם לב לתופעה נוספת, חדשה: מעיניו של הקשיש ניבעה ארשת חרדה. האיש רעד מפחד, וזיעה בצבצה על מצחו.

    אד הביט ישירות בעיני הנביא והמתין. זה האחרון רעד כעלה נידף ברוח.

    'סטאטוס קוו מעניין', סבר אד.

    בחדר השני, פקעה סבלנותם של שני האחים. "אם יקרה משהו חריג, קרא לנו," אמר אחד מהם לעבר קליף, "אנחנו נמצאים בחדר הצוות, בקצה המסדרון." הם יצאו וקליף נותר לבדו, עוקב אחר מהלך החקירה הדוממת הזאת.

    "אתה באמת לא יודע שום דבר, הא?" שאל אד בקול מריר. "אני גיליתי לך על חייך יותר ממה שאתה יודע על עצמך..."

    אד שם לב להבעה מוזרה בפניו של האיש. אישוני עיניו התרחבו. הן היו גדולות כמו אצל זברה כמה רגעים לפני מותה, ברגע ששיני הלביאה ננעצים בגרונה.

    לפתע נשמעה זעקה מפיו של הנביא:

    "אתה רצחת אותי! אתה רצחת אותי!"

    אד המופתע לא הספיק להגיב כלל, והזקן זינק ממקומו בגמישות מפתיעה לגילו ולחזותו, והסתער על אד. הוא שלח את שתי ידיו אל גרונו של אד והחל לחנוק אותו. מעוצמת ההפתעה אד נרתע לאחור, ומן התנופה של הקשיש נפל עם כיסאו לאחור. ידיו של הנביא המשיכו לאחוז בצווארו של אד ולא הירפו, גם כאשר התגוללו שניהם על הארץ.

    מעברה השני של המראה זינק קליף ממקומו בבהלה. הוא פרץ החוצה, במטרה לחלץ את אד מן ההתקפה הבלתי צפויה הזאת, אך דלת חדר החקירות היתה נעולה.

    בהחלטה מהירה החל לרוץ אל חדר הצוות, ונכנס פנימה בחץ מקשת.

    "בואו מהר!" צעק, "הזקן תוקף את אד וחונק אותו!"

    שני האחים החלו לשעוט לעבר חדר החקירות. אחד מהם הכניס את המפתח למנעול ביד רועדת מהתרגשות ופתח אותה.

    "אתה הרגת אותי!" צווח הנביא. "בגללך אני מת!"

    שניהם מיהרו ואחזו בנביא בכתפיו בכוח רב, ו"קילפו" אותו מגופו של אד. קליף גחן לעברו של אד וסייע לו לקום.

    "אתה בסדר?" שאל.

    אד החל למשש את גרונו הכואב. "כן, אני בסדר. הוא הצליח להפתיע אותי, הממזר הזה... ויש לו כוח רב יותר ממה שחשבתי..."

    שני האחים גררו את הקשיש הצועק אל תאו.

    "מה קרה כאן?" שאל קליף. "למה הוא תקף אותך?"

    "אין לי מושג," ענה אד.

    "ולמה הוא צעק שרצחת אותו?"

    "אני מבין את זה בדיוק כמוך," השיב אד. "איני יודע מה עבר בראשו של האיש הזה."

    "בתור אדם שרצחו אותו הוא נראה לי די אלים," ניסה קליף להתבדח. אולם כאשר ראה את פניו המתוחות של אד, נסוג בו. "מכל מקום, זו הפעם הראשונה שהוא הדגים התנהגות תוקפנית."

    אד מתח את צווארו לכל הכיוונים, לוודא שאין נזקים בחוליות הצוואר.

    "מחר בבוקר נחשוב על זה ביחד," אמר.

 

באחד הרחובות השקטים במרכז העיר, גבר גבוה וחסון בשנות השלושים המאוחרות לחייו, לבוש חליפה כהה ונעליים שחורות, נשען על עמדת טלפון ציבורי. הוא השקיף על בית דירות אפור וחסר הוד. אור עלה באחד החלונות בקומה הרביעית. עתה ניגש לחזית המתקן וחייג.

    "גיליתי איפה היא גרה," אמר קצרות.

    "יפה," שיבח איש שיחו.

    "יש אישור לבצע?"

    התשובה התמהמה רגע קט. "לא, עדיין לא. אולי נדחה את זה בכמה ימים. אני אודיע לך."

    השיחה נותקה.   

 

 

פרק 29

 

אד הצעיר לא חלם שיאלץ לעבור את החוויה הזו פעם נוספת.

    כאשר ראה אותה ברגע הראשון, סבר שהיא צעירה מדי לדעת את הדברים האלה. קוראת בקלפי טארו היתה אמורה להראות מבוגרת יותר, אולי קצת שמנה, בעלת ארשת פנים מכובדת, אחראית. הלוא היא מספרת על עתידם של בני האדם. אולם זאת... נראתה צעירה, דקיקה ושברירית, אולי אפילו לא חצתה את גיל 25. שיער מתולתל שחור גלש משני צידיה, כיסה את כתפיה ואת חמוקיה. המחשבה הראשונה למראיה היה שהיא אינה אלא המזכירה האחראית לקביעת המפגשים, ולא הקוראת את העתיד בכבודה ובעצמה. לרגע היסס וחשב לסגת מכל העניין.

    היא עצמה סייעה לו להחליט. "הכנס."

    קולה היה רך ותקיף באותה מידה, והיסוסיו נמוגו. הוא קרב לשולחנה, שהיה נמוך מן הרגיל - ועליו נמתחה מפת בד כהה. חפיסת הקלפים היתה מונחת במרכז, בערימה אחת, הפוכה.

    הנער התיישב על שרפרף נצרים. הוא הוציא מכיסו את חבילת השטרות. היא סימנה לו בידה להכניס את הכסף חזרה לכיסו.

    "אני מקבלת את הכסף רק בסוף."

    הוא המתין בלב פועם בחוזקה. היא בחנה אותו במבט חודר, בעינים אפורות וקפואות, ששידרו עוצמה לא מובנת: הן גרמו לו להצטמק במושבו. שוב עלו בו הרהורי חרטה, והוא שקל לקום ולהימלט משם. גם הפעם הזאת היא כפתה עליו להישאר. היא הושיטה ידה אל החפיסה ובצעה אותה לשתיים. תנועת ידה היתה איטית ואצילית. כעת בצעה עוד פעמיים כל אחת משני חצאי החפיסה, ויצרה מולה ארבעה רבעים.

    הוא רצה לשאול משהו, אך היא הבחינה בכך בעוד מועד, וסימנה לו באצבעה לשתוק. היא עצמה את עיניה, ואז הפכה את ארבעת הקלפים העליונים ופרשה אותם לפניה.

    כעת פתחה את עיניה, והביטה בקלפים החשופים. בכולם היו ציורים שחורים, שלא דמו לשום קלף שראה בעבר. ספק ג'וקרים מעוצבים בדמיון פראי, אולי שדים, דרקונים, או סתם בעלי חיים עם פרצופי אדם.

    מטמורפוזה התחוללה בה כהרף עין. משלווה נינוחה ושליטה במצב, הפכה מול עיניו הנדהמות לעצבנית, אובדת עצות, ידיה התחילו לרעוד.

    "מה? מה קרה?"

    היא החווירה, והוא בעקבותיה. "שום דבר..." אמרה, אולם הוא ידע שהיא משקרת. היא החלה לנוע ולזוז על כסאה בחוסר סבלנות.

    "מה את רואה?" שאל בקול רועד.

    "אני מבקשת ממך לעזוב. לך הבייתה."

    "אבל למה? מה קורה כאן? מה ראית?" התפרץ. כעת היה לחוץ לגמרי.

    "רק לך מכאן," אמרה בקול חרישי, "לך ואל תחזור לעולם."

    אד מצא את עצמו נמלט משם, וחש גלי קור בעורפו.

 

 

פרק 30

 

קווין בייקר הזיע כמו שלא הזיע מעולם. 'איך אני יוצא מזה?', ריחפה השאלה מול עיניו וניקרה את רקותיו. אבל בתוכו החל להבין שזה הסוף.

    "קדימה, התחל להעתיק," האיץ בו אחד משני הגברתנים שפרצו לפני רגע לחדרו האישי שבמכון. השעה היתה אחת אחרי חצות, והוא התעורר משנתו כאשר שתי ידיים חזקות כפלדה הניפו אותו ממיטתו בעודו ישן שנת ישרים. הוא פרפר באוויר כמה שניות עד אשר מצא את עצמו מוטח על כסאו הצמוד לשולחנו.

    "גם אתה וגם אנחנו לא רוצים שיכאב לך," הוסיף השני.

    הפסיכיאטר המבוהל הביט בדף שאחד מהם שיטח בפניו, ומייד החל להזיע ולרעוד.

    'אני הולך למות', נבעת, 'למה זה קורה דווקא לי?'

    האיש נטל עט משולחנו של בייקר ותקע אותה בידו של קורבנו.

    "אבל למה?" פרצה קריאה נואשת מגרונו. "עשיתי כל מה שאמרתם לי!"

    הבעת פניו של האיש הגדול החלה להביע חוסר סבלנות. "אין לנו את כל הלילה!"

    שני הזרים לא טרחו כלל להסוות או להסתיר את פניהם. זה רק חיזק את הרגשתו שהוא לא יצא חי. הם היו לבושים בבגדים ונעליים שחורים, שיערם היה קצוץ, וגובהם עלה על שני מטרים. התנגדות פיזית לא באה בחשבון, וגם שום נשק להגנה לא היה בחדרו. גם לצרוח לעזרה נראה כחסר תוחלת: הוא היה הרופא היחידי בתורנות, ורק אח נוסף שהה אותה עת בחדר הצוות, בצדה המרוחק של הקומה. מלבד זאת, גם אם הלה היה שומע את צעקותיו, לא היה ביכולתו להושיעו. הגברים האלה נראו כה נחושים במשימתם, כך שהיו מחסלים גם את האח מבלי למצמץ, כנראה.

    עדיין קיננה בו תקווה קלושה. אולי לא יהרגו אותו, אלא רק יחטפו אותו ויעבירו אותו למקום אחר. אולי הכל יתברר כאי הבנה והם יחוסו על חייו. הוא יבקש להיפגש עם הבוס שלהם, אולי עוד יצא מזה איכשהו.

    הוא החל להעתיק מן הדף שלהם. כאשר סיים, הבין שתקוותו נגוזה. אחרי מכתב כזה לא נשארים בחיים זמן רב נוסף בדרך כלל. כעת ידע שלא יזכה לראות יותר את אורה של השמש.

    אחד הגברים נטל את הדף שכתב, ועיין בו.

    "הכתב קצת רועד," התייעץ עם חברו. "מה דעתך, שיכתוב עוד פעם?"

    השני עיין בו קצרות. "זה בסדר," פסק. "בוא נגמור עם זה."

    הראשון הכניס את המקור שהביא חזרה לתוך כיסו. הוא אחז בכתפיו של בייקר והרימו כאילו הוא נושא חתלתול קטן. השני קרב ואחז ברגליו של בייקר, שהחל להיאבק עתה על חייו. השניים יצאו אל המרפסת והניפו אותו אל מעבר למעקה.

    "שחרר!" פקד הראשון.

    הזעקה הסתיימה אחרי שלוש שניות בערך. שני האנשים הביטו מלמעלה, הקשיבו מעט לדממה שהשתררה, הביטו לצדדים לוודא שאיש לא קלט את המחזה הזה, ומיהרו לעזוב את המקום.     

 

     

פרק 31

 

אד לא האמין למשמע אוזניו. ידו האוחזת בשפופרת החלה לרעוד.

    "הוא... מת... הלילה?" גימגם.

    השעה היתה מוקדמת מאוד בבוקר. גם קולין, שהתעורר לפני מספר דקות, ועדיין לפני הקפה הראשון של הבוקר, היה קצת מטושטש אך נסער מאוד.

    "זה מה שהודיעו לי הרגע מהמכון. מיסטר X שלנו איננו עוד בין החיים."

    בידו השניה טפח אד על מצחו. חוסר אונים מוחלט השתלט עליו. יותר מדי אירועים רודפים אחד אחרי השני, במעגל קסמים שלא ניתן ליצור בו סדק. וככל שהזמן מתקדם, כך המצב מחמיר. הוא חש כיצד התקווה מתחילה לנטוש אותו.

    "אני מתלבש וטס לשם," המשיך קולין, לאחר שלא שמע תגובה מאד. "אני מוכרח לברר מה קרה שם בדיוק, ואדווח לך."

    השיחה נותקה, ואד הזדקף במיטתו, בשיער סתור. משם פנה להתרענן בחדר השירותים.

    כאשר יצא, לבוש בחלוקו, התיישב בעייפות רבה על הספה. ביד כבדה נטל את הטלפון האלחוטי וחייג לסנדרה. 

    "סנדרה, העניינים יוצאים משליטתי..." אמר לה בקול חלוש, "אני זקוק לך עכשיו."

    "אני באה," החזירה לו.

 

"קח, הכנתי לך תה ירוק," אמרה והושיטה לאביה הרדום כוס. הוא התעורר בפתאומיות. "הו, סנדרה, לא הרגשתי שנכנסת..." הוא נטל את הכוס ולגם ממנה בדומייה. היא התיישבה מולו על הספה.

    "מה קורה, אבא?"

    "אני מרגיש על הפנים," אמר. "הכל מתמוטט לי בימים האחרונים."

    היא הניעה בראשה. "גם אצלי ואצל קולין לא הולך מי יודע מה."

    "שמעת את החדשות האחרונות מקולין?"

    "משהו חדש קרה מאתמול בלילה, כשנפרדתי ממנו?" תמהה.

    "כן, באמצע הלילה."

    "מה קרה?"

    "הנביא שלנו, זה שמתעורר כל לילה בדיוק בשעה שלוש, משגר נבואה לעולם וחוזר להירדם, הלילה הזה התעורר בשעה שלוש, לא הוציא מילה נבואית מפיו, ולא חזר להירדם. הוא נחנק למוות."

    "הוא מת?" הזדעקה בחלחלה.

    אד הנהן. "בדיוק כמו שהפחדתי אותו שלושה ימים לפני כן."

    "עוד פעם נבואה המגשימה את עצמה!" קראה סנדרה בתדהמה.

    "עוד פעם?" תמה אד בחיוך מר, "מתי היתה הפעם הקודמת?"

    "שלשום, אבא, וגם היא קשורה בך. אתה זוכר את ההפחדה של ברברה? השחקן שלך אמר לה שהיא תמות בשריפה... אתמול נודע לי שהיא באמת נספתה בדליקה!"

    "מה את אומרת..." אד הביט בה רגע ממושך. היא שתקה.

    "סנדרה, אני בבעיה רצינית," אמר לה בקול נמוך, "אני לא יודע מה אני יכול עוד לעשות כדי להציל את עצמי."

    מחשבות רבות התרוצצו בראשה, והיא התקשתה לסדר אותן.

    "אם הנביא באמת איננו, כל התוכנית של קולין קרסה," שמעה את עצמה מנתחת, "ואנחנו צריכים להתחיל את התוכנית החלופית שלנו."

    "מה את מציעה?"

    "נאשפז אותך בבית חולים. ערב הנבואה יעשו לך צינתור מונע. תהיה בהשגחה של עשרים וארבע שעות רצופות של קרדיולוג מומחה, עד שיחלוף הזמן."

    אד העווה את שפתיו. "אם המשאבה הזאת מחליטה להפסיק לפעול, שום דבר לא יכול לעזור."

    "מה אתה אומר?" נשמע טון של נזיפה בדבריה. "ממתי אתה תבוסתן כזה? אפשר לעורר לב עם מכות חשמל, אפשר לעקוף אותו עם לב מלאכותי, אפשר להשתיל לב חדש. התחלת להיות מומחה במחלות לב?"

    אד נעץ בה מבט ממושך והמשיך לשתות.

    "מלבד זה, עכשיו אנחנו יודעים שלא כל נבואה מתגשמת. בנבואת הגג שקרס לא נהרגו שלושה ילדים," הזכירה לו.

    הוא הקשיב בדומייה.

    "אני חושבת גם על קולין. מותו של הנביא הזה הרס את הסיכוי להבין איך הוא מנבא ואיך אפשר לשלוט בנבואות האלה. הכל ירד לטמיון."

    אד הנהן.

    "אולי נותר עוד סדק קטן בסיפור הזה," אמר, "אולי יש יכולות דומות גם לאוטיסט שמתעורר בשעה דומה כל לילה."

    "זה כיוון שנצטרך לבדוק, אבל הרופא שלו מעורר בעיות. זה איש קשה ועוין."

    "נצטרך למצוא דרך לפייס אותו."

    "אולי כדאי שאתה עצמך תשוחח איתו ותנסה לקבוע איתו פגישה."

    "אולי עדיף לעקוף אותו ולתאם את זה עם ההנהלה שלו," אמר.

    "הבעיה היא זמן," רטנה סנדרה לעצמה, "זה מה שחסר לנו."

    "המסלול הזה ידחה עד לאחר הנבואה שמדברת עלי," הסכים.

    "איפה קליף?" שינתה נושא.

    "אינני יודע. הוא מרבה להיעדר בימים האחרונים. אתמול הוא עזב מייד אחרי שהנביא תקף אותי, לא הודיע לאן הלך ומתי ישוב, ומאז לא ראיתי אותו."

    היא ניסתה לחייג אל הקוסם.

    "הוא לא זמין," ציינה. "מעניין, אתמול הוא ענה לי ועזר לי בטריק של הקלפים."

    היא עשתה פסק זמן להרהורים. "לא סיפרתי לך... אתמול בערב כשחזרתי הביתה היתה לי הרגשה מוזרה..."

    אד נשא אליה את מבטו.

    "תחושה שאני לא יודעת להסביר. כאילו עוקבים אחרי."

    "מי עקב אחרייך?"

    "לא יודעת. אני גם לא יודעת אם זה בכלל נכון."

    "אנחנו יותר מדי לחוצים בתקופה האחרונה," אמר.

    הטלפון הסלולורי של סנדרה צלצל.

    "היי, קולין, בוקר טוב," אמרה.

    "שמעתם את החדשות?" שמעה אותו צועק ומתנשף בו זמנית.

    "מה קרה?" שאלה.

    "אני יושב כעת מול האינטרנט וקורא במבזק חדשות... אתם יודעים מי מת?"

    "כתבו על מותו של הנביא שלנו?" שאלה סנדרה, מופתעת.

    "לא, סנדרה, לא על הנביא! אף אחד לא ידע בכלל שהוא היה קיים... זה הפסיכיאטר שלנו, השאיר מכתב פרידה וזינק מהקומה השלישית!"

    "איזה פסיכיאטר?" סנדרה התקשתה להבין.

    "דר. קווין בייקר, המטפל של לואיס פלטשר!"

    "הוא מת?" עתה היתה מבולבלת כהוגן.    

    "לא... הוא הפך לעטלף והתעופף לו לצוד צפרדעים... מה אתך! לפי הכתבה הוא התאבד בקפיצה מהקומה השלישית של בית החולים, הלילה, קצת אחרי חצות!"

    סנדרה הרגישה שראשה מתחיל להסתחרר.

    "אני בדרך אליכם," הספיקה לשמוע אותו לפני שניתק.

 

אד, סנדרה וקולין ישבו בסלון, דוממים. קצב האירועים היה מהיר מדי לעיכול.

    "אתה חושב על מה שאני חושבת?" פנתה סנדרה אל קולין.

    "אני חושב על אלף ואחד דברים," השיב קצרות.

    "זה נראה לי צרוף מקרים יותר מדי תמוה," המשיכה.

    "בוודאי."

    "זו לא היתה התאבדות אמיתית,  אלא הסוואה של רצח."

    "בטוח."

    "אז גם התאונה של קונארד מקלאוד לא היתה אמיתית."

    "בהחלט. שניהם נרצחו, ושני המקרים בוימו כתאונה והתאבדות."

    "אם זה המצב, יש לנו כאן עסק עם רוצחים," אמרה.

    "את לא מבינה," אמר קולין, "אם זה באמת המצב, זה לא עסק עם 'סתם' רוצחים. יש לנו כאן עסק עם ארגון שמעסיק רוצחים מקצוענים. ארגון גדול עם אינטרסים, מטרות ויכולות."

    אד לא אהב לשמוע על התפנית המהירה הזאת בהשתלשלות האירועים.

    "אל תספרו לי שיש רוצחים בדרך אלינו, עוד לא נחלצתי מהבעיה שעומדת לתקוף אותי בעוד שלושה ימים!" פלט בחמיצות.

    "אני לא חושב שהרוצחים בדרך אלינו, למרות שעושה רושם שהם יודעים עלינו הרבה מאוד. אולי הם רוצים לדעת מה אנחנו עושים, או כמה התקדמנו בחקירה," סבר קולין.

    "מה עושים?" שאלה סנדרה.

    קולין עשה אתנחתה קצרה. "בנושא החקירה שלנו, ביקשתי מאחד המומחים שלנו לפריצות, שיביא לנו את כל התיקים של האוטיסט. אני מקווה שכבר מחר בבוקר הם יהיו בידינו."

    "אני מתכוונת בקשר לרציחות האלה..." שאלה סנדרה.

    "בקשר לזה... אני אבקש מג'ניס להפעיל את הקשרים שלה במשטרה, לא לסגור את התיקים האלה, אלא לשנות אותם לתיקי רצח. אבל המשמעות היא איבוד זמן. חקירות של רציחות מסוג כזה, אם באמת התאמצו להסוות אותם, יכולות להמשך חודשים."

    "מה אתה עושה היום?" חקרה את קולין.

    "אני הולך להיות שותף פעיל בנבואה נוספת שאמורה להתרחש היום. לפי הנבואה אני לא אמור להיפגע, לא משנה מה אעשה."

    "אתה הולך לסכן את עצמך?" שאלה, מודאגת.

    "כן... ולא," השיב קצרות. "מחר אספר לכם הכל."

    "אבא, מה אתה מתכוון לעשות?"

    "אני הולך להשיג לעצמי קרדיולוג," השיב לה בפנים חתומות.

 

 

פרק 32

 

לאן נעלם קליף, לעזאזל?

    זו היתה החידה הגדולה שהטרידה אותה מן הרגע שנפרדה מאביה ומקולין. קצב האירועים המסחרר הוביל את מכוניתה אל מסעדה קטנה ושקטה בספולבדה בולברד. בשעת צהרים שלווה כזאת, חשבה, אין מתאים ממנה למרק אספרגוס חם ומעודן.

    התחושה שליוותה אותה בזמן האחרון, שהיא לא לבדה, סירבה להרפות ממנה גם עכשיו. מדי פעם הפנתה ראשה לאחור, אך לא ראתה דבר חשוד כלשהו. שמש מחייכת הבטיחה יום נהדר.

    למי היה מניע לרצוח את שני האנשים האלה ומהו?

    אילו עוד סודות צופנים בתוכם החוקר בנזנברג, והאוטיסט פלטשר?

    האם היא עצמה בסכנה?

    האם עדיין יש סיכויים להציל את אבא?

    האם קולין עדיין מקווה להבין איך מיסטר X עליו השלום ניבא את נבואותיו ואיך משפיעים עליהם?

    ככל שהרבתה להרהר בשאלות דומה היה שהתשובות רק הולכות ומתרחקות ממנה. למעשה עוד לא התחילו לפתור ולו גם תעלומה בודדת עד כה...

    הניחוח של המרק המהביל הרגיע מעט את רוחה. היא גמעה בדומיה וניסתה לנקות את ראשה ממחשבות. רק מאחת, שהטרידה את מנוחתה בלי סיבה נראית לעין, לא הצליחה להיפטר. היכן קליף ג'ונסון, הקוסם המקסים? מדוע נטש אותם בשיא הלחץ?

    מדי שעה ניסתה ליצור עמו קשר טלפוני, אך לשווא. לא ענה בביתו ולא ענה למכשיר הנייד שלו. בשלב מסוים אפילו המשיבון האלקטרוני נואש מ'נידנודה' של סנדרה והפסיק להגיב!

    "הוסיפי את זה לרשימה הארוכה בלאו הכי של התעלומות", דיברה לעצמה במרירות. "אני מקווה שאין כאן מצלמה נסתרת שמצלמת אותי ביומיים האחרונים."

    "רוצה להזמין משהו נוסף?" קטעה את מחשבותיה שאלתו של מלצר צעיר.

    "כן... אקח תפוח אדמה אפוי, תודה."

    הוא נטל את צלחתה הריקה ונעלם לתוך המטבח.

    עתה גם קליף נמוג ממחשבותיה. היא החלה לתכנן את סדר פעולותיה לימים הבאים. היום אחר הצהריים תחזור להשקיע בעבודה שעליה להגיש לאוניברסיטה, שדחתה אותה מזה מספר שבועות, וכעת עליה להתחיל למחוק את הפיגור. הערב יש לה אימון טאי צ'י שלא רצתה להחמיץ. זו היתה פעילות מעולה עבורה: לא אירובית ותובענית מדי, ומפעילה כמעט את כל השרירים המנוונים; גם תורת לחימה וגם טיהור הנפש והמחשבה. מן סוג של מדיטציה מועילה.

    מחר היא תזכה לעיין בתיקיו של האוטיסט, בהתאם לתוכניתו של קולין. היא תלתה תקוות רבות באפיק הזה. אולי תהיה שם, בין דפי התיקים הללו, פריצת דרך כלשהי. מה היא תעשה מחרתיים? על עוד שלושה ימים לא רצתה אפילו לדמיין. זה היה רחוק מדי, מפחיד מדי. לא היה לה ספק שהיא תהיה צמודה לאביה ביום הפורענות הזה, תסעד אותו ותעשה הכל להשאירו חי.

    היא סיימה ושילמה, והשאירה תשר נאה על השולחן. היא פסעה ויצאה מן המסעדה לעבר מכוניתה. בדרכה נאלצה להדחק לצד רכב ואן שחור, שחנה קרוב מדי במקביל למכוניתה שלה.

    'איך הגולם הזה החנה את הרכב שלו כל כך צמוד אלי?' זעפה. 'הייתי צריכה לחפש את בעל המכונית הזאת ולגעור בו.'

    אולם נראה היה שדווקא הוא עצמו בא אליה. דלת הרכב נפתחה במפתיע, ויד שרירית יצאה מבפנים ואחזה בידה שלה. היא מצאה את עצמה נשאבת פנימה בכוח איתנים, שלא הותיר לה שום סיכוי להתנגד. אפילו צעקה לא בקעה מגרונה. המכונית התניעה וזינקה משם ליעד לא ידוע.       

   

 

פרק 33

 

בתוך המכונית היו שני מעגלים של חשכה. המעגל החיצוני כלל חלונות כהים ואטומים, שמנעו כל סיכוי לאיש מחוץ למכונית להבחין מה נעשה בתוכה. המעגל הפנימי היה פרטי שהוקדש לסנדרה בלבד: שק בד שחור אטום לאור. היא לא יכלה לראות איש משוביה, והיא הבינה שטוב שכך, כיוון שעובדה זו מלחיצה פחות את הפושעים הללו, שבוטחים בכך שלא תוכל לזהותם לאחר שחרורה.

    ידיה נקשרו בחבל מאחורי גבה, כך שלא יכלה להסיר את השק לו רצתה. לצרוח או לזעוק נראה לה חסר טעם, ולכן העדיפה לשמור על כוחותיה. היא החליטה לא להיאבק ולא להשתולל אלא ללמוד מה קורה אתה, לתכנן את מעשיה בקור רוח ולנצל שעת כושר בלבד, אם יתאפשר הדבר.

    המכונית נסעה לאיטה, משתלבת בתנועה הרגילה של הכרך הענקי הזה. הנהג לא רצה לעורר שום תשומת לב לרכבו. כך נסעה שעה ארוכה, סנדרה לא יכלה לנחש את הכיוון אפילו, אך הבינה שהיא מובלת לאיזה מקום מסתור בפרברי העיר. היא לא טעתה, ובסיום הנסיעה המכונית נבלעה לתוך חניה של בית צמוד קרקע, באחת השכונות השקטות.  

    הדבר היחיד שיכלה לעשות כעת הוא להטות אוזנה ולהקשיב. הרבה לא היה מה לשמוע, האנשים האלה היו מקצוענים, בלי ספק. אף מילה מיותרת לא השמיעו, והיא לא יכלה להעריך את מספרם, אופיים, אפילו לא ידעה את מינם.

    "מי אתם?" שאלה.

    התגובה לכך היתה הובלתה אל ספת עור נוחה. איש לא ענה לה. היא הצליחה לקלוט כמה הזזות רהיטים, כמה נקישות דלתות של אנשים נכנסים או יוצאים, ולאחר כמה דקות בודדות השתרר שקט בחדרה. היה ברור לה שהיא איננה לבדה, ולפחות אחד, או אחת, נשארו לשמור עליה.

    "אני צריכה ללכת לשירותים," אמרה.

    איש לא זע, איש לא ענה.

    "אני צריכה לשירותים!" אמרה בתוקף, "אחרת אני אצטרך לעשות את הצרכים שלי כאן על הספה הזאת!"

    עתה שמעה קללה חרישית של גבר לא הרחק ממנה, ותזוזה של אדם כלשהו. הוא קם ממקומו וניגש אליה. היא הרגישה איך הוא לופת את ידה ומקים אותה, ומוליך אותה בתוך הדירה אל השירותים. כאשר שיחרר את אחיזתו בה, גם שחרר את החבלים מידיה.

    "כנסי פנימה, וצאי עם השק על ראשך," שמעה קול גברי.

    היא צייתה. כאשר סגרה את הדלת מאחוריה, מיהרה להסיר את שק הבד. היא מצמצה מעט, לאחר שהייתה הארוכה בחשכה, והביטה מסביב. חדרון שירותים סטנדרטי, פרט לדבר אחד: לא היה בו חלון חיצוני. מה שנראה כחלון אי פעם, היה עתה חסום ע"י לבנים וטיט. להימלט מכאן היא לא תצליח.

    'מה עוד אני יכולה לעשות כאן, לכל הרוחות?' הרהרה.

    היא פתחה את ארונית האמבטיה, שהיתה ריקה מחפצים. הטלפון הנייד שלה נלקח ממנה עוד במכונית. מתוסכלת מעט, החזירה את השק לכסות את ראשה. לפתע נצנץ בראשה רעיון: היא תעשה לעצמה חורים או חריצים בבד, כדי שתוכל לראות ולו גם חלקית את הנעשה שם. היא הסירה בחופזה את הבד שנית, מחפשת אחר כלי חד כלשהו. שום דבר לא נראה במקום הזה שיכול לבצע את העבודה... רק נורת חשמל היתה, שאם היתה שוברת אותה היתה עשויה לעשות חיתוך עם שבר הזכוכית. לבסוף נפל מבטה על אצבעותיה שלה: ציפורניה הארוכות יכולות לעשות חריצים נאים בבד. היא שבה וחבשה את הבד, ומול עיניה חרצה שני חריצים קצרים. בתנועות מסוימות של ראשה, שפתי הבד זעו מעט וחשפו לעיניה חרך דק לראיה. בתנועת ראש קלה נוספת, שבה החשכה לשרור.

    כעת הורידה את המים באסלה, ויצאה מן החדרון. היא המתינה עד אשר קשר הגבר את ידיה מאחור, והוביל אותה שוב למקומה הקודם.

    היא החלה להניע את ראשה, כדי לעוות את חריצי הבד. הראיה היתה קלושה ביותר, ורק בעין אחת הצליחה להבחין במטושטש בחדר בו היא מצויה, אולם האיש לא היה מולה כעת. היא החליטה לוותר, מפני שתנועות ראש לצדדים היו עלולות לחשוף את סודה הקטן.

    "מי אתם?" ירתה שאלה לחדר החדר.

    כצפוי, האיש לא ענה. היא הניחה שנצטווה לשתוק.

    "מי אתם, ולמה חטפתם אותי?" המשיכה לשאול.

    "גברת, את מתבלבלת קצת בתפקידים," שמעה את קולו של השומר שלה מן הצד, "אנחנו נשאל אותך שאלות ואת תעני לנו."

 

 

פרק 34

 

תמונת דיוקנו של השיח סעיד חאמארה היתה כל הזמן מול עיניו של חמיד. שחרורו מציפורני שלטונות ארה"ב בער כאש בעצמותיו. מאז עצרה המשטרה את השיח לפני כשבועיים, בחשד לתכנון פיגוע טרור רחב היקף, עסקו חמיד ושני עוזריו הזוטרים על התוכנית לשחררו. זו התבססה על פיגוע מיקוח, ואין טוב מאשר להשתלט על מאות אזרחים וילדים כדי לנהל משא ומתן לחילוצו של השיח.

    כשלון לא נלקח בחשבון. חנות הצעצועים הענקית המתה בערב הזה, כמו בכל ערב, ככוורת דבורים רוחשת. כאשר נכנס לחנות ניסה לספור כמה בני ערובה ילכוד, אך כאשר מנה כחמישים הפסיק, ואפילו לא הגיע לרבע ממספר הנוכחים. איש לא יוכל להתעלם מדרישתו הנחרצת: שחרורו המהיר של השיח תמורת חייהם של מאות האמריקאים, שכל חטאם בכך שיצאו מביתם כדי לרכוש צעצועים ומשחקים לילדיהם.

    איש לא בדק בכליו ובכיסיו, שהיו מלאים כלי מלחמה. בתיק שנשא על גבו היו מחסניות רבות ורימוני יד, וכמה לבנות חבלה שבעזרתם ימלכד את הפתחים לחנות. נשקו היחיד היה אקדח אפ.אן בלגי חצי אוטומטי, אולם לשני שותפיו היו תתי מקלעים בתיקם, ותגבורת משמעותית זו חיזקה את רוחו ואת אמונתו בהצלחת המבצע.

    'נהרוג רק כמה אזרחים לפני שהמדינה תיכנע', חשב. הוא עדיין לא החליט אם יוציא להורג מבוגרים או ילדים. 'השיח יהיה בוודאי גאה בי!'

    הוא החל להסתובב בין המדפים באגף הימני כאשר הוא מעיף מבטים לעבר הכניסה לחנות. דאוד נכנס פנימה שתי דקות אחריו, ופנה לאגף השמאלי של החנות הענקית. בעוד כשתי דקות יכנס רמזי, ויחסום מייד את דלת הכניסה. אז חמיד יתן את האות, ושלושתם ישלפו את כלי נשקם וישכיבו את כולם על הארץ באמצעות צרורות ארוכים לכיוון התקרה. אז ימלכדו את הפתחים, ואחרי כן הוא לא ידע כיצד יתפתח המשך האירוע.

    חמיד לא נתן את דעתו ללקוחות שחלפו סמוך אליו. בוטח בתוכניתו המתין לכניסת השותף השלישי למזימה. ידו כבר היתה בכיס מכנסיו, לופתת את קת האקדח הקרירה. הדבר נסך בו ביטחון רב. עוד רגע קט ישלוף אותו ויראה לאמריקאים הארורים האלה שעשו מיקח טעות כשבחרו להתעסק עם מנהיגו.

    'סעיד חאמארה לא תכנן שום פיגוע טרור', זעם כעת, 'הוא היה איש דת מכובד, שרק עסק בהתרמת כספים ובהעברתם לארגונים המוסלמים!'

    את שתי הדקות הבאות לא ישכח לעד, ולעולם לא יבין אותן.

    בעודו צופה בעצבנות על פתח הכניסה, לפתע חש שמישהו מאחוריו תפש את שתי רגליו, קצת מעל לעצמות הקרסוליים. מייד לאחר מכן, בטרם הספיק להגיב, ננעץ ראשו של האלמוני בגבו ודחפו בכוח רב קדימה. מאחר ושתי הרגליים היו נעולות, נפל חמיד כמו בול עץ על הארץ, ואפו נמחץ. דם החל לשטוף ממנו. כעת גם הזדקף האיש מאחוריו, ובעט בעוצמה רבה בין שתי רגליו. אשכיו של חמיד נמחצו, והוא איבד את הכרתו מעוצמת הכאב.

    דאוד ששמר על קשר עין רציף עם חמיד, איבד אותו לפתע. נתון תחת לחץ עצום, שלף את תת המקלע שלו, כיוון לתקרה וסחט את ההדק. צרור היריות רעם בתוך כתלי החנות הגדולה, והמהומה לא איחרה לבוא. צרחות וזעקות פחד נשמעו מכל עבר. אנשים החלו לנוס על נפשם לכל כיוון, וחלקם השתטחו על הארץ והניחו את ידיהם על ראשם. שטף של בני אדם החלו לצאת במרוצה מן החנות, והפתיעו מאוד את רמזי, שהתכוון להיכנס בעוד כמה שניות. מאחר ותוכניתו השתבשה, שלף רמזי את נשקו וירה צרור ממושך לשמיים, וצעק על כולם להיכנס לתוך החנות. איש לא הקשיב לו, בהמולה הכללית, ורמזי הנבוך החליט להיכנס פנימה, ולו רק כדי לקבל הוראות מחמיד, הבכיר בחבורה.

    בתוך החנות, דאוד לא האמין למראה עיניו. בעוד כולם נסים, צווחים ונופלים על הקרקע, איש צעיר אחד, ללא נשק, צעד היישר מולו. דאוד הרים את נשקו וכיוון אותו אל הזר התימהוני, שהמשיך לצעוד באומץ תמוה מול הקנה המאיים.

    "עצור!" צעק דאוד, "אני תיכף יורה עליך! אתה רוצה למות?"

    האיש נראה מחייך, וממשיך לצעוד אליו בנחישות. הוא רק הרים את ידו והצביע על דאוד, ואחרי כן על הארץ. כאילו פוקד עליו להיכנע ולשכב על הרצפה. "שכב על הארץ!" קרא הזר המטורף.

    במרחק של כחמישה מטרים דאוד החליט שהמשוגע מולו קרב אליו די והותר. הוא לחץ על ההדק, אך כלום לא ארע. בנשק חל מעצור ירי, והוא חדל מלפעול. דאוד נתקף בהלה, ודרך במהירות רבה את נשקו, אולם הדריכה לא הסתיימה. הזנה כפולה של קליעים בבית הבליעה תקעה את הנשק לחלוטין.

    דאוד הביט בתדהמה באצבעו של האיש הממשיך להתקרב, ולא ידע איך להגיב. התימהוני האמיץ הגיע עד למגע ישיר עמו, הושיט את ידו ולקח את כלי הנשק, והשליך אותו הצידה.

   דאוד ציית וירד לשכיבה על הארץ. הצעיר הבחין באדם כבן חמישים, עב בשר, שמשקלו היה מעל מאה ושלושים קילוגרם. זה שכב על הארץ לא הרחק מהם, ורעד בכל גופו.

    "קום," הורה לאיש גדול המידות,"ושב עליו, עד שיגיעו השוטרים!"

    הוא סייע לשמן לקום וזה האחרון צנח על גבו של דאוד השוכב. גבר נוסף שהבחין בנעשה הסתער אף הוא על דאוד וריתק את כתפיו על הקרקע. באותו רגע נכנס רמזי לתוך החנות, והחל לחפש את שני שותפיו. אף אחד מהם לא נראה בולט בשטח, ולכן לא ידע לאן לפנות ומה לעשות. רק אדם צעיר אחד נראה מהלך זקוף בין המדפים, היישר אליו...

    "הי, אתה," צרח לעברו," עצור או שאני הורג אותך!"

    וכדי לחזק את אמינות דבריו, שיגר צרור כדורים נוסף לכיוונו. הכדורים פילחו כמה מוצרים שעל המדפים והעיפו אותם באוויר. ריקושטים ניתזו לכל עבר והפילו מוצרים נוספים מן המדפים. אך למרבה ההפתעה, הצעיר לא נעצר מהתקדמותו. כעת יצא מן המעבר האחרון והחל לצעוד ישירות מול הקנה המכוון שלו.

    "אני הורג אותך עכשיו!" צעק רמזי וסחט את ההדק.

    מאומה לא קרה.

    המחסנית היתה ריקה. רמזי חסר הניסיון הוציא אותה בחופזה ושלח את ידו לחפש מחסנית נוספת מתיקו, בעוד הצעיר צועד בשלווה ומצביע בידו על הקרקע. "שכב על הארץ!" קרא בקול סמכותי.

    רמזי הספיק להחליף מחסנית ולדרוך את נשקו, אך באותה שניה ממש פגע בו חפץ קהה בראשו. אחד הצעירים שהבחין בנעשה זרק עליו מארז של סוללות, ומייד אחרי כן הטיח בו בדייקנות גם שלט רחוק של מכונית חשמלית, שפגע בידו האוחזת בנשק. רמזי השמיט את תת המקלע מידו הכואבת. באותו רגע הגיע אליו הצעיר האמיץ לטווח מגע והפיל אותו על הארץ. שני עובדי החנות הגיחו מאחור בריצה והשתלטו על המחבל השוכב.

    "ידע זה כוח", הפטיר הצעיר הגיבור לעברו של רמזי ההמום. האנשים השוכבים החלו לקום לאיטם ולמחוא כפיים לסיום המוצלח והמפתיע של פיגוע הטרור הזה.

    איש לא שיער שמשהו נצבט בתוך קירבו של קולין. זו היתה התגשמות הנבואה בכל מאת האחוזים.

 

 

פרק 35

 

סטיבן נע על בהונותיו, אך הילוכו היה כריחוף מעל מרצפות המסדרון החשוך. שוטר חרש שחור, עורו ושערו הקצר כהים, לבוש בגדים שחורים, נע כנינג'ה אפל בין הקומות, הפרוזדורים והחדרים. חברו הטוב במחלקה קולין ביקש ממנו את המשימה המיוחדת הזאת, והוא היה מצויד במפה מצוירת בעיפרון ביד חופשית. כל הפרטים הדרושים היו בנייר שבידו, אותו ישרוף לאחר סיום הפעולה.

    סטיבן היה פורץ מחונן ומוערך, למרות שהכל ידעו שעברו לא היה נטול רבב. בצעירותו בחר להיות בצד השני של החוק, עד אשר התבגר בנפשו ובחר להחליף צד. עקב ניסיונו ויכולותיו הגופניות המיוחדות תרם תרומה מכריעה להצלחתן של המשימות השונות והמגוונות של השירות החשאי. חלקן, כמו זו של היום, היו בגבול האפור, אבל ג'ניס העדיפה להעלים עין ולאשר את המבצעים המיוחדים שלו. גם היא עצמה נהנתה פעמים רבות מכך. הוא היה נמוך קומה, צנום ושרירי ביותר. כושרו הגופני היה מעולה: מדי בוקר רץ ריצת חצי מרתון כעניין שבשגרה. שרירי ידיו ואצבעותיו היו חזקים מפלדה. יכול היה להיתלות בכל משקל גופו גם על אצבע יחידה. כיוון שכך, היה מסוגל לטפס על כל קיר חיצוני כמעט, כאשר הוא נאחז בזיזים זעירים של מרזבים, צינורות חשמל או גז, אדני חלונות וחוטי אנטנות. הערב הזה לא נזקק לכישורים מיוחדים אלה: הוא נע בין הצללים כרואה ואינו נראה במסדרונות החשוכים של בית החולים הפסיכיאטרי.   

    סטיבן עצר לרגע קט את התקדמותו בקרן זווית מוארת למחצה, והביט בנייר. שום דבר ממה שהיה משורבט בו לא תאם את המציאות. ראשית, אותו לואיס פלטשר, המטופל שקולין ביקש ממנו לצלם אותו בשנתו, לא היה שם. כמו בלעה אותו האדמה. מיטתו היתה ריקה, והיה נדמה לו שהיתה עדיין חמה... גם תווית הזיהוי על מיטתו נעלמה. כל הטפסים הרפואיים לא נמצאו. ארונו האישי היה פתוח וריק.

    עתה פנה לחפש את שלושת התיקים, שקולין ביקש להשיגם. סטיבן התמחה בפתיחת דלתות נעולות וחדר לארכיון בתוך רגע קצר. כל תיקי המטופלים היו שם, מסודרים על המדפים לפי מיון קפדני, אך שלושת התיקים המבוקשים לא היו שם כעת. הוא הבחין היטב היכן היו התיקים הללו, עד לפני זמן קצר: בחלל המתאים לשלושה קלסרים. מישהו פשוט הוציאם לא מזמן, מפני שהמקום בו ניצבו היה נקי מאבק.

    סטיבן הבין היטב שאין טעם לחפשם במקום אחר. מישהו הקדים אותו, בלא ספק. כל שנותר הוא להסתלק מן המקום ללא עקבות.

   

קולין נכנס למשרדה של ג'ניס כאשר קיבל שיחה בטלפון הנייד שלו. הוא הקשיב קצרות.

    "איננו?" שאל.

    הוא המשיך להאזין, וגבותיו הזדקפו. "וגם התיקים אינם?"

    ג'ניס נשאה אליו מבטה. "תודה, סטיבן, ושרוף את הנייר," סיים קולין את השיחה.

    "מה קורה?" חקרה אותו.

    "מישהו העלים את לואיס פלטשר וגם את התיקים שלו, ואין שום עדות שהיה קיים אי פעם," הודיע לה. "והוא עשה את זה גם מהר וגם יעיל. וגם די ברור לי שאלה אותם אנשים שרצחו את בייקר ואת מקלאוד."

    ג'ניס שקעה במחשבות.

    "יש לנו בעיה רצינית," אמרה לבסוף. "ארגון גדול מעורב כאן."

    "נכון. והוא יכול להיות פנימי או מחוץ למדינה."

    "רוסים?"

    "יתכן. אבל לא אתפלא אם זה איזשהו גוף אמריקאי שגדול עלינו בכמה מידות."

    ג'ניס הרהרה ארוכות. "קולין, עזוב בשלב הזה את הנתיב של האוטיסט מסן דייגו. התרכז בנבואות הנותרות ובהצלת אד."

    "למען האמת אין לי הרבה ברירות," הודה בפניה, "הכיוון הזה נחסם לי לגמרי."

    הוא לטש את מבטו בעיתון USA Today שהיה מקופל בפינת שולחנה של ג'ניס. "זה של היום?" שאל.

    "כן."

    הוא נטלו ופרש את הגיליונות על שולחנה. הוא דפדף במהירות לעמוד חדשות החוץ.

    "מה אתה מחפש?" שאלה.

    "את זה," אמר והצביע באצבעו על ידיעה צנועה. "ניסיון הפיכה נכשל בטורקמניסטאן. קושרים רבים נתפסו ועלולים לאבד את חייהם. רציתי לוודא שנבואה נוספת שלו התפרסמה בעיתון."

    "עכשיו ספר לי מה קרה אתמול בערב. פשוט הסתובבת בין הקליעים ולא נפגעת?"

    "בדיוק כך," הנהן, ודיווח איך התייצב במקום התרחשות הנבואה והמתין לתחילתה. הוא לא טרח אפילו ללבוש אפוד מגן נגד קליעים, עד כדי כך האמין לתוכן הנבואה.

    "והאירוניה היא," סיים את דבריו, "שהקטע הקשה ביותר היה בסוף. החקירה של השוטרים לאחר שהכל הסתיים... על השאלה ' מה עשית בחנות הזאת מלכתחילה', התחלתי לגמגם... ידוע לי שעכשיו מחפשים אותי בערך חמישים צוותים של עיתונות וטלוויזיה לקבל ממני ראיון, ולפחות מפיק אחד מחפש אחרי כדי להחתים אותי על חוזה להפקת סרט על הסיפור הזה..."  

    ג'ניס הקשיבה כמהופנטת לתיאוריו. משסיים השפילה את מבטה.

    "סיפור כזה רק מחזק את החששות שלי לגבי גורלו של אד," אמרה.

    קולין לא ענה לה, והיא הרימה לעברו את מבטה. הוא היה עסוק בקריאת ידיעה נוספת בעיתון. עד כדי כך היה עסוק, שלא הקשיב לה, ונראה שהפסיק כלל להגיב לנוכחותה.

    "מה אתה קורא?" שאלה.

    קולין לא ענה, ורק בלע בעיניו את שורות העיתון.

    "מה זה?" שאלה בקול רם.

    לפתע "ניעור" מהריכוז שהיה שרוי בו. "איזה טיפש הייתי!" קרא בסערת רגשות, והלם בעוצמה על מצחו. "איך לא הבנתי את זה קודם?"

    "על מה אתה מדבר, לכל הרוחות?" רגזה ג'ניס.

    "קראי בעצמך," נהם קולין, וסובב אליה את העיתון. הוא הרים בחיפזון את הטלפון. המרכזנית במוקד המשטרתי ענתה לו.

    "ארבעת הילדים הנעדרים נמצאים מתחת להריסות של הגג שקרס בבית הספר מונרו!" צעק בהתרגשות לתוך השפופרת. "דחוף, שלחי לשם צוותים מיחידת הכבאים, שיביאו מנופים וציוד חילוץ מהריסות, ושלחי גם אמבולנסים. אני בטוח שעדיין לא מאוחר להציל מישהו מהם!"

    בטרם הספיקה להגיב, זינק ממקומו.

    "אני טס לשם," הספיקה לשמוע אותו פולט, "ואם אני לא טועה, ילד אחד עדיין צריך להיות חי!"

    הוא נעלם ושקט השתרר במשרד. היא החלה לקרוא את הכתבה. מבצע החיפושים אחר ארבעת הילדים הנעדרים היה בעיצומו, ונמצאה ילדה אחת שהעידה שראתה אותם לפני מספר ימים בסביבת בית הספר, זה שהגג שלו התמוטט.

    עננה שחורה החלה לקנן בליבה. קולין משוכנע, אם כן, שמדובר בנבואת הגג שקרס, ובו מצאו את מותם שלושה ילדים. בסתר ליבה התפללה שהפעם קולין טועה.

      

 

פרק 36

 

בעלטה בה היתה שרויה, העריכה סנדרה שחלפה בערך יממה מבלי שקרה דבר משמעותי. רק איש אחד הופקד לשמור עליה, וכנראה לא היתה לו סמכות לחקור אותה, או אפילו לשוחח עמה. רק לשרת את צרכיה הבסיסיים.

    לספר את האמת?

    אלפי מחשבות חלפו בראשה במשך הזמן שהניחו לה להתכונן לחקירתה. האנשים האלה, מי שלא יהיו, יודעים עליה הרבה מאוד, וגם חיסלו את שני האנשים שהיתה עמם במגע בימים האחרונים. הם בוודאי ישאלו אותה על מגעיה עמם. מה עליה להשיב? לספר את כל האמת?

    את זה לא יכלה לעשות, כמובן. אולי אינם יודעים דבר על אביה ועל הנביא. אבל אם יתפשו אותה בשקרים, כיצד יגיבו? הם כבר רצחו שניים, לא תהיינה להם עכבות מיוחדות לבצע רצח נוסף.

    'מה היה קולין עושה במקומי?' שאלה את עצמה.

    לקולין היתה אסטרטגיה קבועה: מספר את האמת, רק את האמת ואת כל האמת, כל עוד אלו דברים שוליים או זניחים. הוא לעולם לא ישקר בפרטים שניתן לחשוף אותם ולהפריכם בקלות. אבל בסוף, לאחר שרכש את אמון החוקר, היה משגר בלי להניד עפעף שקר כה פנטסטי, שלא היה עולה בלב איש לבדוק אותו או לחשוד בו.

    'ומה היה אבא עושה במקומי?'

    אד היה מוצא דרך להפוך את הקערה על פיה. במהלך חקירתו היה מתחיל לחקור בעצמו את שובהו, או מוסר מידע מוטעה מן הסוג שהיה מפיל אימה על החוקר. איזו קללה מפחידה, איזו אמונה שמגשימה את עצמה או נבואה מעוררת חלחלה.

    ובמשך כל העת שהניחוה לנפשה, ערכה חזרות ושיננה תרחישים אין ספור.   

    מדי פעם השומר שלה חלף על פניה, והיא הצליחה לקלוט מעט ממראהו מבעד לחריץ הדק שעשתה. דבר אחד היה בולט: הוא היה ענק במימדי גופו. צווארו היה בעובי ראשו, ועובי זרועותיו היה כעמודי חשמל. את חלקו התחתון לא יכלה לראות, אך יכלה לשער. האיש היה מוצק כגורילה. וכאשר נכנסו שניים נוספים לדירה, ומישהו מהם אמר לו, "היי, ג'י," החליטה כי שמו יהיה 'גוליבר', אולי מפני ששיערו הקצוץ היה בלונדיני. טבעי או מחומצן - לא יכלה לקבוע. רק כאשר הבחינה בגבר נוסף, שמימדיו היו קרובים לראשון בדמיון מפתיע, כינתה את השני 'גורילה', מפני ששיערו הקצר היה שחור. את הגבר הנוסף, זה שהחל לחקור אותה, לא הצליחה לראות, כי הקפיד לשהות כל העת מצידה או מאחוריה.

    אותו חוקר היה טיפוס גרוע ביותר, כפי שגילתה מהר מאוד.

    "סנדרה גארווין," שמעה את האדם השלישי, "אני אשאל אותך עכשיו כמה שאלות, ואת תספרי לי כל מה שאני צריך לדעת."

    "מי אתה?" החזירה לו.

    הוא השתתק לרגע קט, ובחר להתעלם משאלתה.

    "מה רציתם להשיג אצל העיתונאי בסן פרנסיסקו?"

    "מי רוצה לדעת?" שאלה באומץ, "מי אתם? באיזו רשות חטפתם אותי ואתם חוקרים אותי?"

    האיש השתתק לרגע, ופנה לאחד הבריונים שלו. "בפעם הבאה שהיא שואלת שאלה או לא עונה מיידית לשאלה שלי, שבור לה ברך אחת," הורה.

    סנדרה השתתקה. הוא סימן לה מהר מאוד את הגבול.

    "קשה לי לנשום בתוך השק הזה," אמרה.

    "לטובתך, תשמרי שהשק הזה ישאר על הראש שלך עד שנשמע את כל התשובות שאנחנו רוצים. יהיה לך הרבה יותר קשה לנשום עם כדור בראש."

    סנדרה נדמה. כן, היו אלה גבולות ברורים וחדים.

    "אני שואל שוב: מה עשיתם אצל העיתונאי בסן פרנסיסקו?"

    לשאלה הזאת היא הכינה תשובה מזה זמן רב.

    "שאלנו את קונראד מקלאוד הרבה שאלות, וגם את קווין בייקר מסן דיאגו שאלנו שאלות דומות. חקרנו אותם במסגרת מחקר מסווג של הבולשת הפדראלית. ואני יודעת שהעיתונאי נהרג בתאונת דרכים ושהפסיכיאטר התאבד בקפיצה מקומה שלישית."

    החוקר שלה השתתק לרגע קט, מופתע כהוגן. הוא ניסה להבין מה הטקטיקה שלה בטרם ימשיך. גם היא התוותה לו גבולות ברורים: היא לא משחקת משחקים, היא יודעת שהשניים נרצחו על ידו, ומודה במחקר הסודי מהר משציפה. אולם הוא לא יכול היה לדעת שהוא נחפז לתוך המלכודת שהיא טמנה לו.

    "ספרי לי הכל על המחקר המסווג הזה."

    "אני מוכנה לספר לך אם אתה רוצה, אבל אני מציעה לך לחשוב שוב אם אתה באמת רוצה לדעת עליו הכל."

    "למה את אומרת את זה? אני אומר לך לספר לי הכל!"

    "אני פשוט מזהירה אותך: כל זר שנכנס לעומק המחקר הזה, מת אחרי שלושה ימים."

    האיש השתתק לרגע ממושך.

    "זה נשמע לי קשקוש. מי מת?"

    "שמעת על מותה המסתורי של מגדת העתידות 'ברברה הפלאית'?"

    הוא התבונן בשק שחור בארשת חשדנות בולטת. "לא."

    "אז כדאי שתלמד את כל הפרטים לפני שאתה הולך להסתבך בעצמך. מגדת העתידות התערבה במחקר שלנו, ונודע לה שהיא תמות בתוך שלושה ימים. אתה יכול לקרוא את הידיעה על מה שקרה לה, זה פורסם ברדיו ובעיתונים לפני יומיים. היא מתה בשריפה מסתורית."

    האיש עשה הפסקה נוספת, ארוכה מקודמתה.

    "מה הנושא של המחקר הזה?" היא יכלה לשמוע את ההססנות בדיבורו.

    "אני יכולה להגיד לך באופן כללי, שאנחנו בודקים את הקשר המיסטי בין הטלת קללות לבין נבואות שמגשימות את עצמן. ה- FBI מנסה לבדוק אם הכלי הזה יעיל ואמין, ואם הם יכולים לעשות בו שימוש מתודי."

    הוא קם ממקומו והחל להתהלך בעצבנות מאחורי הספה שלה.

    "למה התעניינתם בלואיס פלטשר?"

    "חשבת טוב מה אתה הולך לעשות בשלושת הימים האחרונים שלך?"

    שוב השתררה דממה, שהופרעה על ידי טופפות צעדיו על השטיח.

    "אני עוד אחזור אליך!"

    הוא המשיך לפסוע הלוך ושוב מאחוריה, מתוח.

    "אתה, השאר לשמור עליה, ואתה בוא איתי," שמעה אותו פונה לבריונים שלו. לאחר מכן שמעה דלת נפתחת ונסגרת, ונותרה לבדה עם הדממה של 'גוליבר' השתקן.               

          

   

פרק 37

 

קולין היה הכל יחדיו: יזם את החילוץ, אירגן ותאם בין כוחות ההצלה, חילק הוראות בצעקות על כולם, וכל זאת מבלי שאיש מהעוסקים במלאכה ידע בדיוק מיהו ומה הוא עושה במקום הזה בכלל. למעטים מביניהם שלף את ארנקו, הציג להם בחטף את תג הבולשת והזדרז להטמינו בכיסו.

    השטח נראה היה כלאחר רעידת אדמה מקומית. דחפורים ומנופים הרימו קורות בטון וערימות עפר והעמיסו אותם על משאיות פינוי. עשרות כבאים עסקו בהריסה ידנית ומבוקרת של קירות כאשר וידאו שאין שם נפש חיה או גופה מתחת להריסות. מדי פעם ניפחו שקי ברזנט מיוחדים בעזרת אוויר דחוס כדי להזיז לוחות, קירות או עמודים ובעזרת ציוד אופטי, סיבים ומצלמות בדקו מתחת לכל אבן, מחפשים אחר גופות או ניצולים.

    בצד כבר עמדו הכן ארבעה אמבולנסים, לקלוט את ארבעת הנעדרים, יהיה אשר יהיה מצבם. על פי הוראותיו הנחרצות של קולין, אמבולנס אחד מהם היה משוכלל יותר, וכלל מכשור להצלת חיים בשטח, כולל רופא ואח המתמחים בטיפולי טראומה ובניתוחי חירום. שלושת האמבולנסים הנוספים יועדו עבור הובלת הגופות, אף על פי שלא היה יכול להסביר זאת לאיש.

    מהיכן הילדים נכנסו, לעזאזל? הדלת למחסן היתה נעולה ומאובקת. איש באמת לא פתח אותה מזה שנים רבות!

    הזמן נמשך והעבודות התארכו, עקב התעקשותו של קולין להניח שמישהו עדיין חי שם מתחת להריסות. לעיתים תהה קולין, אם יש בכך צורך בכלל, שהרי הנבואה דיברה במפורש רק על שלושה הרוגים, ולכן אחד מהארבעה ימצא חי בכל מקרה, גם אם הפינוי יהיה מהיר וגס. במחשבה נוספת העדיף שהחילוץ יהיה עדין כדי לא להחמיר את מצב הפגיעות בגוף, שהוא הניח שהן קיימות. הנבואה לא סיפקה פרטים על מצב הפציעה של הניצול שעדיין רוח באפו.

    'חייב להיות פתח נוסף!' חלפה מחשבה בראשו.  

    זה עשוי היה להסביר הכל, אם ימצא פתח נוסף כזה. דרכו נכנסו ויצאו הילדים, וכך החמיץ את ההזדמנות לשינוי הנבואה מלכתחילה.

    קולין נטש את עמדתו והלך אל משרדה של המנהלת, שעיקר טרחתה היה לוודא שיום הלימודים לא ירד לטמיון, ואיש מאנשי בית הספר, צוות ההוראה והתלמידים כאחד, לא יפריע ולא יפגע.

    "אני צריך לראות את תוכניות הבניה של אולם הספורט הזה," אמר לה.

    "מדוע?" שאלה שרה דייויס.

    "יתכן והיה פתח נוסף למרתף מתחת לאולם, ואני רוצה לדעת איפה הוא."

    המנהלת הרהרה קמעה. "בטוח שהיה שם עוד פתח ליציאת חירום," אמרה. "לפי התקן אסור לבנות מרתף ללא יציאת חירום נוספת."

    "את יודעת איפה הפתח הזה?"

    "לא."

    היא קראה להנרי דויל, אב הבית, וביקשה ממנו להביא לה את תוכניות המבנה. הוא שב לאחר כמה דקות נושא גליל נייר תחת בית שחיו. על שולחנה הוא פרש אותו והשלושה עיינו בו.

    "הנה, זו חייבת להיות יציאת החירום," אמר קולין, והצביע על קצה המרתף.

    "זה נראה כמו תעלה המובילה מחוץ למבנה, ויוצאת בשדה שמעבר לגדר בית הספר," אמרה שרה.

    "זה מסביר איך הילדים נכנסו פנימה," הנהן קולין. "לכל הרוחות, למה לא הבנתי את זה קודם?"

    הוא עזב את משרדה כמעט בריצה, ויצא משער בית הספר. היא הקיף את הגדר והחל לחפש את פתח יציאת החירום באזור המשוער לפי התרשים שראה זה עתה. זמן ממושך חיפש ולא מצא שום רמז לפתח כזה. כעת הצטרפו אליו גם המנהלת ואב הבית, ושלושתם חיפשו לשווא, והיו אובדי עצות.

    "אולי שינו את התוכניות והפתח נבנה במקום אחר," אמר הנרי.

    קולין גירד בפדחתו. היה זה שדה בור, שהכיל כעת רק עשבים שוטים וטרשים, ומהמורות רבות. שיחי בר היו פזורים במקומות רבים, נאבקים בינם לבין עצמם על מיקום טוב יותר, לקבל את קרני השמש.

    "מה זה שם?" שאל הנרי, והצביע על שקע בקרקע כשלושים מטרים מהם.

    "הייתי שם קודם, זה נראה לי כמו באר עתיקה ויבשה," השיב קולין.

    הנרי חשב מעט. "אני כבר שלושים שנה אב הבית בבית הספר הזה, ולא זכור לי שהיתה כאן באר או תשתית כלשהי של מים. בואו ניגש להציץ בה מקרוב."

    הם דילגו על אבנים ורמשו כמה עשבים בדרכם לשם, ובחנו היטב את המקום.

    "זו לא באר, רק אבני השפה מסביב יוצרים תדמית כזאת," המנהלת חיוותה דעתה.

    "ראו, יש כאן כמה עשבים רמושים ואדמה מעוכה," אמר אב הבית. "כאילו מישהו עבר כאן כמה פעמים, ויצר שביל מלאכותי לכיוון הכביש העוקף של בית הספר."

    "אתם צודקים, זאת הכניסה - כלומר יציאת החירום למרתף!" הכריז קולין בבטחה. הוא הצביע על כמה בליטות של מוטות ברזל בצורת האות ח', שהיו נעוצים אחד מעל השני בדופן הבור, ויצרו שלבי סולם. "השיחים והטרשים הסתירו לי את הסולם הזה בפעם הראשונה כשהצצתי פנימה."

    "אתה חושב שהם גרו במרתף הזה באורח קבע?" שאלה שרה.

    "יתכן, כמו גם האפשרות שהם אימצו את המקום להסתתר ממישהו, או כמקום בילוי סודי משלהם."

    שרה נעצה בו לפתע מבט מוזר. "אמור לי, איך אתה כל כך בטוח שארבעת הילדים האלה נמצאים למטה? ומדוע אתה סבור שמישהו מהם שרד עד היום?"

    קולין נאנח, סב לאחור והחל לחזור לשטח החילוץ. "אני סוכן של הבולשת הפדראלית," אמר, "ועשיתי אחד ועוד אחד. כל הרמזים מובילים לזה, ויש הרבה ראיות נסיבתיות שתומכות בזה."

    המנהלת רצתה לשאול אותו שאלות נוספות, אך הוא כבר התרחק, ולא נותר לה אלא להתחיל לפסוע בעקבותיו חזרה אל משרדה.

    החשיכה החלה לרדת, וטרם נמצא דבר. המחלצים החלו לשקול את הרעיון להפסיק בנקודת זמן זו ולחדש את הפעולות מחר עם שחר. קולין התנגד לכך תחילה בצעקות, ולבסוף שאג: "אתם לא מסיימים עד שאני רואה במו עיני את ארבעתם!"

    המחלצים משכו בכתפיהם והמשיכו במלאכה. רק סמוך לחצות התגלתה הגופה הראשונה. שעה אחרי כן חולצה מתחת להריסות ילדה חיה, שזוהתה כחואניטה בת התשע, שקיבלה טיפול ראשוני בשטח והובהלה לבית החולים במצב אנוש. היא סבלה מכמה שברים ומעיכות ובעיקר מהתייבשות. הרופא היה משוכנע שאיחור בחילוצה של כמה שעות היה מביא למותה הוודאי. סמוך לשעה ארבע לפנות בוקר חולצה הגופה האחרונה.

    קולין הזיע. הוא התחלחל רק למחשבה שעליו "לבשר" על כך לאד.

 

 

פרק 38

 

היום הכל קרס.

    נקישות עדינות  העירו את אד מעט לפני עלות השחר. כמות המחשבות הטורדניות שהעסיקה אותו הלכה ותפחה בקצב מטריף דעת. נותר לו יום אחד לחיות, אם להאמין לנבואת מיסטר X, כלומר נותרו לו פחות מעשרים שעות לנסות ולשנות את המאורע המבעית הזה.

    'היום אני חייב לשמוע כמה בשורות טובות!'

    הנושא הבא שהעסיקו היה בתו. מזה יומיים שלא שמע ולא ראה את סנדרה. שום קשר טלפוני לא הצליח לכונן. היא לא השאירה הודעות או רמזים בשום מקום. זאת ועוד: יום לפניה נעלם קליף ג'ונסון, הקוסם, מבלי להשאיר עקבות. תעלומה זוטא נוספת.

    עניין שלישי: קולין נעלם מהשטח מאתמול בבוקר. הצוות כולו נגוז כעשן מתפוגג. הוא ניסה להיזכר בימים הקודמים, רק לפני כשבוע, שכל הצוות ישב ודן בבעיות וחיפש פתרונות, והכל חיזקו וניחמו זה את זה.

    'היום חייבת להימצא פריצת דרך!'

    הנקישות בדלת החיצונית היו הפעם נחושות יותר. אד קלט שמישהו מתדפק על דלתו, והוא התעודד קמעה. הצצה חטופה בשעון על השידה לימדה אותו שהשעה כעת חמש בבוקר. הוא נחפז להזדקף, מסוקרן מי הגיע לביתו בשעה כה מוקדמת. בסתר ליבו קיווה שיראה את סנדרה, ואולי גם את קולין וקליף.

    אבל רק קולין היה שם, והוא נכנס והתיישב על הספה. הוא נראה לאד חיוור מהרגיל.

    "היי... תן לי כמה דקות להתרענן," ביקש אד.

    קולין עצם את עיניו, מחפש דרך להתחיל את בשורתו, ולפתע התעורר. אד כבר ישב נינוח מולו והתבונן באורחו המנומנם.

    "מה שלומך?" שאל אד. "אתה נראה כאחד שלא ישן כל הלילה."

    "באמת לא ישנתי כל הלילה."

    "להכין לך קפה?"

    "לא, תודה... ואתה - מה שלומך?"

    אד נאנח. "אתה יודע מה הדבר היחיד שנותן לי תקווה עדיין? אותה נבואה שלא התגשמה במלואה... אתה זוכר אותה? זו עם הגג שקרס באולם בית הספר, שבו היו אמורים למות שלושה ילדים..."

    קולין השתנק. "אוםםםם..." ונדם.

    "יש לך משהו חדש לספר? אתה יודע איפה סנדרה? וקליף?"

    קולין הניד בראשו. "אין לי מושג."

    הוא כבש את מבטו בשטיח. "שמע, אד, יש לי בשורה לא טובה לספר לך."

    אד נשא פניו לעברו. "ובכן?"

    "זה בדיוק בהקשר לנבואת הגג שקרס... כל הלילה הזה עבד צוות חילוץ שפינה את הריסות הגג שקרס, וגם של המרתף שמתחתיו. ושם... ושם... באותו מרתף, נמצאו גופות של שלושה ילדים, שני ילדים וילדה אחת... וילדה נוספת נמצאה בחיים, והיא נמצאת כעת בבית חולים..."

    אד החוויר כסיד. "מה שאתה אומר שאין אפילו נבואה אחת שלא התגשמה!"

    קולין הנהן.

    "זו בשורה רעה באמת!" לחש אד לעצמו. "לכל הרוחות והשדים, אני הולך למות מחר..."

    קולין היה חסר אונים ולא ידע מה להשיב.

    מחשבותיו של אד התרוצצו במהירות. לא נותר הרבה זמן... לא, בעצם לא נותר זמן כלל וכלל! מה עוד אפשר לעשות ביום האחד לפני האחרון שנותר לך עלי אדמות?

    'הרגע, אד', פקד על עצמו, 'אם תתקף בפאניקה לא תצליח להגיע לשום מקום. שמור על קור רוח וחשוב בהיגיון!'

    "קולין, זה הזמן להפגיש אותי עם הצוות המקביל שלכם."

    "איזה צוות מקביל?" קולין פער לרווחה עיניים תמהות.

    "צוות החשיבה שהקמתם במקביל לצוות שלנו,  אתה זוכר?"

    קולין התקשה לעקוב אחד דבריו.

    אד איבד את סבלנותו. "אינך זוכר? כאשר גייסת אותי לצוות שלך, טענת שג'ניס אספה צוות נוסף של מומחים מתחומים שונים. אמרת שיהיו שם פאראפסיכולוג, עתידן, אסטרולוג וספירטיואליסטית. לפי דעתי הגיע הזמן, אם כי באיחור רב, שנפגש יחדו ונראה לאן הם הצליחו להתקדם."

    קולין הביט באד כאילו נפל מהירח. "אתה שואל ברצינות?" שאל כלא מאמין למשמע אוזניו.

    "כמובן. אני תמיד שואל ברצינות! אני חייב להיפגש היום עם הצוות המקביל!"

    "אין שום צוות מקביל, אד," אמר קולין בשקט.

    משפטו האחרון של קולין הכה באד כברק. "אתה זוכר או אינך זוכר שדברת על הצוות הזה?"

    "אני זוכר טוב מאוד כל מה שאמרתי, אד. בפועל הצוות הזה התפרק מייד לאחר הכינוס הראשון שלו."

    "התפרק?" שאל אד בדאבון לב, "מדוע?"

    קולין משך בכתפיו. "אני יכול להגיד לך רק מה שסיפרה לי ג'ניס... היו שם מאבקי כבוד ויוקרה, אנשים עם אגו מנופח, כל אחד רצה למשוך לכיוון שלו ולשלוט באחרים... באותה פגישה הם לא הצליחו להסכים על שום דבר, וג'ניס התרשמה שהם רק הצליחו להפחיד האחד את השני. הישיבה התפוצצה וג'ניס סיכמה ש'הם לא נפרדו כידידים'."

    אד עצם את עיניו. "הישיבה הזאת הוקלטה?"

    קולין חשב רגע. "יתכן שכן. בחדר הישיבות של ג'ניס יש מצלמה נסתרת והיא נוהגת להקליט כל מה שמתרחש שם."

    "תוכל לסדר לי לשמוע את הישיבה ההיא?"

    "מה אתה חושב למצוא שם?"

    "לא יודע... אבל כעת אני במבוי סתום, והדבר היחיד שעולה בדעתי זה לבחון כל דבר אם הוא יכול לשמש לי כקרש הצלה."

    "אני אסדר לך את זה," הבטיח קולין.

 

 

פרק 39

 

האפילה בתוך שק הבד השחור גרמה לה לאובדן תחושת הזמן והמרחב. השעות נדמו לה כימים, הימים חלפו באיטיות כנצח. מדי פעם גם נרדמה, והגבולות של הערנות והשינה נטשטשו. גוליבר לא הורגש כלל, למרות שהיה סמוך אליה כצל. מדי פעם ליווה אותה כבקשתה, או הגיש לה מזון ומשקה. כאשר הסירה את שקית הבד כדי לאכול, הוא עצמו עטה על ראשו גרב משי נשית, שטשטשה כראוי את תווי פניו.

    'רק לפי מימדי גופו אוכל לזהות את האיש הזה,' סברה, אך ידעה שזיהוי מסוג זה אינו קביל בבתי הדין.

    למרות שתחושת הזמן התעמעמה, היא הניחה שהיום הוא זה לפני האחרון של נבואת המוות. היכן אביה, מה מעשיו, כיצד הוא מתכונן, לא יכלה אפילו לדמיין. האם קולין מסייע לו? האם מצאו פריצת דרך כלשהי ויש להם בשורות טובות?

    היא הניחה שאביה גם דואג לה עצמה, כמובן. הוא לא שמע ממנה מזה יומיים, ואין לו מושג מה עלה בגורלה. לרגע אחד הבליחה בה מחשבה מצמררת חדשה: אולי היא עצמה תרצח על ידי חוטפיה, וזו הבשורה שאביה ישמע מחר? זו סיבה לקבל דום לב! היא חשה גל קור בעצמותיה למחשבה הזאת.

    מוחה התרוקן ממחשבות לכמה רגעים, וגל נוסף חדש הגיע.

    קליף היה כעת מושא אכזבתה. האיש שתלתה בו תקוות רבות התאייד. מדוע נעלם לא הבינה. נפל עליו פחד? סוג של מעילה באמון? בגידה? לא יכול היה להודיע, לשטוח בפניהם את מניעיו להסתלק מן העסק? היא לא ידעה אם תוכל לסלוח לו על כך.

    רחש קל נשמע מכיוונו של גוליבר. הוא קם ממקומו והלך למטבח, כדי להוציא משהו מן המקרר. מרחוק היא שמעה אותו מסנן קללה חרישית בין שפתיו, וזמן קצר לאחר מכן הוא החל לשוחח עם מישהו בטלפון הנייד שלו.

    "אני צריך לצאת להביא אוכל," שמעה אותו.

    ואחר כך: "אל תדאג לה, היא תהיה בסדר."

    ואז: "אני אחראי! היא לא תצליח לברוח..."

    ולבסוף: "בסדר, אני מכפיל את הקשירות."

    השיחה נותקה, וגוליבר שב מן המטבח.

    "אני יוצא להביא דברים," אמר לה, "ואני צריך לוודא שתהיי כאן כשאחזור."

   הוא לבש את גרב המשי על ראשו והסיר את השק מעל ראשה, ואז חתך סרט דביק מתוך סליל רחב, והדביק על שתי לחייה. כעת לא יכלה לצעוק, לו רצתה. הוא שב והלביש את השק על ראשה. לאחר מכן הוא חיבר חבל נוסף בין רגליה הקשורות, אל רגלי הספה, ואת החבל הקושר את ידיה מאחורי גבה הידק בחבל נוסף אל רגליה. היא לא תוכל לברוח, אף אחד בעולם לא יוכל לצאת מתוך רשת החבלים הזאת ולהימלט.

    הנשימה כעת קשתה עליה פי כמה. היא הקשיבה איך הדלת נפתחת ונטרקת, וננעלת מאחוריו. דממת מוות השתררה בחדר. היא ניסתה להתפתל, אך הספה היתה מסיבית וכבדה יותר ממנה, ושום תועלת לא הפיקה ממעשה זה. לכן שבה והרגיעה את עצמה.

    'עכשיו יש לי למה לחכות', חשבה בעגמומיות, 'שהוא יבוא ויסיר את סרט הדבק מפיה, ואולי יכבד גם אותה במה שיביא'.

    כמה רגעים חלפו לא ידעה, אך לפתע רחש מוזר, חלוש וחרישי, נשמע מכיוון הדלת. כמו גירוד של עכבר או חרק גדול. סנדרה היטתה את אוזנה והקשיבה. הרשרוש הלך והתחזק. מישהו, או משהו, היה מאחורי הדלת החיצונית.

    'רק זה מה שחסר לי עכשיו, שאיזה עכברוש יטייל לי בין הרגליים', חשבה באימה.

    אבל זה לא היה עכברוש, מפני שיצור מן הסוג הזה לא יודע לפתוח דלתות נעולות, ומי שהיה מאחורי הדלת ידע. הדלת החיצונית נפתחה, ומישהו נכנס פנימה.

    'הוא בטח חזר לבדוק אם אני לא מנסה לברוח', אמרה לעצמה.

    פתאום הוסר שק הבד מעל ראשה. היא מצמצה, מנסה להגן על עצמה בפני האור הפתאומי שהציף את עיניה. האלמוני החל להסיר את הסרט הדביק שעל פיה.

    "מי אתה?" שאלה, מייד לאחר ההסרה.

    ראייתה המטושטשת החלה להצטלל, והיא ראתה איש זר, בעל שיער שחור מתולתל ופיאות לחיים ארוכות, רוכן לצידה ונעזר באולר קטן לחתוך את החבלים הכובלים אותה.

    "ששש... שקט..." היסה אותה הזר בלחישה.

    משום מה הקול היה מוכר לה, בניגוד למראה שלא ראתה מעודה.

    "קליף?" קראה בהפתעה.

    "אולי תצעקי חזק יותר?" נזף בה בקול נמוך. "אם הוא יחזור ויתפוש גם אותי, אף אחד לא יבוא לשחרר את שנינו..."

    סנדרה שכחה כל מה שחשבה עליו אך לפני מספר דקות. יהא אשר יהא, על מעשהו זה היא תסלח לו, ואף תכיר לו תודה!

    "אבל איך... איך מצאת אותי?"

    "אספר לך הכל אחרי שנסתלק מכאן," הבטיח לה בלחש, "הבריון ההוא עלול לחזור כל רגע..."

    עתה היתה משוחררת מן החבלים החתוכים, שהיו פזורים למרגלותיה. היא הבחינה שהוא נושא עמו תיק בד. הוא הסירו מעל כתפו ופתח אותו.

    "החליפי את הבגדים שלך באלה שבתיק, כולל הנעליים," לחש, "וחבשי את הפאה ואת משקפיים."

    סנדרה פשטה בזריזות את בגדיה העליונים, ולבשה שמלה שחורה ומרהיבה. היא חלצה את סנדליה ונכנסה לתוך נעלי העקב הגבוהות שהביא עימו, שהתאימו בדיוק למידתה. בשק מצאה גם פיאה נוכרית של שיער בלונדיני ארוך וגולש, אספה את שיערה וחבשה אותה. גם משקפי שמש גדולות מצאה בתיק, ומול עיניו הפכה סנדרה תוך רגע קצר לדוגמנית חטובה ומושכת.

    "מה לעשות עם הבגדים שלי?" שאלה.

    "נשאיר אותם כאן," פקד בקול נמוך.

    "למה?" לחשה.

    "אבל נסתיר אותם כדי להרוויח קצת זמן... אסביר לך אחר כך," החזיר בלחישה. הוא גלגל את נעליה ובגדיה לצרור דחוס והטמין אותם מאחורי הספה, ואז משך אותה אחריו במהירות לעבר הדלת. הוא הציץ החוצה, ווידא שהשטח פנוי. שניהם יצאו מן הבית והחלו לפסוע ברחוב השקט.

    "יש לך כאן את הטלפון הנייד שלך? אני רוצה להתקשר לאבי," ביקשה.

    "לא, השארתי את הטלפון במכונית," השיב.

    "למה לא באת עם הטלפון?" גערה בו. "איך אוכל ליצור אתו קשר?"

    "אני מבקש סליחה שהצלתי אותך בלי הטלפון עלי," הרכין את ראשו, "אבל גם בפעם הבאה שאציל אותך לא אבוא עם הטלפון. לא אבוא עם שום חפץ מיותר שלא אזדקק לו לצורך ההצלה."

    היא חייכה. "לא התכוונתי לכעוס עליך... איפה הרכב שלך?"

    "שני בלוקים מכאן, ברחוב המקביל," השיב.

    "ספר לי איך הגעת אלי, ולאן בכלל נעלמת לנו בימים האחרונים?"

    "קודם נסתלק מכאן," הבטיח לה, "אחר כך יש לי הרבה מאוד מה לספר לך!"

    היא הביטה היטב על לחיו. "לאן נעלם הזקנקן המיוחד שלך?"

    "הזקנקן הדק לא היה אמיתי, אלא מודבק. זה היה הסמל המסחרי שלי כקוסם," ענה.

    לפתע קפאה סנדרה על מקומה. "עמוד במקום!" ציוותה בלחש, "והמשך לדבר כאילו אנחנו בני זוג!"

    קליף ציית. "אני אמן התחפשות ושינויי תדמית," סיפר לה. "פעם אחת הופעתי על הבמה במשך למעלה משעתיים, והחלפתי דמויות חמש פעמים. כל הקהל היה בטוח שמופיעים בפניו חמישה קוסמים שונים."

    ואן שחורה בעלת חלונות כהים התקרבה אליהם בנסיעה איטית וחלפה על פניהם. גוליבר נהג בה, לטש לעברם מבט קצר והמשיך בנסיעתו.

    "זו המכונית שחטפה אותי וזה היה השומר שלי," אמרה בקול נמוך.

    המכונית פנתה מעבר לעיקול ונעלמה משטח ראייתם. "לכן החלפנו שם את הבגדים. כעת חייבים להסתלק מכאן," הגיב קליף, והשניים החלו להתקדם לרחוב המקביל.

    "יכול להיות ששכחתי להודות לך?" שאלה אותו.

    "לא יכול להיות," השיב. 

        

 

פרק 40

 

אד הרהר בחיוך חמוץ על קורותיו היום הזה, החל מיקיצתו. כמה עוד דברים יכולים להשתבש? איזה מהלומות נוספות יוסיף לספוג? דומה שלא יכול להיות גרוע יותר. הוא נמצא בתחתית החבית, ומכאן יכול המצב רק להשתפר.

    הוא סיים עתה להתקלח, והתלבש לקראת יציאתו לבית החולים. פרופסור דאג בייטס, קרדיולוג מומחה שיצאו לו מוניטין של אחד המעולים במקצוע, יקבלו הלילה ויעלה אותו על שולחן הצינתורים. אד הכין לעצמו תיק לשהות של יממה בבית החולים, והכניס לתוכו ציוד רחצה וגילוח, סט בגדים להחלפה ונעלי בית.

    לאן נעלמה סנדרה? מדוע נעלם קליף? מדוע קולין לא נמצא כאן, לסייע לו וללוותו בשעותיו הקשות?

    העלמה המסתורי והמפחיד של סנדרה היה עבורו אניגמה. האם היא בריאה ושלמה? הוא לא ידע אפילו אם היא חיה. אולי ידם של המתנקשים השיגו אותה? אד לא ידע על מה לחשוב. רק כעת הבין עד כמה היא חסרה לו. לא כך קיווה לצאת לבית החולים, בגפו. הוא היה משוכנע שבערב הזה הוא יהיה כל העת בחברת בתו היחידה, שהבטיחה לשמור עליו מכל משמר, ונראה שלא תזכה לקיים את הבטחתה. מצב רוחו היה שפוף והמשיך לצלול למעמקים.

    לפתע נשמע צלצול בדלת דירתו.

    'מישהו הגיע לסייע לי', חלפה מחשבה בראשו, והוא חש הקלה כלשהי במצב רוחו. הוא פתח את הדלת. שני שוטרים לא מוכרים היו שם. הוא הניח שהיו אלה אנשים שקולין שלח ללוותו לבית החולים.

    "ערב טוב," אמר.

    "שלום," אמר אחד מהם, "אתה אדוארד גארווין?"

    "כן."

    "באנו לקחת אותך לתחנת המשטרה."

    "לתחנת המשטרה?" התפלא אד, "אתם כנראה טועים, אני צריך להגיע לבית החולים הערב."

    שני השוטרים נכנסו פנימה, והבחינו בתיק שהכין. "אתה התכוונת לצאת עכשיו?" שאל השני.

    "כן, לבית החולים, יש לי צינתור הערב."

    "התוכנית שלך תידחה למועד אחר, אתה צריך להתלוות אלינו לתחנת המשטרה."

    "מה פתאום לתחנת המשטרה?" תמה אד. "אתם האנשים של קולין? הוא שלח אתכם אלי?"

    "איננו מכירים אף אחד בשם קולין, אדוני. אתה צריך לבוא איתנו."

    "אבל מדוע? מה פתאום שאבוא אתכם?"

    "אנחנו עוצרים אותך, אדוני. יש לנו צו מעצר חתום ע"י שופט."

    אד לא האמין למשמע אוזניו. "מעצר? מה פתאום? יש לכם בוודאי טעות בזיהוי או בכתובת."

    "אתה דוקטור אדוארד גארווין?" חזר ושאל השוטר הראשון.

    "בוודאי, זה אני."

    "הנה צו המעצר על שמך, אדוני."

    אד החל לאבד את שלוותו. "על איזו האשמה מדובר, אם אפשר לגלות לי?"

    "אונס, אדוני. שתי מטופלות שלך התלוננו שאנסת אותן."

    אד הרגיש כיצד אוזל הדם מרקותיו. "אתם מדברים ברצינות?"

    "אנחנו מדברים בכל הרצינות, אדוני. אתה מכיר את זכויותיך? כל מה שתגיד עכשיו עלול לשמש כנגדך בבית המשפט. אתה זכאי לשיחת טלפון אחת..."

    "אני מכיר את זכויותי," קטע אותו אד, "אבל תבררו עוד פעם אם לא נפלה אצלכם טעות כלשהי. אני לא אנסתי אף אחת, לא מטופלת שלי ולא אף אשה אחרת בעולם. הטעות הזאת יכולה לעלות לי ביוקר, והייתי מעוניין שתגלו אותה כעת, כמה שיותר מוקדם, כל עוד לא קרה שום נזק."

    "את זה נעשה בתחנת המשטרה, אדוני."

    אד התיישב על הספה הסמוכה. "אני מבקש מכם להתקשר אל קולין, סוכן ה- FBI, שאני עובד אתו בימים האלה על נושא סודי וחשוב מאוד. אני משוכנע שהוא יוכל להסביר לכם מה המצב."

    "לא קולין ולא אף אחד במדינה יכול לעשות משהו בנדון, אדוני," התעקש השוטר הראשון, "אתה חייב לבוא איתנו כעת לתחנת המשטרה. ואם היית מקבל את העצה שלי, אדוני, חבל שתבזבז את השיחה שלך על אותו קולין, מפני שהוא לא יוכל לעזור לך. הייתי מציע לך להתקשר לעורך הדין שלך."

    "אין לי עורך דין," ספק אד את כפיו, "מעולם לא עברתי שום עבירה ומעולם לא הסתבכתי עם החוק!"

    "אם לא תמצא לך עורך דין, המדינה תמנה לך אחד כזה," אמר השוטר.

    "רגע אחד, רגע אחד," אד החל לחשוב במהירות, "אמרת ששתי מטופלות שלי התלוננו שאנסתי אותן, נכון? אז היות ומדובר שטעות, כל מה שצריך זה להפגיש אותן אתי, והן תאמרנה לכם מיד שלא בי המדובר, והפרשה תסתיים עוד הערב."

    "זה לא עובד ככה, אדוני. שתי המתלוננות יצטרכו לזהות אותך במסדר זיהוי תקני, וזה אורך זמן. צריך למצוא עוד כמה גברים שדומים לך, ולדעתי בתוך יומיים יתבצע המסדר הזה."

    אד חש כיצד עולמו חורב עליו. 'הרי לך,' חשב לעצמו בלעג, 'חשבת שאתה בתחתית? שהדברים לא יכולים להשתבש יותר? אז הנה לך, קבלת הוכחה מהירה שאין גבול לטירוף המערכות הזה!'
    אד דימה בנפשו שהנה, הלחץ בחזהו מתחיל להקדים. השעה היתה תשע בערב, ואם הם היו מאחרים בשלוש שעות, היתה לבטח הבשורה הזאת גורמת לו לדום הלב שהובטח לו בנבואה... אם כך, בשעות הבאות תגיע בשורה מרה עוד יותר, זו אשר תהלום בו את מכת המוות..."

    אד התפלל שלא יהיה לבשורה קשר לבתו סנדרה. לבו באמת לא יעמוד לו לשמע בשורה על מותה, חס וחלילה.

    הוא לטש מבטו בשני השוטרים בעלי המבע האטום. הם רק נשלחו למלא את תפקידם, ומבחינתם הם עושים זאת כהלכה. איך אפשר להסביר להם כמה שאין למשימתם כל הצדקה או קשר למציאות, ואיזה נזק הם גורמים לו?

    "הביטו, אתם בוודאי רק ממלאים את תפקידכם," הפעיל את הניסיון האחרון, "אבל אני חייב להגיע לבית החולים לצינתור דחוף בלבי. אתם יכולים לבוא יחד אתי לבית החולים ולראות במו עיניכם איך אני מתאשפז על שולחן הניתוח. אולי תדחו את מועד המעצר שלכם ביומיים? אני אתלווה אליכם ברצון עד אשר תיווכחו לדעת שהכל עורבא פרח, לא מדובר בי כלל וכלל."

    "אתה חייב לבוא איתנו עכשיו לתחנת המשטרה לחקירה הראשונית. אתה תלון הלילה בבית המעצר. בקשר ללב שלך, אין לך מה לדאוג. יש שם רופא תורן שבמקרה חירום ידע מה לעשות."

    "אפשר לקחת את הטלפון הנייד שלי?" שאל אד בתקווה.

    השוטר הניד בראשו. "השאר אותו כאן, כדי שנחרים ממך פחות חפצים כשתגיע לתחנה."

    "איך נפלה עלי הצרה הזאת, לכל הרוחות?" מילמל אד. הוא קם, נטל את תיקו, ויצא עם השוטרים אל הניידת הממתינה למטה.

 

כעשרים קילומטרים בקו אווירי משם, נכנסו קליף וסנדרה לתוך רכבו.

    "דבר ראשון, איפה הטלפון?"

    הוא פתח את תא הכפפות והוציא מתוכו את המכשיר. היא הפעילה אותו, והקישה את המספר. היא האזינה לצליל החיוג ופלטה: "הוא לא בבית. אנסה את הנייד שלו." כעת הקישה מספר נוסף והאזינה. לאחר רגע ממושך הפטירה בארשת של אכזבה, "הוא לא עונה גם בנייד שלו. איפה הוא יכול להיות?"      

    לפתע הרים קליף את ידו אל מאחורי ראשה, והדף אותה כלפי מטה. "התכופפי מייד!" פקד בלחש, צלל תחתיו והנמיך ראשו מתחת לקו השמשה.

    "מה קרה?" לחשה בחשש.

    "הואן השחורה מחפשת אחרינו," השיב לה. השניים נדמו. המכונית הגיחה מעבר לפינה ופנתה לכיוונם. גוליבר נסע לאט, סורק בראשו את הצדדים לחפש אחר שני הנמלטים. קליף וסנדרה עצרו את נשימתם כאשר חלף במקביל למכוניתם, והמשיכו להשתופף עד אשר פנה לעבר הבלוק השכן.

    קליף הזדקף והתניע.

    "לאן נוסעים?" שאלה אותו.

    "אני יודע לאן אנחנו לא נוסעים, וזה לבית שלך. הם עוקבים אחרייך שם כבר כמה ימים."

    "אז לאן אתה נוסע עכשיו?"

    "למוטל הכי עלוב שאת יכולה להמליץ לי," השיב.

    היא הרהרה מעט. "אני סומכת על הבחירה שלך."             

 

 

פרק 41

 

"ג'ון סמית," אמר קליף.

    קליף עמד מול חלון סגור, ובו כמה חורים עגולים שדרכם ניתן לשוחח. מאחורי החלון ישב קשיש סמוק לחיים בתוך תא קטן מידות, וגבה את הכסף עבור שכירת חדרי המוטל 'סקיילארק', מלון דרכים עלוב מן הסוג שאיש לא יטרח להעיף בו מבט שני, אם דרך המקרה הבחין בו בפעם הראשונה.

    'בטח, בטח, ג'ון סמית', חשב הקשיש שבתא, 'כל יום מגיעים אלי איזה חמישה ג'ון סמיתים כדי לדפוק את הפרוצה שהם מביאים אתם.'

    "חדר אחד או שני חדרים?" שאל.

    קליף נשא מבטו לעבר סנדרה. היא הרהרה שבריר שניה.

    "חדר אחד," אמרה.

    "שישים דולר ללילה," קבע האיש את מחירו. קליף חייך והחליק בחריץ מתחת לחלון 3 שטרות של מאה. "תשלום מראש לחמישה ימים," אמר. המחיר היה מופקע, יחסית לחדרים הקטנים והמוזנחים, אך במצבם זה היה הרע במיעוטו. כאן לא יעלה בדעתו של איש לחפשם.

    האיש העביר מבעד לאותו חריץ מפתח שמספרו 22 וסימן להם את כיוון החדר. "אין ארוחות בוקר," קרא אחריהם, "וחניה רק עם ראש קדימה!"

    השניים עלו לקומה השניה ונכנסו לחדר. שטיח זול עם כתמים קיבל את פניהם. ריח מעופש של  וילונות מאובקים ומטהר אויר זול שתוקפו פג עלה באפם, אך הדבר לא פגם במצב רוחם. סנדרה התיישבה על כורסת הבד היחידה שהיתה שם, וקליף התיישב על המיטה.

    "קודם כל אנסה להתקשר שוב," אמרה. "דרך אגב, יכול להיות שמאזינים לקו הזה?"

    "אין סיכוי," הרגיע קליף. "קניתי אותו מגנב בשוק השחור, והבעלים הרשום שלו הוא ילד בן עשר."

    סנדרה חייגה ושבה לחייג ונואשה לאחר זמן מה. היא החזירה לו את המכשיר.

    "ספר הכל," ביקשה.

    "במה להתחיל?"

    "איך מצאת אותי?"

    "אה, זה היה קל. אני עקבתי אחרייך כמה ימים. ראיתי את הכל וגם את אלה שעקבו אחרייך. כמה פעמים חשדת בי, ורק כאשר חלפתי על פנייך ועקפתי אותך, נרגעת... כל פעם הייתי בדמות שונה לגמרי, כמובן. ראיתי את החטיפה שלך, עקבתי אחריהם עד לשכונה שבה החזיקו אותך, ויומיים אני בתצפית על הבית שלך. ראיתי אותם נכנסים ויוצאים, וכאשר בפעם הראשונה השאירו אותך לבד נכנסתי פנימה לשחרר אותך."

    "איך נכנסת בלי מפתח?"

    "זה היה החלק הקל ביותר," הבטיח לה, "לא תמיד הייתי קוסם, את יכולה להיות בטוחה בזה. לפני כן הייתי... בואי נאמר... מומחה בפתיחת דלתות נעולות."

    סנדרה ניסתה לעשות סדר במחשבותיה.

    "למה בכלל התחלת לעקוב אחרי?" הקשתה, "למה נטשת את אבא שלי?"

    אד שילב את אצבעותיו. "אני לא רוצה לפגוע בך, סנדרה, אבל ראיתי בשלב די מוקדם שהכיוון של אביך לא יוביל אותו, ואת החקירה כולה, לשום מקום. אני לא מאשים אותו בכלום, כמובן. הוא היה מעורב רגשית בבעיה, ולכן לא יכול היה לפעול באופן אובייקטיבי. הוא היה תחת לחץ נוראי ולדעתי אף אחד אחר לא היה יכול להגיע לפריצת דרך במצבו."

    "אז מדוע עזבת אותו? יכולת לדבר אתו, לייעץ לו, לכוון אותו. הוא איש פתוח מאוד."

    "לא עזבתי אותו. הוא המשיך בכוחות עצמו, ולא היה זקוק לעזרתי. למעשה, כל אימת שנזקק לי הייתי שם, וזה היה רק באותם שעות ספורות שהוא חקר את הנביא. אני השגחתי עליו מהחדר הסמוך. אני הייתי זה שהזעיק את הצוות הרפואי כשהנביא ניסה לתקוף את אד, ביום האחרון לפני שמת בלילה."

    "אז מה עשית?"

    "התחלתי לערוך חקירות משל עצמי. לחפש כיוונים חדשים. לא סיפרתי לאיש, גם לא לקולין, שהיה עסוק עד מעבר לראשו בנבואות ובהוראותיה של ג'ניס, ואני יכול לספר לך שהתקדמתי לא רע."

    "כיוונים חדשים?" תהתה.

    "כן. אחד מהם היה לחפש את המטפל הצמוד של הנביא מקרב אנשי הצוות הרפואי. מהר מאוד גיליתי אותה: אחות יפהפיה בשם ורוניקה. אחד מן הכישורים המיוחדים שלי זה להתחבר עם אנשים, כידוע לך, ומהר מאוד התיידדנו. מהשיחות שלנו התברר לי משהו מדהים. היא ידעה היטב שהוא מתעורר בלילות ומדבר. היא היתה מקשיבה לו, עוד הרבה לפני שהחלו לשים לב לתכנים של דבריו, והרבה לפני שהחלו להקליט אותו."

    עיניה של סנדרה התרחבו. "והיא זוכרת את מה שאמר?"

    "לא היה לה צורך לזכור, מפני שהיא סיפרה לי שהיא כתבה את הדברים ששמעה מפיו ביומן האישי שלה."

    סנדרה קפצה ממקומה. "אז יכול להיות שיש שם עוד נבואות?"

    "לא יכול להיות, אלא בוודאות גמורה. והרבה."

    "אפשר יהיה לבקש ממנה לעיין ביומן שלה?" שאלה בהתרגשות.

    "לא יהיה בזה לא צורך ולא תבונה," השיב בשלוות נפש.

    "מדוע?"

    "נו, טוב," נאנח, "את חייבת להבין, שלא תמיד הייתי איש תם וישר... זמן מה אחרי שסיפרה לי, הצלחתי לשים עליו את ידי, צילמתי אותו והחזרתי אותו למקומו בלי שהיא יודעת על כך..."

    "איפה הוא?" התלהבה.

    "שכפלתי אותו בשני עותקים, והם במקום בטוח," החזיר לה. "אבל חכי, זה לא הכל."

    "רגע, אני עוד לא מתכוונת לסיים עם זה. מה אתה מתכוון לעשות עם העותקים האלה?"

    "בינתיים להמתין, ונחשוב ביחד."

    "עותק אחד הכנת עבור קולין?"

    "חשבתי דווקא לתת עותק לאביך, אחרי שנדע איך הוא יצליח לעבור בשלום את הנבואה של מחר."

    מצב רוחה של סנדרה התקדר בבת אחת. היא טופפה בעצבנות על ידית הכורסה.

    "אינני יודעת אפילו איזה קרדיולוג אמור לטפל בו ולאיזה מרפאה הלך."

    "אני משוכנע שהוא בידיים טובות כעת," ניסה להרגיעה. "בטח נצליח ליצור אתו קשר בקרוב."

    "מה עוד הצלחת להשיג מורוניקה?" הכריחה את עצמה להסיט את נושא.

    "היא בחורה לעניין, אבל קצת תמימה. כבר בשיחת ההיכרות הראשונה שלנו היא פלטה שאני לא הראשון שחוקר אותה על הנושא הזה בימים האחרונים. היא תיארה לי שני גברים נוספים, אחד מבוגר והשני 'צעיר וענק', שהגיעו ל'תשאל' אותה על האיש הזה, ועל הפרויקט כולו, והציגו את עצמם כאנשי משרד הביטחון. זה היה הרגע שבו הבנתי שמישהו חיצוני עוקב אחרי כל העסק שלנו. ואז, כאשר שמעתי על ה'תאונה' עם העיתונאי שראיינתם, הבנתי שהם לא רק בעסק הזה, אלא מעורבים בו עד צוואר, ורצח לא מהווה בשבילם מכשול להשגת מטרתם."

    "אז למה לא גילית לנו את כל זה באותו שלב?"

    "לא היה טעם. אד היה עסוק בפעילות שלו, קולין טרוד בחקירות שלו, ואף אחד לא היה משנה משהו באותו זמן. מלבד זה, עדיין לא היו לי שום הוכחות, אלא רק תחושות בטן. אלה התחזקו כמובן כאשר הפסיכיאטר הועף מהחלון. הרגשתי שאני חייב להתקדם לבדי בדרך אחרת."

    "אז מה עשית, בעצם?"

    "ירדתי למחתרת, כמובן. 'הם' כבר ידעו עלינו בשלב ההוא כמעט הכל. על אביך, עליך, על קולין, על כל ההתעסקות בנביא ובפרויקט של בנזנברג. הערכתי שרק אותי עדיין לא הכירו, ותוך זמן קצר גם אלי יגיעו. וידעתי עוד דבר, שהתברר אחרי כן כמדויק - שהם ינסו לשים עליך את ידם. וכך התחלתי להחליף דמויות ולעקוב אחרייך."

    "אבל איך ידעת שהם רק יחטפו אותי לצורך חקירה?" הקשתה, "למה לא חשבת שהם עלולים להרוג אותי?"

    "אם הם היו רוצים להרוג אותך - ואת קולין - כבר הייתם מתים מזמן. לא, הם לא ידעו את הכל, והיה חשוב להם לדעת מה אתם יודעים או עד כמה התקדמתם. לכן השאירו אתכם בחיים. אולי רק דחו את ההוצאה לפועל עד שהזמן יתאים מבחינתם."

    סנדרה חשבה מעט. "אולי גם הם רוצים לדעת איך הנבואות האלה התרחשו ואיך לשלוט בהם, וחכו שנעשה עבורם את העבודה?"

    "בהחלט יכול להיות."

    לפתע קמה ממקומה. "אני נכנסת להתקלח. אתה יודע כמה זמן כבר לא התקלחתי?"

    "את צוחקת עלי?" חייך קליף, "אני יודע בדיוק כמה ימים, שעות ודקות!"

    "מה עוד אתה יודע עלי?" התחלחלה.

    "יותר טוב שלא אספר לך," הרצין.

    היא משכה את הכרית מקצה המיטה וחבטה בו כאשר חלפה בדרכה למקלחת.

     

 

פרק 42

 

"אתה מבין שהתשובות שלך לא מספקות לנו שום אליבי?" שאל אחד החוקרים. "אתה נראה כמו אדם רציני ומכובד, אתה נשמע כמו אדם אינטיליגנטי מאוד, אבל התשובות שלך פשוט לא לעניין."

    אד הביט בחטף בשעונו. עשר וחצי בלילה. עוד שעה וחצי הוא נכנס לעשרים וארבעת השעות האיומות ביותר בחייו.

    "מה אתה רוצה שאספר לך, אם האמת לא מספקת אותך? אתה רוצה שאתחיל להמציא שקרים? אני מודיע לכם שאתם טועים בזיהוי, ואני  לא האדם שאתם מחפשים. זה יקח לכם יומיים להבין את  הטעות, ואז תאלצו להתנצל ולשחרר אותי. כל זה אם אשאר בחיים עד אז, מפני שאני חייב להגיע לפני חצות לצנתור דחוף. אני עלול למות, אם לא אגיע עד חצות לבית החולים. אני רוצה שהכל יתועד, כדי שבתי תוכל לתבוע אתכם בערכאות על כך שהודעתי לכם והתרעתי ועקב המחדל שלכם איבדתי את חיי."

    החוקר שהיה עד עתה רגוע, החל לאבד משהו מסבלנותו. 

    "הבט, דוקטור גארווין, אתה לא מקל עלינו ואתה רק מקשה על עצמך. אתה לא מסוגל לספר לנו היכן היית במועדים ששאלנו עליהם. אתה חוזר וטוען שהיית במתקן סודי של המשטרה הפדראלית, אבל לא יודע לציין את הכתובת המדויקת. אתה טוען לחסותו של סוכן הבולשת, אבל לא מסוגל ליצור עמו קשר. אתה טוען שיש לך בת, אבל לא מסוגל ליצור גם עמה קשר טלפוני. אתה לא מספר לנו מה טיבו של אותו פרויקט סודי כביכול שאתה מתעסק בו בימים האחרונים. בנוסף, אתה טוען שאתה עומד למות, כאשר אתה נראה לי בריא מאוד, אני מוכרח לציין."

    "בדקנו אותך גם בדבר הזה," הוסיף החוקר השני, "במתכוון עלינו שלוש קומות במדרגות ולא במעלית. אדם שעומד למות עקב סתימת עורקים היה מתאמץ ומתנשף, והאוויר היה נגמר לו באמצע הדרך. אתה עלית כמו חייל צעיר. איך אתה רוצה שנאמין לך שאתה חייב צנתור דחוף?"

    אד תופף באצבעותיו על השולחן.

    "אני מוכרח להסכים שאתם צודקים בכל, מנקודת המבט שלכם. אבל תארו לכם שהסוכן קולין מקמהאון החתים את כל אנשי הצוות על סודיות, מה אני יכול לעשות? להרוס פרויקט מסווג של ממשלת ארצות הברית רק בגלל הטעות שלכם בזיהוי? הוא יצא כנראה למשימה דחופה וניתק את הטלפון הנייד שלו, אז כל הסיפור שלי קורס רק כי ברגע זה אתם לא מסוגלים לאמת את הדברים? מחר ניצור עמו קשר והוא יספר לכם כל מה שהוא יוכל. בהקשר לבתי, אני כבר שלושה ימים לא יודע היכן היא, ואני חושש לגורלה. הדבר האחרון שהייתי רוצה לשמוע שקרתה לה תאונה או משהו אחר. אבל אני לא מבין למה אני צריך להוכיח לכם את הטענה המופרכת שלכם. מעולם לא אנסתי אף אחת, אתם טועים בזיהוי, למה זה צריך להימתח על פני כל כך הרבה זמן עד שתיווכחו לדעת שאני דובר אמת?"

    "ומה הקשר לצנתור הדחוף?"

    "גם את זה אני לא יכול להסביר כרגע, כי זה חלק מהפרויקט המסווג שדיברתי עליו. אני אתן לך תרחיש דמיוני, להמחשה. תאר לך שכחלק מהניסוי הזריקו לי חומר ניסיוני, והחל מהלילה אני חייב להיות במעקב רפואי עד שייודעו התוצאות אם החומר פועל או נכשל. במקרה של כישלון בכימיה הזאת, אני חייב להיות מחובר 24 שעות למוניטורים בחדר הצנתורים. אני מודיע לכם כאן, בזה שאתם מונעים ממני להגיע לשם אתם מסכנים את חיי. ונותרו לי עוד פחות משעה וחצי."

    החוקר הראשון לגם מן הקפה.

    "הקשב, מר גארווין. יש נוהל חקירות מסודר במדינה הזאת. אתה בטח מבין שללא ראיות שמאמתות את הדברים, אין לנו סמכות לשחרר חשודים, ועוד בעבירה כל כך חמורה של סכנה לציבור. אם זה היה כל כך פשוט כמו שאתה מתאר, היינו צריכים לשחרר את כל העצורים במדינה הזאת, כי כל אחד היה יכול להמציא לנו סיפורים מן הסוג הזה."

    "העניין הוא שלא סיפרתי לכם שום סיפור, הכל אמת לאמיתה. אתם פשוט עדיין לא יודעים את זה."

    "מלבד זה," המשיך החוקר השני, "האונס הוא רק אחת מהעבירות המיוחסות לך. גילינו שיש על שמך עבירות נוספות בתחום ההונאה הכספית. אתה משכת בחודש האחרון כספים בכרטיסי אשראי מזויפים, בסכום מצטבר של כחצי מיליון דולר."

    "מה?" נדהם אד. "איזה עוד עלילות יש לכם לטפול עלי?"

    "אלה נתונים שהועברו ממחלקת ההונאות של משטרת לוס אנג'לס."

    "כמובן," הסכים אד. "אני גם רצחתי את קנדי. וגם את אברהם לינקולן. ואני גם החונק מבוסטון. וצלצלו גם למשטרת בריטניה, אני גם ג'ק המרטש."

    "ציניות לא תעזור לנו להתקדם בחקירה הזאת, דוקטור גארווין."

    אד הביט שוב בשעונו, והחל להזיע. "עוד כשעה ורבע... אני עומד למות, ואתם שני אטומים שלא מסוגלים להבין שאתם טועים בבן האדם!" סינן.

    הוא תפש את ראשו בשני ידיו.

    "אני לא אצליח לצאת מכם ולהגיע בזמן לצנתור," אמר לעצמו ביאוש. "אני לא יודע איך אצליח להישאר בחיים ביממה הבאה. חשוב! חשוב!"

    הוא קם ממקומו והתהלך הלוך ושוב מן השולחן עד לדלת.

    "אתה לא הולך למות כאן. לא יקרה לך שום דבר במעצר ביממה הקרובה," אמר החוקר הראשון.

    "לכו שניכם לכל הרוחות!" פלט אד בזעף. "אתם עוד תאלצו להתנצל בפני סנדרה, ואחרי כן תעמדו למשפט ותשלמו את המחיר. אלא שעבורי זה יהיה כבר מאוחר מדי!"

    שני החוקרים הצליבו מבטים.

    "נמשיך בחקירה מחר," הודיע השני, ושניהם קמו. "אבל כדי שתהיה רגוע, נבקש מהרופא התורן לפקח על מצבך באופן מיוחד במשך היממה הקרובה."

    אד לא שמע אותם, מפני שהיה שקוע עמוק בתוך עצמו.

    "אין לי ברירה. ריפאתי למעלה מאלפיים פציינטים מחרדת מוות, אני הולך לרפא פציינט נוסף. את עצמי."

    שני החוקרים יצאו מחדר החקירות, ושוטר נוסף נכנס להובילו לתא המעצר.

 

 

פרק 43

 

אד לא הצליח להבין למה מכל האנשים בעולם, רק הוא אינו זוכה לקבל חוות דעת של מיסטיקנים. ולכן החליט לעשות שיעורי בית. עתה התקרב לגיל שלוש עשרה, ומנוי וגמור היה עמו לשמוע מיסטיקנית אמיתית, שיודעת לראות את העתיד בעזרת כדור בדולח.

    הוא לא התכוון להיכשל פעם נוספת, ולא יסתיר ממנה את מה שקרה. בשיחה המוקדמת סיפר לה על שתי פגישותיו הקודמות ועל התוצאות, והשתכנע להגיע אליה רק לאחר שהבטיחה לו שהיא לא הגיבה כך מעולם, כלפי איש מלקוחותיה. ואין לה סיבה להאמין שהוא יהיה הראשון שהיא תסרב לתת לו את השירות המיוחד שלה.

    היתה זאת אשה מבוגרת מאוד, קשישה. צנומה ומקומטת, קצוות של שיערה הלבן הציצו מתוך מטפחת ראש שחורה, שהתמזגה יפה עם גלימת משי שחורה שעטתה את גופה מכתפיה הגרומות ועד לכפות רגליה. זו היתה גם הפעם הראשונה שראה במו עיניו כיצד נראה כדור בדולח, כאשר הסירה את צעיף הבד שכיסהו: כדור זכוכית בגודל של אשכולית. אד הציץ בו בסקרנות, אולי יראה בעצמו משהו... הוא קיווה שהוא יצליח לראות בפנים משהו כמו בטלוויזיה, אך התאכזב. הכדור היה כגולה גדולה ושקופה, ותו לא.

    שוב סיפר לה על הפגישה עם האסטרולוג הגדול והקרח, ועל המפגש עם הצעירה היפה הקוראת בקלפים. והקשישה הזאת רק חשפה חיוך בלי שיניים, והבטיחה לו שאצלה זה יהיה אחרת.

    אחרי כן היא ביקשה ממנו לשמור על השקט, ולהתרכז.

    היא עצמה את עיניה, הרצינה, ושלחה את ידיה לחצוץ בינה לבין כדור הבדולח. היא החלה להתנהג כמצופה מקוראת את העתיד, וביטחונו שב אליו. לאחר כמה רגעים ארוכים של מדיטציה, פקחה את עיניה. באיטיות החזירה את ידיה לצדדיה, והתבוננה בריכוז עצום בכדור הבדולח, כמנסה לפוצץ אותו בכוח מחשבתה.

    "אני רואה..."

    היא נדמה לרגע.

    "אני רואה... אני רואה..."

    עתה השתתקה.

    "אוי ואבוי..."

    היא נרתעה לאחור בבעתה.

    "אני לא מאמינה..."

    ידיה נשלחו לעבר רקותיה. "לא... זה לא יכול להיות..." מלמלה לעצמה.

    ליבו של אד הצעיר נפל. "מה? מה את רואה?"

    הקשישה הנידה בראשה מצד לצד.

    אד לא יכול היה לשאת זאת יותר. "מה את רואה?" צרח. "למה אף אחד לא אומר לי מה הוא רואה?"

    היא הביטה בו, ופחד ניבט מתוך עיניה העכבריות. "עשה לך ולי טובה..."

    "אני רוצה לדעת מה את רואה!" צווח.

    "אני לא רוצה לראות אותך לעולם".

 

 

פרק 44

 

שעת חצות חלפה זה עתה. חדרי המעצר היו מאוכלסים היום בדלילות, ושקט מוחלט שרר באתר הכליאה. אד הוכנס לרווחתו לתא ריק, בעל מיטת קומותיים. הוא בחר את המיטה התחתונה. ככל פציינט ממוצע על ספת הפסיכולוג, השכיב את עצמו על הגב, שילב את שתי ידיו על חזהו ועצם את עיניו.

    לא היה מנוס מן הפחד. אד פחד כמו שלא פחד מעולם. התחושה הזאת היתה עבורו כה חדשה, כה חריפה, כל כך מוקצנת. בית החזה שלו דאב. נשימתו קשתה עליו, בדומה להתקפת אסטמה. דקירות חדות פקדו את רקותיו. 'אני עוד עלול למות רק מן הפחד למות', הרהר.

    בדמיונו, יצאה מתוך גופו דמות אדם נוספת, זהה לשלו, והתיישבה בסמוך אליו על כורסה וירטואלית. הפסיכיאטר היה נינוח מאוד, והביט על הפציינט השוכב, הרועד בתוך צינת הזיעה הקרה שבקעה מנקבוביות גבו השוכב.

    "אתה חרד מן המוות," אמר המטפל, "לכן דמיין לעצמך שאתה כבר מת."

    המטופל שלו ציית. הוא שכב ללא תנועה והאט את נשימתו.

    "אתה נמצא בתוך קבר אפל," אמר המטפל.

    החשיכה שהמטופל היה שרוי בה גברה. הדממה היתה מוחלטת. הנשימה קשתה עוד יותר.

    "עכשיו דמיין שהתולעים מכרסמות את גופך," הורה המטפל.

    אלפי פיות קטנות ועוקצניות נצמדו לגופו של המטופל. הבשר נתמלא פצעונים קטנים, אדומים, והלכו וגברו לשלולית דם אחת גדולה. המטופל רצה לזעוק, אך לא יכול היה להוציא הגה מפיו. עוד ועוד תולעים הצטרפו לחגיגה. לא היה ניתן למנוע זאת מהם. שרירי הידיים הפסיקו להגיב ולא נותרו לגוף השוכב שום מנגנוני התגוננות. והתולעים המשיכו לחדור בהמוניהן...

    דמותו של המטפל החלה להתפוגג, עד שנעלמה לגמרי. גם העור והבשר החלו להתמוסס. אד החל לראות את העצמות נחשפות, עצמותיו שלו. שלד לבן של גבר.

    ככה זה כשמתים.

    אבל הוא לא מת, אלא נעור בפתאומיות כאשר נפתחה דלת תא המעצר, ועציר נוסף הוכנס פנימה בקולניות רבה.

    "אני לא רוצה שותף בתא שלי..." ייבב העציר החדש, שנשמע צעיר מבוהל.

    "אל תדאג, השותף שלך רופא מכובד," שמע אד את אחד השוטרים.

    "עשו לי טובה," התחנן הצעיר, "ראיתי כאן תא אחר ריק, הכניסו אותי לשם. בבקשה..."

    "תפסיק לילל," התרגז השוטר, "היית צריך לחשוב על זה לפני שעברת על החוק!"

    דלת התא נשמעה נטרקת וננעלת. אד פקח את עיניו. 'רק שותף לתא חסר לי עכשיו', הרהר. עוד לפני שלטש מבט לסקור את שותפו, הציץ בשעונו. השעה היתה שש בבוקר. 'אני עדיין חי. מעניין, אם העציר הזה נבחר על ידי הגורל לבשר לי את הבשורה המרה שתכה בי.'

    כעת נעץ מבטו בשותפו לתא. היה זה צעיר נמוך, צנום וחיוור, מבוהל ונראה כחסר חוט שדרה.

    'אין סיכוי שהבחור הזה עשה עבירה כלשהי בחיים שלו,' חשב אד. 'בטח הם הכניסו לתא שלי שחקן מדובב'.

    הצעיר התיישב על הרצפה בחלק המרוחק ביותר ממיטת הקומתיים.

    "אתה באמת רופא?" שאל בקול רועד.

    אד שקל מה לענות. להתעלם מן האיש? לשחק את המשחק שהם מצפים ממנו? אולי אפשר לנסות להפיק מהצעיר הזה תועלת כלשהי?

    "כן, סוג של רופא. אני פסיכיאטר."

    "וואו!" אמר הצעיר והשתתק.

    מאחר והשתיקה התארכה, אד חזר לחשוב על מצבו. הוא הרגיש טוב יותר מאמש, אך המחשבות על הבשורה שהוא עתיד לשמוע היום לא פסקו. אולי החוקרים שלו יבשרו עליה בחקירה היומית שיערכו היום.

    "רוצה לשמוע למה עצרו אותי?" שמע קול רועד מן הפינה.

    'ראשית, אני חושב שאני יודע. שנית, אתה מעניין אותי עכשיו כמו קוץ בתחת,' חשב אד.

    "למה?"

    "כי תפסו אותי נוהג בשלילת רישיון. בפעם השלישית."

    אד לא הגיב.

    "רוצה לדעת למה תפשו אותי?"

    "איך?"

    "נסעתי ברברס ונתקעתי במקרה במכונית של השכן שלי, והוא איזה מנהל חשוב בעירייה."

    אד קיווה שבזה תמה כל האינפורמציה, אבל הצעיר רצה תמורה נאותה עבור המידע שמסר עד כה בחינם.

    "ומה אתה עשית?"

    'הנה זה בא, מהר משחשבתי. הוא עושה את זה ממש שקוף. שחקן גרוע,' הרהר אד.

    "ריפאתי בערך אלפיים בני אדם," השיב אד.

    "לא. על מה תפשו אותך? למה הכניסו אותך למעצר?"

    "טעות בזיהוי," השיב אד. "לא עשיתי שום דבר. מחר הם יגלו את זה וישחררו אותי."

    "באמת?" קולו של הצעיר הפסיק לרטוט. "אבל מה הם אומרים שעשית?"

    אד נעץ בו מבט חודר. "מה זה משנה מה הם אומרים? אם מדובר בטעות בזיהוי, הם הרי יכולים להגיד כל מה שהם רוצים."

    הצעיר הבחין במבטו של אד, והשפיל מייד ארצה את פניו. הוא השתתק לזמן ממושך.

    "איך קוראים לך?" שמע שוב את הצעיר.

    'הנודניק הזה לא מתכוון לשתוק', הרהר אד.

    "אד."

    "רוצה לדעת איך קוראים לי?"

    "איך?"

    "אליוט. אבל כולם קוראים לי אל."

    'מעניין מתי תגיע השאלה הבאה שלו', חשב אד.

    "רוצה לדעת למה נסעתי בשלילה?" זה היה מהיר.

    "לא כל כך," אמר אד.

    אל שינה כיוון. "אתה מרגיש טוב? אתה נראה קצת חולה."

    'ביקשו ממך לברר מה הסיפור שלי על הצנתור, הא?' הרהר אד. לרגע חשב שלא יתפלא אם הם הטמינו מכשיר האזנה על גופו של אליוט.

    "איך אפשר להרגיש טוב במעצר?" החזיר בשאלה.

    מחוץ לתא נשמע שאון של אנשים מתקרבים. שוטר חמוש באלה חלף על פני התא שלהם, מאחוריו צעד יצור ענק, שספק אם נמנה היה על המין האנושי, אולי דומה יותר לאדם הניאנדרטאלי. היה זה כושי ענק, קרח, בעל רכס גבות רחב ובולט ופקעות שרירים בולטים. שני מטרים מרובעים משטח עורו היו מכוסים קעקועים ירוקים בסגנון דרקונים ומבוכים. הר האדם הזה התהלך באיטיות, אזיקים על ידיו ועל רגליו, ומאחוריו צעד עוד שוטר עם שוקר חשמלי מוכן לשימוש.

    "היי, אליוט, אתה עדיין רוצה לעבור לתא הריק שמיועד לברנש הזה?" שאל השוטר האחורי בטון מתגרה.

    "לא, לא, לא, טוב לי כאן עם הרופא," אל התחלחל. הוא קם מפינתו הגובלת בתא שאליו הוכנס העצור החדש, ומיהר להתרחק עד לקיר המרוחק, ושם התיישב על הארץ בתנוחה דומה לקודמת.

    הענק הירוק הוכנס לתאו והשוטרים עזבו את המקום.

    "רוצה לדעת מה אני חושב?" שאל אל בקול נמוך.

    "מה?"

    "האיש הזה בקלות יכול לשבור את הקיר המפריד בינינו ולהיכנס לתא שלנו," לחש.

    אד נשבר. מכל התרחישים שבעולם, זה היה האחרון שיכול היה לעלות בדעתו להעביר את יומו האחרון. ואל, שותפו המעצבן, היה הטיפוס האחרון עלי אדמות שהיה בוחר לשהות במחיצתו. טוב, אולי אחד לפני האחרון, כי היצור שהוכנס זה עתה לתא השכן היה גרוע יותר, על בטוח.

    "אל, אני לא רוצה יותר לדבר אתך ולא לשמוע יותר את הקול שלך. אני רוצה להיות עם עצמי היום הזה."

    "למה?" נבהל אד. "אני עשיתי לך משהו?"

    "לא. ככה אני מבקש. אני רוצה שקט מוחלט."

    "עד מתי?"

    "עד מחר בבוקר. ושזה יתחיל מרגע זה. אל תפנה אלי יותר, כי זה רק ירגיז אותי."

    אל השתתק והתכווץ במקום מושבו. אד חזר להרהר בבעיה הפרטית שלו. הדמיית המוות סייעה לו אך במעט, אך היה צורך במהלך נוסף. כדי להדחיק את המחשבות המעיקות על הגורל הצפוי לו, עליו להעסיק את גופו בפעילות כלשהי, ולו גם מלאכותית ומונוטונית. יוגה, מדיטציה או טאי-צ'י היו עוזרים, לו הכיר את הטכניקה. הדבר היחיד שנותר לו היה צעידה הלוך ושוב בתאו. אורכו של תא המעצר היה כארבעה מטרים, ואד התחיל לצעוד בו הלוך ושוב.

 

 

פרק 45

 

"סנדרה, אנחנו יורדים למחתרת," אמר קליף.

    "עד מתי?"

    "אני לא יודע," משך קליף בכתפיו. "עוקבים אחרינו, רוצחים אנשים מסביבנו, חוטפים, חוקרים, יודעים עלינו כמעט הכל. אנחנו הולכים לחיות מתחת לאדמה עד שהכל יגמר."

    "איך יורדים למחתרת?"

    "זה לא קל. צריך להפסיק לחשוב על אורח החיים הקודם שלנו, ולא לעשות טעויות. אנחנו צריכים להניח שכל הטלפונים המוכרים שלנו נמצאים תחת האזנה מתמדת. פשוט, אנחנו לא משתמשים בהם יותר. מהיום ועד להודעה חדשה אנחנו משתמשים רק במזומנים. אין יותר כרטיסי אשראי. השמות שלנו - לא נשתמש בהם יותר. עבורי זה קל, כי אני מרבה להשתמש בשמות בדויים, ויש לי גם מסמכים על השמות המזויפים שלי. עבורך זה יהיה קצת קשה יותר. המגורים הקודמים שלנו - אנחנו שוכחים מהם לעת עתה. אפילו לא מתקרבים כדי לקחת משם מברשת שיניים או חזייה.  הדמות החיצונית שלנו. את הולכת לשנות תדמית, את לא מסתובבת בימים הבאים בלי פיאה נוכרית, כובע, משקפי  שמש ואיפור כבד."

    סנדרה חשבה על דבריו. "אולי כדאי שאקצר את השיער שלי ואצבע אותו לבלונד?"

    "אפשרי, אבל רק זה לא יספיק. אני מדביק גבות, שפמים וזקנים ויש לי מלאי של פיאות, אבל גם הפנים שלך צריכים לקבל שינוי כדי שתוכלי להסתובב ברחובות ללא חשש."

    "ומה עם המכונית שלך? הם לא יוכלו לאתר אותה?"

    "שכרתי אותה לכמה ימים, וכל כמה ימים אחליף למכונית אחרת בחברה אחרת."

    סנדרה הסתכלה עליו לפתע בעיניים מוזרות.

    "איך אתה יודע את כל הדברים האלה?"

    "הייתי פרחח לא קטן לפני שהתחלתי לעסוק בקסמים למחייתי," השיב קצרות.

    "איזה סוג של פרחח?"

    "את בטוחה שאת רוצה לדעת?" שאל ונעץ בה מבט בוחן. "זה לא היה מן הסוג המשובח ביותר. אבל התקופה ההיא הסתיימה, ואני היום אדם אחר לגמרי."

    "מה שמעניין אותי זה למה היית פרחח? למה בחרת אז דרך פחות נכונה מהבחירה שלך כעת?"

    "הייתי צעיר וטיפש," החזיר לה.

    "והיום אתה מבוגר וחכם?"

    "היום אני מבוגר... ועדיין די טיפש."

    "למה אתה טיפש גם היום?"

    קליף חייך. "מישהו אמר פעם, 'אם יש אדם טיפש, זה להרבה זמן'. קשה לשנות את המצב הזה. למה הייתי צריך את ההתנסות בעולם האפל? למה הסתובבי בצעירותי בחברה רעה? למה ישבתי בכלא? מדוע לא נישאתי לאישה טובה, ולא התפרנסתי ביושר? מדוע אין לי ילדים עד היום? ואני יכול לשאול עוד הרבה מאוד שאלות טובות: מדוע איבדתי את שני הורי בתאונת דרכים כשהייתי תינוק? מדוע גדלתי כילד קטן בלי שני הורים אוהבים, אלא עם דוד מנוול, שמירר את חיי? מדוע לא למדתי בבתי ספר, כמו כולם, והייתי צריך לחיות ברחובות כדי להישאר בחיים? את יודעת מדוע?"

    "לא," ענתה בשקט.

    "גם אני לא, אבל יש המכנים את זה גורל," הסביר לה. "אי אפשר לשאול מדוע גורלך הוא כזה. זה פשוט קורה, כי העולם הוא כל כך אקראי, כאוטי. למה אבא שלך הסתבך בנבואה המזוויעה הזאת וחרד לחייו? למה בנזנברג תפש את הנביא ועשה עליו מחקר מפלצתי כזה? למה העיתונאי התרסק לתהום והפסיכיאטר של האוטיסט הושלך מהקומה השלישית? ולמה אלה שביצעו את הפשעים האלה מסתובבים חופשי, ומחפשים את שנינו? אלה מסוג השאלות שאין טעם לשאול למה ומדוע. אלה החיים. על מה שקורה לך בחיים אתה לא שולט. אתה יכול לשלוט רק על התגובה שלך למה שקרה."

    "איך הגעת לקסמים?"

    קליף נאנח. "זה היה החיבור בין עולם הפשע לעולם החדש שלי. אני הייתי מומחה... לא, אחת ההתמחויות שלי הייתה כייסות. הייתי מסוגל לכייס אדם בלי שידע שכייסו אותו. מאז שאני זוכר את עצמי היו לי ידיים זריזות. ואז נפגשתי עם מישהו שסיפר לי שאיזה קוסם מחפש עוזר שיש לו יכולת כייסות. הסתקרנתי, מה יכול להיות הקשר בין קוסם במה מכובד לבין פושע קטן כמוני, והלכתי לפגוש אותו.

    "כך הגעתי היישר אל עולם הקסמים של קריאת המחשבות. הקוסם היה עומד על הבמה ובוחר אנשים רגילים מהקהל, ומספר להם על עצמם דברים שהם לא היו חולמים שמישהו זר יכול לדעת אותם."

    "חשבתי שהם משתפים פעולה בתוך הקהל," אמרה סנדרה. "אף פעם לא האמנתי שהקוסם בוחר אנשים זרים."

    "גם אני חשבתי ככה בהתחלה, עד שהתחלתי לעבוד עם הקוסם הזה," הודה קליף. "בעבר באמת הקוסמים היו נעזרים בשחקנים בתוך הקהל, אבל הצופים הבינו את זה מהר מאוד והקוסמים היו חייבים למצוא תחבולות חדשות. הם החלו להזדקק לכייסים מומחים, עד שלבסוף הם למדו מן הכייסים את ההתמחות שלהם והחלו לכייס בעצמם."

    "איך הכייס עוזר לקוסם בכלל?"

    "זה בדיוק היה התפקיד שלי. הייתי צריך להסתובב בקהל הגדול בלובי, לפני ההופעה, ולהקשיב לשיחות הקטנות של האנשים. אין לך מושג כמה פרטים וסיפורים מיוחדים שומעים במקומות האלה. לפעמים נופלים על אנשים שלא נפגשו שנים ונתקלים זה בזה במקרה, ושופכים את כל ההיסטוריה שלהם. במקרה כזה אני הייתי צריך לזכור את הסיפורים האלה, לכייס אותם, להעתיק את כל הפרטים שאפשר - שמות, מספרי זיהוי, תאריכים, פרטים מיוחדים וכד', ובסוף הייתי מחזיר לאדם את מה שכייסתי, מבלי שידע על כך כלום. כעת הייתי מכין 'תיק' על האדם, כולל פרטים של זיהוי חיצוני, כמו 'הגבר הגבוה עם הכובע השחור, שלובש חליפה משובצת, שמו כך וכך, מספר הזיהוי שלו כזה, בן 55, יבואן דגים, איבד בתאונת דרכים את אשתו לפני חמש שנים, וכותב את יתר הפרטים ששמעתי. כך הייתי צריך לעשות לפחות לשני אנשים שונים, גבר ואישה, לפני תחילת כל הופעה. ואז, על הבמה, הקוסם היה מזהה אותם והופך אותם לכוכבי הערב המופתעים."

    "אז זה כל הסוד של קריאת מחשבות?" שאלה.

    "לא, זהו רק אחד הסודות. בעצם, קצה הקרחון, שכבר כמעט ולא משתמשים בו יותר. גם הטריק הזה כבר משופשף ומיושן, ונאלצנו לעבור לטכניקות הרבה יותר משוכללות."

    סנדרה הקשיבה בשקט.

    "עד היום לא הכרתי אותך באמת. רק חשבתי שהכרתי אותך. היית בעיני רק קוסם חביב, עכשיו אני מתחילה לראות גם את האדם שמאחורי הקוסם הזה."

    "גם עכשיו את עדיין לא מכירה אותי בכלל."

    "בוא נחזור להבין את הבעיות שלנו," שינתה נושא, "מי לדעתך חטף אותי? מי רודף אחרינו?"

    "היי, אני קוסם, אבל אני לא כזה קוסם!" אמר בחיוך.

    "בכל זאת, מה אתה מעריך?"

    קליף אימץ את מחשבתו. "כל אחד מגופי המודיעין או המשטרות במדינה הזאת: ה- CIA, ה- FBI, ה- NSA, המשטרה המקומית. יכול להיות שאלה אנשי חקירות פרטיות שעובדים עבור גורם ששכר אותם. יתכן והם סוכני ריגול של מדינת אויב. אם שכחתי מישהו, שיסלחו לי."

    "עכשיו נתחיל למחוק באלימינציה."

    "אני לא יודע למחוק אף אחד, כי אין לי מושג מי הם, ולמי יש אינטרס לחקור את הנושא שלנו."

    "במי אתה נותן אמון?"

    "כעיקרון, באף אחד. החיים לימדו אותי לא להאמין ולא לסמוך על אף אחד אחר, אלא רק על עצמי."

    "אתה לא סומך על קולין ועל ג'ניס?"

    "אני לא אומר את זה, אבל אני חי ופועל על סמך מה שאמרתי לך קודם. זה שאני מעדיף לסמוך רק על עצמי לא אומר שאני חושד בכל הסובבים אותי."

    "לא אמרת לי כלום עד כה,"  פלטה באכזבה.

    קליף שקל את תגובתו. "האמת היא שאני לא יודע, סנדרה. יש לי כמה השערות, אני יכול להציע לך שתים. יכול להיות שזה גוף כמו סוכנות הביון המרכזית, ה- CIA. אולי הם רוצים לגלות הכל על ההתקדמות במחקר על הנביא הזה לצרכיהם? אפשרות נוספת: גוף הקשור לבנזנברג, אולי יורשיו, אולי קרובי משפחתו. בגרסה הזאת הם מנסים להעלים את עקבות מחקריו. אבל כל אלה הם גירסאות מהבטן, ועד שלא יהיו לי הוכחות כלשהן הכל עדיין פתוח."

    סנדרה הנהנה בראשה. "דרך אגב, איפה קולין? לא שמעתי ממנו כבר זמן רב."

    "גם אני תהיתי, ושאלתי את ג'ניס. היא ניסתה להתחמק מהשאלה, אבל בסוף פלטה משהו כמו שהוא יצא בבהילות בטיסה לאיזו משימה ביעד מרוחק. לא ידעה להגיד מתי יחזור."

    "אתה יודע לאן?"

    "לא. אפילו לא גילתה לי אם זה במדינה הזאת או במדינה אחרת."

    סנדרה קמה ממקומה. "אני הולכת לעשות תסרוקת חדשה," אמרה. היא נטלה את מפתחות המכונית.

    "לאן בדיוק את מתכוונת לנסוע?"

    "למספרה שלי, כמובן."

    "לא ולא, סנדרה. את נוסעת למספרה אחרת, זרה, שלא היית בה מעולם לפני כן, והיא נמצאת בצד אחר של העיר. תתחילי להתרגל לחיי המחתרת."

    "נכון, לשם אני נוסעת," הסכימה.

    "ואיך קוראים לך, תזכירי לי?"

    סנדרה הרהרה רגע קט. "אמנדה. אמנדה סמית."

    "אני אשיג לך מסמכים מתאימים, אמנדה. אגב, יש לך מזומנים עלייך?"

    סנדרה השפילה מבטה. "לא," הודתה במבוכה.

    קליף הוציא מאי שם צרור שטרות עבה במיוחד, גרף ממנו כשליש על פי אומדן, ותקע אותו בידה.

    "איך זה?" שאלה במבטה.

    "אל תדאגי, אני אתחשבן עם ה- FBI בסוף," הרגיע אותה.

 

 

פרק 46

 

'איך הגעתי למצב הזה, לכל הרוחות?'

    הוא חזר ושאל את עצמו זו הפעם המאה, ולא מצא תשובה. שוב ושוב שיחזר לעצמו איך חזר לתומו אמש לביתו. בשעה זאת כבר ירדה החשכה על העיר, ותנועת העוברים ושבים היתה דלילה עד כדי כך, שהוא לא זכר בעצם שום דמות שצעדה בסמוך לו. וכמה מטרים לפני הכניסה נלכד לפתע בין שתי זרועות ארוכות, חזקות כפלדה. הוא זוכר שניסה להתנגד, אבל עוצמת הלפיתה היתה עשרות מונים חזקה מכוחו שלו, כמו היה תינוק בן יומו המונף אל על בידי אביו. קולין לא היה איש אלים ומעולם לא נאלץ להפעיל את כוחו בעימות פיזי, ולא רכש שום מיומנות לחימה. וכך, חסר אונים, איבד את חירותו.

    כאשר התעורר הרגיש כאב עמום בפדחתו. מישהו הימם אותו במכה על ראשו. הוא עיכל שאיבד את הכרתו והגיע לכאן. לאן בדיוק - לא ידע אפילו ברמז, ועתה הוא כפות בידיו ורגליו, במרתף שכוח אל עמוק מתחת לאדמה.

    הוא ידע טוב מאוד שנחטף על רקע נבואות מיסטר X, ושחוטפיו ישאלו אותו, ובלי עדינות, כל מה שהוא יודע וגם מה שאיננו יודע. והוא הניח שהם יודעים עליו, ועל סנדרה, היכן היו, מה שאלו ושהם רצחו את העיתונאי והרופא על רקע הביקורים הללו.

    'הכל יורד לטימיון', הרהר בחוסר תקווה. 'לאיש אין מושג איפה אני ומה קורה לי. אד נלחם היום על חייו. עם סנדרה נותק הקשר מזה כמה ימים. קליף נעלם עוד לפני כן. לא הצלחנו להתקדם במשימות המקוריות שלנו אפילו בפסיק זעיר. והגרוע מכל, הרעים - עומדים לנצח.'

    הוא החל לכעוס על עצמו. 'אני סוכן FBI, איך לא הערכתי שזה עלול לקרות? רצחו מתחת לאף שלי שני אנשים שחקרתי אותם. איך לא הבנתי שהם יודעים את זהותי ואת כתובתי? למה לא צפיתי שאני הבא בתור? איך יתכן שלא נקטתי שום אמצעי זהירות?'

    גל צמרמורת חלף בגבו. 'עכשיו ברור לי לאן נעלמה סנדרה!'

    קולין חש בחזהו לחץ עמום.

    'השאירו אותי חי לעת עתה. לפחות יש להם סיבה לא לחסל אותי'.

    ואחרי כן:

    'לעזאזל, איך אני נחלץ מכאן?'           

 

 

פרק 47

 

אד הפסיק להביט על שעונו, כדי להקשות על מוחו להיות מודע למצבו. רק הליכה כפייתית הלוך ושוב, אם אפשר עד חצות. אליוט הוצא מן התא כנראה לדווח לחוקרים על כישלונו בדליית סודותיו של אד. אי שם במשך היום נפתחה דלת התא, ואחד החוקרים ביקש מאד להתלוות אליו להמשך החקירה.

    "באתם להתנצל ולשחרר אותי?" שאל אד.

    "עדיין לא," השיב החוקר. "יש צורך להמשיך את החקירה."

    "חבל על הזמן שלכם," השיב אד. "מרגע זה אני מנצל את זכות השתיקה שלי ולא אשתף אתכם שום פעולה, עד אחרי שתתנצלו ותשחררו אותי."

    "אתה בכל זאת חייב להתלוות אלי. ואני רוצה להזכיר לך שאתה זכאי לעורך דין, אם אתה מעוניין."

    "אני לא זקוק לאף עורך דין."

    אד הובל לחדר החקירות, והוחזר לתאו לאחר זמן מה, בו מילא את פיו מים. לרווחתו, שום בשורה מרה לא היתה בפיהם שהיה בכוחה להלום בליבו את מכת המוות. הוא חזר לצעוד בנחישות הלוך ושוב והוציא את אליוט מדעתו, שהוחזר בינתיים לתא.

    "אתה בטוח שאתה רופא?" ניסה אל להשחיל שאלה מדי פעם, "אתה מתנהג ממש בצורה מטורללת."

    אבל אד לא התרגש מדעתו של אל, והמשיך לצעוד. כמה זמן צעד לא ידע, עד אשר נפל תשוש לפנות ערב על מיטתו. בארוחות שהוכנסו לתא אפילו לא העיף מבט, עקב תחושת הבחילה ששררה בקרבו.

    עשרים ואחת שעות חלפו בתוך יום הנבואה, ואד נשאר חי. נותרו לו עוד שלוש שעות לחיות, לפי דברי הנביא שדייק ולא החטיא ולו בנבואה אחת. שוב נשכב על גבו ושילב ידיו על חזהו. הוא עצם את עיניו. עד לרגע זה לא נמסרה לו שום בשורה מפי איש.

    "רוצה לדעת מה שמעתי היום?" שמע ברקע את אל.

    אד לא רצה לשמוע שום דבר.

    "שמעתי את השוטרים מדברים על משהו שקשור אליך," המשיך אל, "רוצה לשמוע מה הם אמרו?"

    חשכת מוות אפפה את אד.

    "נרדמת?" שאל אל, "אין דבר. אני אספר לך את זה מחר."

   

אליוט ניעור בבוקרו של יום חדש, ושפשף את עיניו המימיות. אחד השוטרים הניח שני מגשי אוכל דרך החריץ המיועד לכך.

    "קומו לאכול," אמר השוטר, והתקדם לתא המעצר הבא.

    אל התיישב על מיטתו בקומה העליונה, וניתר ארצה. הוא ניגש לפינת השירותים ורענן את עצמו, ואחרי כן נטל את אחד המגשים והחל לסעוד. הוא הביט באד, וזה היה שרוי בשינה עמוקה.

    "הי," קרא אל לעבר המיטה התחתונה, "הביאו לך ארוחת בוקר."

    שותפו לתא נראה נם כבול עץ.

    "דוקטור?"

    אל קרב למיטתו של אד. "הי, אתה בסדר?" הוא קרב עתה לטווח נגיעה, ושלח ידו אל כתפו של אד. הוא נענע אותה בעדינות.

    "אתה מרגיש לא טוב?" שאל את אד.

    אד לא נע ולא זע.

    אליוט משך בכתפיו. "מאז שנכנסתי לתא הזה לא אכלת שום דבר, דוקטור. אתה בסוף עוד עלול למות מרעב."

 

 

פרק 48

 

השוטר שבא לאסוף את מגשי האוכל הציץ לתוך התא.

    "מה עם החבר שלך? אני רואה שלא אכל כלום מהמגש שלו."

    "הוא עוד לא התעורר מהבוקר," השיב אל.

    "תנענע אותו," אמר השוטר. "עוד מעט באים לקחת אותו למסדר הזיהוי."

    אל התקרב למיטתו של אד ושב לגעת בעדינות בכתפו.

    "אד? דוקטור אד?" קרא, "אתה צריך להתעורר."

    אד לא הגיב.

    אל נענע בחוזקה את כתפו של הישן. "קום, השוטר אמר שאתה צריך לקום! עוד מעט מוציאים אותך מכאן למסדר הזיהוי!"

    הוא הביט מקרוב בפניו של אד, והתקרב כדי להבין אם הוא נושם. לפתע פקח אד את שתי עיניו, ואל המבוהל נרתע לאחור.

    "אוף, ישנת ממש חזק!"

    אד מצמץ מעט בעיניו, כדי להסיר מהם את קורי השינה.

    'אני חי?' חשב.

    הוא הזיז את ראשו לעבר אל.

    "מה השעה?" שאל בלחש.

    "השוטר כבר לקח חזרה את המגש של ארוחת הבוקר," השיב אל.

    "מה השעה?" חזר ושאל.

    "כמעט שמונה בבוקר."

    "אני חי!" אמר לפתע, ואישוני עיניו התרחבו להרף עין. נצנוץ של אור הוחזר מהקרנית שלו וסנוור לרגע קט את עיניו של אל.

    "מה חשבת לעצמך, שאני ארצח אותך בלילה?" נעלב אל.

    "אני חי!" בקעה שאגת שמחה מגרונו של אד, מבלי שיכול היה לשלוט בה. "נשארתי בחיים!"

    אליוט הנדהם נסוג לאחור. אד התיישב על מיטתו והחל למשש את כל גופו ולצבוט את ירכו. אל התבונן במחזה כאילו שותפו לתא יצא מדעתו.

    "מה קרה לך?" שאל אל בחשש.

    אד הביט באל במבט מפויס, בחיוך. 'לך ספר לאיש הזה, אליוט המדובב עלוב הנפש, מה קרה לי בשבועות האחרונים', חשב. הוא הניד בראשו לאות שלא עולה בדעתו להסביר לאיש דבר על פשר התנהגותו.

    "השוטר אמר שתתכונן, עוד מעט יקחו אותך למסדר זיהוי," אמר אל.

    "עכשיו כבר לא מעניין אותי שום דבר," אמר מבלי לבאר, "אני אחרי הכל. היום הכל יסתדר ואני אצא מכאן בקרוב."

    'ועל הרגלים שלי, ולא באלונקת מתים!' חשב.

    "דרך אגב," נזכר לפתע אד, "מה בדיוק רצית לספר לי אתמול בערב? משהו ששמעת עלי מהשוטרים?"

    "אה," נזכר אל, "שמעתי אותם מדברים על זה שיכול להיות שבאמת אמרת להם את האמת."

    "האמת... מה בדיוק הם אמרו?"

    "מישהו מהם אמר שהיה חיוב נוסף של כרטיס האשראי שלך אתמול בלילה, כאשר אתה היית כאן במעצר."

    "דווקא מזה לא הייתי מתפגר," העריך אד.

    "פחדת שאתה עומד למות הלילה?" ניסה אל להבין מה מתרחש מול אפו.

    אד הביט בו והנהן "כן, פחדתי שלא אתעורר הלילה הזה."

    "אם אתה כבר מדבר על להתעורר, רוצה שאני אגלה לך משהו על עצמך?" שאל אל.

    שפתיו של אד לבשו חיוך רחב. הוא לא באמת היה מעוניין לשמוע את הקשקושים של אליוט, אבל מצב רוחו השתפר לאין ערוך, והוא החליט להיות סבלני כלפי שותפו הנודניק.

    "כן, אתה יכול לספר לי כל מה שאתה רוצה עכשיו."

    "בעצם, זה לא משהו כל כך מיוחד או חשוב," התנצל אל, "פשוט, באמצע הלילה אתה התעוררת פתאום, השתעלת חזק ואמרת כמה משפטים וחזרת לישון."

    "מה?" קרא אד, המום. "אתה בטוח?"

    "למה אתה שואל?" נרתע אל. "בטח שאני בטוח. אני התעוררתי בגללך."

    "ומה אמרתי?" חקר אד.

    "לא יודע. המילים שלך לא היו ברורות."

    "ומתי זה היה בדיוק? בשעה שלוש בלילה?"

    "לא יודע בדיוק, כי לא הסתכלתי בשעון. אבל זה יכול להיות."

    אד הניח את שתי ידיו על רקותיו. 'מה קורה כאן, לכל הרוחות? איזה וירוס מידבק חדר אלי? קודם מיסטר X, אחרי כן לואיס פלטשר האוטיסט, ועכשיו אני? מישהו יכול להסביר לי מה קורה כאן?'

    אט אט חלחלה התובנה בליבו של אד, שאיש לא ידע להסביר לו מה קורה כאן. הוא יצטרך להבין זאת בכוחות עצמו, אם בכלל.

 

 

פרק 49

 

"תחליש את המוזיקה שלך! אני לא יכולה לסבול את זה יותר!"

    'הוא בטח שוב מסטול', חשבה בכעס. מתילדה, אשה עבת בשר כבת שישים, בעלת שיער כסוף ופרוע, פתחה את דלת התנור והוציאה מתוכו מגש ובו חתיכות לחם מיובשות למחצה. היא ניגבה את ידיה במגבת מזוהמת, פתחה את המקרר והוציאה ממנו חלב, ושפתה אותו לתוך קערה. סיר על הגז החל לגלוש, והיא מיהרה להנמיך את עוצמת האש. לתוך הקערה הכניסה ספל קמח והחלה לערבב את העיסה. משום מה היה נדמה לה שעוצמת המוזיקה מחדרו הסגור של בנה הסורר רק מתחזקת, וגם שמישהו נמצא בחוץ ומצלצל בפעמון הדלת.

    "ג'ף, תנמיך את המוזיקה!" צרחה בעצבים, "מתי כבר תתחתן ותלך לשגע את אשתך במקום לשגע אותי?"

    הפעמון חזר וצלצל, והיא נגבה שוב את ידיה, הפעם בסינור המעופש שלה. היא דשדשה עד לדלת הכניסה ופתחה אותה. מאחורי הסף עמדו שני שוטרים צעירים במדים.

    "ג'ף בבית?" שאל אחד השוטרים.

    "הוא שוב הסתבך במשהו?" שאלה בזעף.

    "הוא לא הסתבך בשום דבר, גברתי. פשוט, תפסנו שני צעירים שניסו לגנוב את האופנוע שלו."

    מתילדה נרגעה. "אהה... זה הבייבי שלו... הוא אוהב את האופנוע שלו יותר מאשר את האמא שלו, זה בטוח!" נאנחה.

    היא הפנתה את מבטה לכיוון חדרו הרועש. "ג'ף!" צעקה. "כמה פעמים אמרתי לך להנמיך את המוזיקה הארורה!"

    לא היתה תגובה. "הוא לא שומע. אגש לקרוא לו," אמרה.

    כמה שניות אחרי כן הופיע ג'ף בחופזה. בחור מגודל, שערו השחור ארוך ואסוף בגומייה לזנב סוס, לבוש בגופיה צבעונית וצעקנית ומכנסי ספורט שהיו זקוקים לכביסה דחופה. "מי נגע באופנוע שלי?" רעם בקולו.

    "אתה ג'ף סונדרס?" שאל אחד השוטרים.

    "כן, כן," ענה בחוסר סבלנות. "מה קרה?"

    "עצרנו שני נערים שנטפלו לאופנוע שלך," אמר השוטר השני, "חשדנו שהם מנסים לגנוב אותו, אבל הם אמרו שאתה אישרת להם לעשות עליו סיבוב."

    "אני לא מרשה לאף אחד בעולם לגעת בו!" קרא ג'ף בזעם. "איפה הם? אני רוצה לראות אותם בעיניים שלי!"

    "בוא איתנו, הם בתוך הניידת, תוכל לדבר אתם."

    "יש להם מזל שאתם תפשתם אותם ולא אני," אמר והחל לפסוע לכיוון הניידת. שני השוטרים צעדו בעקבותיו. כאשר הגיע, פתח את הדלת האחורית שלה והתכופף כדי לזהות את הפרחחים החוצפניים. להפתעתו, הניידת היתה ריקה.

    "איפה הם?" שאל. באותו רגע שמע נקישה מתכתית חזקה. על ידו הימנית הוצמד אזיק פלדה קריר.

    "מה קורה כאן?" צעק בזעם.

    "אנחנו עוצרים אותך," הודיע לו השוטר הראשון.

    "אותי? עוצרים? למה, מה עשיתי?"

    "אתה מואשם בנהיגה באופנוע שלך תוך כדי שלילת רישיון, בדריסת אדם למוות בתאונת 'פגע וברח', כאן, בפילדלפיה."

    "מה? איך - - - אני לא יודע על מה אתם מדברים. אני לא דרסתי שום בן-אדם."

    "הקרא לו את הזכויות שלו," ביקש השוטר הראשון מעמיתו, "למרות שהוא כבר יודע אותם בעל פה... לפי הרישומים עליו, לפחות חמש פעמים הוא כבר שמע אותם, על עבירות סמים ואלימות..."

    הצד השני של האזיק היה כבר צמוד לידו השמאלית של השוטר. הוא הדף את ג'ף פנימה לתוך הניידת, והתיישב לצידו.

    "אם תנסה להתפרע נאזוק לך גם את הרגלים ונרסס לך פלפל על הפנים," הזהיר אותו השוטר. "אתה רוצה שאקריא לך את הזכויות שלך?"

    "לכו להזדיין!" נהם.  

 

 

פרק 50

 

אד היה האחרון בטור חמשת הגברים שנכנסו למסדר הזיהוי. מצאו לו ארבעה גברים דומים למדי בגובהם, בגילם, בצבעם ובשיערם. בתחילה עמדו חזיתית מול המראה הגדולה, אחרי כן בצדודית ימנית, בהמשך בצדודית שמאלית ולבסוף עמדו הפוך עם הפנים אל הקיר. התהליך כולו בוצע פעמיים, עבור כל מתלוננת בנפרד.

    לאחר מכן ליוו אותו לאחד המשרדים הרגילים. שם קיבל את פניו שוטר אחר, בעל קרחת מושלמת ובוהקת ובעל דרגה גבוהה יותר על מדיו. זה האחרון לטש מבט ממושך באד, ונראה כמתלבט בינו לבין עצמו. ניכר היה שמשהו עומד על קצה לשונו, אך שפתיו לא נעו.   

    "אני יודע שאף אחת לא זיהתה אותי, כמו שאמרתי לכם כל הזמן. אני יכול ללכת?" שאל אד בשלווה ובביטחון עצמי.   

    "לא..." הניד השוטר בראשו, "קודם כל אנחנו נתנצל בפניך, ואחרי כן תוכל ללכת."

    "תחסכו מכם וממני את השטויות," אמר אד במצב רוח טוב, "אני יודע שבסך הכל עשיתם את העבודה שלכם, ואין לי שום כעס עליכם."

    "אם אנחנו כבר באווירה טובה," אמר השוטר, "אולי אתה יכול לענות לי לכמה שאלות לא מחייבות?"

    "בהחלט."

    "באמת חשבת שאתה עומד למות?"

    אד הנהן. "הייתי בטוח שלא אצא מהעסק הזה חי."

    "אתה יכול להסביר לי את הסיפור שלך עם הצנתור והפחד למות?"

    "את זה לא אוכל להסביר, כי כל מה שאמרתי על הפרויקט המסווג היה נכון, ואסור לי לחשוף שום פרט עליו."

    "אבל בכל זאת טעית. היית משוכנע שלא תצא מזה חי, וכעת אתה יוצא מפה בריא ושלם, בדיוק כמו שהבטחתי לך."

    "נכון," הסכים אד.

    "והסיפור עם הזריקה המיוחדת היה ממש לא לעניין."

    "אמת," הודה אד. "אני יכול רק לספר לך שהסיפור האמיתי מסובך פי כמה. בעצם, אני צריך לשאול אותך, איך זה יתכן שהעללתם עלי עלילה כזאת?"

    "זו לא היתה עלילה, מישהו באמת אנס את המתלוננות וגנב כספים."

    "אבל איך הגעתם אלי? מה הקשר שלי לפשעים האלה?"

    "זה קרה כבר הרבה פעמים בעבר. ההשערה שלנו כעת היא שמישהו השיג את כל פרטי הזיהוי שלך, והתחזה לדוקטור אדוארד גארווין. לכן, אתה היית החשוד הראשון שהיינו חייבים לבדוק אותו."

    "ומי האיש המתחזה הזה? עליתם עליו כבר?"

    "לא, עדיין לא. הוא ממש זהיר." השוטר נאנח. "אבל לפחות עכשיו אנחנו יודעים שאנחנו מחפשים אדם שלבש את דמותך. הבעיה היא, שאיננו יודעים איפה להתחיל לחפש את האיש הזה."

    אד התעשת לפתע. כעת הנבואה על מותו נראתה לו ברורה ביותר.

    "אני יכול לתת לך טיפ," אמר, "חפש אותו בחדרי המתים בעיר. יהיה מי שיהיה, רוב הסיכויים שהוא מת אתמול מדום לב."

    "אני אעשה זאת," הבטיח השוטר, והגיש לו שקית ניילון גדולה ובו כל חפציו שהפקיד בכניסה למתקן המשטרתי.

    "רוצה להשתמש בטלפון שלנו?" הציע השוטר.

    "אני מעדיף להגיע הביתה ולעשות משם את השיחות שלי."

    "אני מרגיש שאנחנו חייבים לך לפחות את זה," אמר, "אני אסיע אותך כעת הביתה."

    הוא הוציא מכיסו כרטיס ביקור והגיש לאד. "אני פקד דאגלאס. אם תרצה להוסיף משהו בקשר לחקירה שלנו, תרגיש חופשי להתקשר אלי בכל עת."

 

בביתו, הדבר הראשון שעשה אד היה להפעיל את הטלפון הנייד שלו. עשרות הודעות המתינו לו שם בסבלנות. בתפריט השיחות שלא נענו, גילה מספר טלפון חדש שלא הכיר, משם ניסו ללא הרף ליצור עמו קשר. הוא חייג אל המספר הזה.

    "שלום," אמר, "מישהו חיפש אותי במספר הזה. אני אד גארווין."

    "אבא!" שמע צרחה אדירה מעברו השני של הקו. "אבא! אבא חי!"

    ואז שמע אותה רוקדת.             

   

 

פרק 51             

 

סנדרה, או אמנדה בגירסתה החדשה, נראתה כל כך שונה, עד שקליף עצמו הופתע למראה היפהפיה הבלונדית, בעלת הקארה הקצר, הנכנסת לחדר העלוב במוטל כאילו זה היה חדרה. השאלה האינסטינקטיבית 'מי את' כבר עמדה על קצה לשונו ומוכנה לשיגור כאשר זיהה אותה.

    "מצוין!" אמר לה, "אם אני בקושי זיהיתי אותך, את יכולה להסתובב ככה בחופשיות."

    כעת ראה אותה צורחת משמחה ורוקדת, ופורקת את כל המתח של הימים האחרונים. וכאשר השיחה הסתיימה, ביקש ממנה את הטלפון הנייד, פירק ממנו את הסוללה, דרך על המכשיר עצמו והשליכו לאשפתון שמתחת לשולחן.

    "למה עשית את זה?" שאלה בתדהמה.

    "כי החל מרגע זה הם עלו על הקו הזה, ומתחילים לחפש איפה את מסתתרת," ענה. "שרפנו את הקו הזה, אבל אל תדאגי, הכנתי מלאי של מכשירים זולים אנונימיים שקניתי בשוק השחור."

    "אבל עכשיו אבי לא יוכל יותר לתקשר אתי," מחתה.

    "וטוב שכך, מפני שעדיין הוא עצמו לא יודע שהוא תחת האזנה ומעקב. אנחנו צריכים לתדרך אותו לפני שהוא עושה טעויות ונופל לידיים שלהם - ומפיל אותנו יחד אתו."

    "ואיך נעשה את זה?"

    "את זה אני אעשה. אני יכול להגיע אליו כנהג אמבולנס או כשליח פיצה ולהבריח אותו מתחת לאף שלהם."

    "ולאן נבריח אותו? לכאן? אלינו?"

    "אני חושב שהמקום הטוב ביותר עבורו בימים הקרובים יהיה בתוך המתקן של ה- FBI. שם יהיה קשה לעוקבים אחריו, יהיו אשר יהיו, לחדור ולחטוף אותו."

    "כל המצב הזה לא מתאים לי," התלוננה, "אני רוצה להיות פסיכולוגית, לא בלשית ולא מרגלת."

    "ואני רק רוצה להרוויח כסף ממופעי קסמים על הבמה," החזיר לה, "אבל החיים לא בדיוק מתחשבים במה שאנו רוצים."

    "יש בכלל משהו שאנחנו יכולים לעשות כנגד אלה שעוקבים אחרינו?"

    "בוודאי."

    "מה?"

    "ראשית כל, לגלות מי הם."

    "ואיך אפשר לעשות את הקסם הזה?"

    "את זה קולין ואני נוכל לעשות," טווה קליף תוכנית ראשונית, "אם ידוע לנו שהם עוקבים אחרייך, ואני מוכן להתערב אתך שאחת המכוניות שלהם צופה ברגע זה על הדירה שלך, ואולי גם של אד, - אני יכול לעקוב אחריהם."

    סנדרה הנהנה בהסכמה. "כן, התחלה אפשרית."

    "אפשר להציף אותם במידע מוטעה, אפשר לטמון להם מלכודות, אפשר לביים תאונות או חשיפה תקשורתית. נוכל לחשוב על דרכים רבות להפריע להם, לו רק נדע מה בדיוק הם רוצים מאיתנו."

    סנדרה התעודדה מעט.

    "אבל דבר ראשון - אבא שלי."

    "כמובן."

    "איך נעשה את זה?"

    "אני הייתי הולך על תרחיש פשוט ויעיל. הוא גר בבית דירות ומטפל בפציינטים בבית שלו. הייתי מתאם אתו טלפונית על טיפול דחוף, ומגיע אליו מחופש לדמות שדומה לו פיזית. לאחר מכן הוא היה יוצא מביתו, מחופש בדיוק לאותה דמות שהגעתי אליו. כך הוא יגיע ללא מעקב למתקן של קולין, לדוגמה. זמן מה לאחר מכן אני אצא בדמות אחרת לגמרי, כדייר תמים מדירה אחרת, ואעלם."

    "תוכנית סבירה, פרט לכך שהוא לא יוכל להיכנס למתקן ה- FBI ללא קולין. הוא צריך לעבור לאיזה מלון. בוא נרים טלפון."

    "אמנדה, אמנדה," נאנח, "כדי להרים טלפון אני צריך לנסוע עם הרכב שלי לשכונה אחרת, ולשוחח אתו מטלפון ציבורי, שכחת?"

    היא שמה את פיה על ידה. "אפילו שכחתי ששמי החדש אמנדה," לחשה.

    קליף לקח דף מכתבים של המוטל, תלש ממנו את הכותרת עם שם המוטל, נטל עפרון והחל לכתוב. בסיום, נתן לסנדרה לקרוא את שכתב.

 

אד - ברוך הבא! סנדרה ואני מאושרים שאתה בריא ושלם!

אל תדבר בקול רם. מאזינים לך, מקליטים אותך ועוקבים אחריך, אנחנו לא יודעים עדיין מי בדיוק ולמה. אנחנו משערים שזה קשור לנביא שמת. דבר בקול רם רק מה שאתה אומר למטופלים שלך במפגש הראשון, וכתוב לי על נייר מה אני צריך להגיד. תבטל את הטיפול בהמלצה לפנות למטפל אחר.

אתה חייב לרדת למחתרת. עבור לגור במלון לכמה ימים, רצוי בשם בדוי. אל תשלם בכרטיס אשראי אלא במזומן. אל תיזום שיחות בטלפון הנייד שלך, אתן לך טלפון נוסף לתקשר איתי ועם סנדרה.  

כעת אתה תתחפש בדיוק לדמות שלי, עם הפיאה הנוכרית, הבגדים והתיק, אחרי כן צא ולך למלון, שם תהיה מוגן לזמן מה. כמה דקות אחריך אני אצא מכאן מחופש בדמות שונה וכך נעלם לעוקבים שלנו. אנחנו נתקשר אליך לתאם כדי להיפגש.

 

"מעולה," אמרה סנדרה.  "ועכשו, איך זה מגיע אליו?"

 

 

פרק 52

 

קולין היה בשפל העמוק ביותר בחייו. "אתה יודע למה אתה רואה את הפרצופים שלנו? כי אתה לא תצא מכאן חי," טרחו להודיע לו בתחילת החקירה, ולהמחשה העניק לו הענק סטירת לחי מצלצלת, שהטיחה בחוזקה את ראשו ימינה. סימנים אדומים של אצבעות עבות במיוחד נותרו על לחיו השמאלית לימים הבאים.

    עמדת נחיתות מוחלטת שכזאת רואים רק בסרטים, אבל בהם הכל מסתדר בסופו של דבר. הגיבור הטוב יוצא מהעסק בריא ושלם ועטור תהילת מנצחים. או שמישהו מהצוות שלו מציל אותו, או שתושייתו העצמית מושיעה אותו. אפילו בתרחיש האופטימי ביותר לא היה קולין יכול למצוא נחמה. אף אחד לא יודע שנחטף. ואם ישערו שנחטף, אין לאיש מושג היכן הוא נמצא. וגם אם ידעו היכן הוא, אין כל ערובה שמבצע ההצלה יוכתר בהצלחה מבלי שהוא עצמו לא יפגע ברגע הראשון.

    נותרה אם כן, השתעשעות במחשבה של חילוץ עצמי. גם את התרחיש הזה לא יכול היה לראות בדמיונו. ידיו ורגליו היו כבולים כל כך חזק, עד שהוא לא יכול היה להזיז את הפרקים שלו. מלבד כאבי הקשירה, הוא היה צפוי לפצעי לחץ עקב התנוחה הדוממת הרצופה של שעות ארוכות כל כך. והסטירה הזאת בוודאי שלא תרמה לשום שיפור במצב! החוקר שלו לא טרח לברר אפילו אם הוא נכון לשתף פעולה ולספר כל מה שיתבקש!

    קולין הבחין באיש מבוגר וצנום, ובצעיר ענק שקיבל מייד את הכינוי ההולם 'גודזילה'. הוא לא הכיר איש מהם. החוקר שלו, זה שניהל את הכל ביד רמה ובהבל פיו, נראה היה מתקרב לגיל שבעים. מבנה פניו צר ומוארך, שיערו אפור נוטה ללבן, מגולח למשעי, משקפיים יקרים על אפו, ולבוש מקטורן שנתפר לפי מידה אצל חייט יוקרה. הוא דיבר, הענק רק ציית.

    "עד כמה התקדמתם בחקירה שלכם?"

    "איזו חקירה?" שאל קולין בלי לחשוב, ומייד אחרי כן הוסיף במהירות, "אנחנו ב- FBI עובדים על הרבה מאוד חקירות."

    הענק הפנה מבט שואל לעבר הבוס שלו, כשואל האם זה הזמן לסטירה נוספת. החוקר הניד בראשו.

    "החקירה שלך שאתה עוסק בה אישית בשבועות האחרונים. שנינו יודעים טוב מאוד במה התעסקת."

    מוחו של קולין עבד במהירות. "לא התקדמנו קדימה אלא אחורה. כל מה שעשינו רק התווספו לנו שאלות חדשות, ולא הצלחנו למצוא תשובות לאף שאלה."

    כעת הניע החוקר בראשו, וסטירה אדירה נוספת נחתה על לחיו שמאלית. אם קודם היו רק סימני אצבע אדומים, כעת הלחי כולה הפכה אדומה, לאחר שאלפי נימי דם תת עוריים נקרעו והחלו לדלוף. הכאב היה חזק מנשוא, כאילו קירבו לפנים שלו מבער.

    קולין נאנק. "אם אתם מגיבים ככה כשאני מספר לכם את האמת, מה תעשו כשאני אשקר?"

    "זו לא היתה האמת, זו היתה התחמקות טיפשית," אמר החוקר בקול שקט ואיטי. "אנחנו יודעים בדיוק על מה אתם עובדים, אבל אני רוצה לשמוע את הכל מפיך. אני רק מצליב את המידע, כדי להיות בטוח שכל הפרטים ידועים לי והתמונה באמת שלמה."

    קולין כבר הפסיק לקוות באותו זמן לנס של חילוץ הרואי, ורק חשב איך הוא נשאר בחיים לאחר החקירה הזאת. בסדר, הוא יספר את הכל. ממילא, הצוות שלו באמת לא התקדם הרבה בהבנת הנבואות והיכולת להתערבות כלשהי בם, ולכן הנזק לא יהיה גדול מדי.

    "הקמנו צוות של שישה..." התחיל לדבר, כאשר פיו מעוות מן הכאבים, אולם החוקר סימן בעינו שוב וקולין ספג סטירה אדירה נוספת, הפעם בלחיו הימנית. הפעם הראש הוטח שמאלה בחוזקה, וקולין איבד את הכרתו.

    הוא התעורר לאחר שדלי מים הותז על פניו.

    "הייתם ששה, אבל שנים פרשו בתחילת החקירה שלכם, ונותרתם ארבעה בלבד!" רשף החוקר, "החל מן השקר הבא הבחור שלי ישבור לך עצם על כל שקר. תתחיל שוב, אבל לפני זה ספור את העצמות השלמות בגוף שלך!"

    "כן, התחלנו ששה, ושניים פרשו בהתחלה," גנח קולין. "כעת אנחנו ארבעה..."

    "ספר לי דברים שאני לא יודע!" הורה בקול שקט.

    קולין הרגיש שהוא מוכרח פסק זמן למחשבה. הוא גלגל את עיניו והשמיט את ראשו, מתחזה כמתעלף.

    "שפוך עליו דלי נוסף," שמע את המבוגר. "אתה מכה אותו חזק מדי. אני צריך אותו חי עד שנאסוף את כל השאר."

    'הם ישאירו אותי חי עד שילכדו את אד, סנדרה וקליף', הרהר לעצמו, בהמתנה לשטף המים הנוסף. המים הצוננים דווקא הטיבו עמו, כי קיררו מעט את עור לחייו.

    'אולי הם חטפו את סנדרה וחקרו אותה', חלפה מחשבה מהירה בראשו, שניות אחדות לפני זרם המים שניגר עליו. 'לכן היא נעלמה לפני כמה ימים.' הוא השים עצמו כמתעורר ונאנק.

    "המשך," פקד המבוגר.

    "אה... כן... הצוות כולל את הפסיכיאטר אדוארד גארווין, הבת שלו, סנדרה, ועוד אדם אחד, קוסם במקצועו, שאני לא יודע את השם האמיתי שלו, אלא רק את שמו המסחרי."

    "מה שמו המסחרי?"

    "קליף ג'ונסון. זה שם הבמה שלו, אבל אני יודע שהוא בדוי. הוא סירב לגלות לי את שמו האמיתי."

    "למה הוא סירב, ולמה אתה הסכמת לקבל אותו בשם בדוי?"

    "הוא סירב בגלל בעיות שיש לו עם מס הכנסה. חובות, עיקולים או תביעות משפטיות, משהו כזה. אני קיבלתי אותו כי הייתי צריך קוסם מסוגו בצוות."

    "איזה סוג של קוסם הוא?"

    קולין אמר לעצמו שאין טעם להסתיר את מומחיותו, ממילא ניתן יהיה לברר זאת בדפי זהב.

    "קריאת מחשבות, ראיית הנסתר, הזזת חפצים מרחוק." הוא ציטט כמעט במדויק את תוכן המודעה שקליף פרסם את עצמו. בעצם, צינזר רק את 'חיזוי העתיד' המופיע ראשון במודעה.

    להפתעתו של קולין, דבריו האחרונים עשו רושם עז על החוקר. זה האחרון נראה נמלך בדעתו. לראשונה הבחין בהיסוס או בחוסר נוחות מצד שובהו הנחוש.

    "מה יכול להיות הקשר של מאחז עיניים כזה לחקירה שלך?"

    "נזקקתי לו כדי להפריך תזות בשיטת האלימינציה."

    לפתע שינה החוקר את הכיוון.

    "מי זאת ברברה, ואיך היא קשורה לחקירה שלך?"

    קולין הופתע. ברגע הראשון לא זכר כלל את השם הזה. ברברה? הוא הריץ את כל הדמויות של השבועות האחרונים בזיכרונו, עד שנזכר בסיפורה של סנדרה על האישה שנספתה בדליקה, לאחר שהוטלה עליה קללה נגדית.

    'אבל מה הקשר אלי?' מוחו פעל במלוא הקיטור, 'ואיך נודע לאיש הזה עליה?'

    בבת אחת החלה להתבהר התמונה בראשו. החוקר שלו יכול היה לקשר את השם ברברה אך ורק דרך סנדרה. הווה אומר שהוא חטף וחקר גם אותה! הוא כנראה באמת יודע הכל, ורק מצליב פרטים. אבל מה פשר שאלתו? הרי ברברה כלל לא היתה קשורה למחקר על הנביא... אלא אם כן... סנדרה 'עבדה' עליו, ושרבבה גם את שמה כדי לבלבל אותו.

    "אני צריך לחכות עוד הרבה זמן?" התיז החוקר. הוא כבר עמד לסמן לענק להנחית מהלומה נוספת.

    "היא מתה בשריפה," פלט קולין בשניה האחרונה לפני המכה.

    "את זה אני יודע, קראתי על זה בעיתון," זעם החוקר, "שוב אתה מספר לי דברים שאני כבר יודע? השאלה היא למה היא מתה בשריפה ואיך זה קשור אליך?"

    "השריפה שלה קשורה בתופעה מיסטית. היא הושפעה מנבואה שמגשימה את עצמה."

    החוקר עשה אתנחתה קצרה בשאלותיו. הוא זכר היטב את האזהרה של סנדרה שלא להיכנס לעובי הקורה, פן ימות בתוך שלושה ימים. הוא עדיין לא ידע לבטח שהיא משקרת, וחיפש דרך ללמוד מה שאפשר בלי להסתכן. הוא ידע שקולין יספר לו כל מה שישאל, אך קולין השבוי היודע שסופו קרוב, לא יטרח להזהיר אותו על מעורבות יתר במחקר. קולין ישפוך את הכל גם כנקמה, כדי לפגוע בו.

    גם קולין עסק כרגע בהערכת מצב. 'למה הוא לא שואל אותי במישרין על הנביא והנבואות, אם הוא באמת יודע הכל?' שאל את עצמו. אולי הוא לא יודע באמת הכל. יתכן שהוא מתעניין רק בפרטים שיעזרו לו ללכוד את אד ואת קליף, בהנחה שסנדרה כבר בידיו. אפשרות נוספת היא, שהוא פוחד ממשהו. אולי הנושא הזה הטיל עליו מורא?

    הטלפון הנייד של החוקר צלצל. הוא הביט במספר המזוהה של המתקשר, וענה לשיחה. הוא הקשיב, ובמהרה פניו החלו להסמיק.

    "הסתלק? אולי אתה יכול להסביר לי איך הוא הצליח להסתלק מתחת לאף שלך?"

    הוא המשיך להקשיב. "מישהו עזר לו? מי?"

    ואחרי כן: "אתה יכול להסביר לי איך זה קרה?"

    הוא המשיך להאזין ולהאדים מחרון. "זה אותו אדם שעזר להבריח אותה! האיש הזה היתל בנו פעמיים! אני רוצה שתביאו לי גם אותו!"

    כעת היה מחומם לגמרי. "אז כעת אני נותן לך קצה חוט! האדם הזה מכנה את עצמו קליף ג'ונסון, והוא קוסם שמופיע בפני קהל! קנה כרטיס למופע שלו, ותבקש ממנו חתימה בתור מעריץ! אני צריך להכניס לכם את הכל לפה, לכל הרוחות?"

    הוא העביר את הטלפון לאוזנו השניה. "אתה שורף לי את המוח!" נבח, "ואל תשכח שעדיין לא  השלמת את המשימה של המטפלת!"

    הוא ניתק בזעף. "האיש הזה, קליף, עושה לי צרות בינתיים, אבל אני יכול לספר לך, שבעוד זמן קצר תהיו כל ארבעתכם עם משקולות בקרקעית האוקיינוס, ותשמשו מזון לדגים!"

    הוא יצא מן המרתף בעצבים וטרק מאחוריו את הדלת.

    קולין היה מרוצה מאוד ממה ששמע. קליף - ולא ברור איך - הציל את סנדרה מידיהם, וכעת הצליח להציל גם את אד. כל הכבוד, קליף! כעת שלושתם יודעים שרודפים אחריהם כדי לפגוע בהם, והם יפלסו את המשך דרכם בהתאם. אבל, מי זאת ה'מטפלת'? הוא התכוון לסנדרה או לאחרת?

    'אולי עכשיו יש סיכוי שהם יבינו גם מה מצבי', חלפה מחשבה מעודדת ראשונה בראשו.

    

  

פרק 53

 

אד לגם כוס תה חמה, ומצב רוחו טוב במיוחד. סנדרה האוהבת והמאושרת לצידו. קליף, שהתגלה כבחור תכליתי ומוכשר, סיפר לסנדרה את כל קורותיו מאז נכנס לטיפול הדחוף אצל הפסיכיאטר. הוא יצא משם כרבע שעה אחרי כן כאדם אחר, וצעד לא פחות ולא יותר לצידה של מכונית הטרנזיט השחורה של חוטפיה שלה.

    "אד היה המום כשקרא את הדף," נזכר קליף, "בקושי מנעתי ממנו לקרוא אותו בקול רם."

    אד חייך. "מה אתם מצפים ממני? מגיע אלי ברנש מוזר, פציינט פוטנציאלי, מסמן לי לשתוק, דוחף לי דף ליד ומכריח אותי לקרוא אותו, הייתי בטוח שזה קשור לבעיה הנפשית שלו. ומיד אחרי זה הוא תוקע ביד שלי במתנה חבילת שטרות ירוקים..."

    "אד, באיזה שם נרשמת במלון?" שאל קליף.

    "דיוויד בראון."

    "נעים להכיר," קראה סנדרה בעליצות, והושיטה ידה לאביה. "אמנדה סמית."

    "ג'ון סמית," אמר קליף, כאשר אד נשא אליו את מבטו.

    "אתם נשואים?" פער אד עיניים.

    "עדיין לא, אבל מי יודע?" חייך קליף.

    "דרך אגב, מישהו מכם יודע היכן קולין?" שאל אד.

    שני בני שיחו הנידו בראשם. "תעלומה," אמר קליף, "הוא נעלם בלי להשאיר עקבות, התנתק מהטלפונים, לא מסר שום הודעה, כאילו שכח מהפרויקט שלנו."

    "זה ממש לא אופייני לקולין," ציינה סנדרה.

    "בכל זאת, מה אתם יודעים? ג'ניס לא יודעת היכן הוא?" תהה אד.

    "ג'ניס גמגמה כששאלתי אותה," סיפר קליף, "היא פלטה משהו על משימה דחופה, טיסה, לא יודעת לאן, לא יודעת מתי ישוב... היא השפילה את מבטה כשאמרה את זה. היא לא אמרה את האמת."

    "אם ככה, או שהיא יודעת ומסתירה, או שאיננה יודעת בעצמה. בשני המקרים זה גרוע," אמר אד.

    "יש לי הרגשה רעה בקשר אליו," אמרה סנדרה. "אם חטפו אותי ושאלו אותי שאלות על מקלאוד ובייקר, הם מכירים גם את קולין, כמובן. יכול להיות שהם עקבו גם אחריו, אולי חטפו אותו או חס וחלילה רצחו אותו."

    "רק אתה עדיין נשארת נקי," אמר אד, "ואתה חייב לשמור על עצמך."

    קליף חייך. "אותי הם לא יצליחו ללכוד. אני חי כל חיי כמו רוח רפאים. גם הורי לא היו מכירים אותי, לו היו בחיים."

    "ואם הם כבר מכירים את שמך? אתה הרי קוסם במה, ואפשר להגיע אליך דרך מודעות ופרסומים גלויים," הקשתה סנדרה.

    "סנדרה, אמרתי לך שאת לא יודעת עלי כמעט כלום," הסביר קליף באורך רוח, "קליף ג'ונסון אינו שמי האמיתי. אף אחד בעולם לא יזכה יותר להשיג אותי עם השם שבחרתי לי להופיע כקוסם. גם כשאחזור לבמה, זה יהיה בשם חדש, כמובן. אני משיל את שמותי כמו עורם של נחשים, וקם לתחייה כמו עוף החול." 

    "זה לא נושא להתרברבות," הרצין אד. "מכל מקום, איך אנחנו יכולים לברר מה קורה עם קולין? ואם הוא חטוף, איך אנחנו יכולים לאתר אותו ולסייע לו?"

    שתיקה השתררה בחדרו של אד.

    את השקט שבר קליף. "לדעתי, הנחת העבודה שלנו צריכה להיות שקולין חי, מפני שהחוטפים של סנדרה, למרות שאיננו יודעים עליהם הרבה בשלב זה, רצו אותה חיה לחקירה. אם חטפו את קולין, הם ירצו את אותו מידע גם ממנו."

    "אולי הם מסתירים אותו באותו בית שאני הייתי?" שאלה סנדרה.

    "אין סיכוי. הם מקצוענים, ולא יחזרו יותר לאותו בית. אני יכול לבדוק את האפשרות הזאת, ולרחרח שם הערב, אבל לדעתי הם במקום אחר."

    "חבל שלא רשמת את מספר הרכב השחור," הרהרה סנדרה בקול רם.

    "מי אמר שלא רשמתי?" נעלב קליף. "עקבתי יומיים אחריך בבית ההוא, ורשמתי את מספרי שתי המכוניות שלהם. אבל גם בזה אל תתלי הרבה תקוות, אנשים כאלה משתמשים בלוחיות רישוי מזויפות."

    "ספרי לי מה הם שאלו אותך," ביקש אד.

   

לאחר שסנדרה סיימה את סיפורה, מן הלכידה ועד לחילוץ המפתיע, שבה הדממה לשרור בחדר. לאיש מהם לא היה רעיון לאן מתקדמים מכאן. מצבם נראה בכי רע. 'הנביא מת, לא נותרו נבואות נוספות לחקור, לא הצלחנו לשנות נבואות ולא לשלוט בהם, וקולין איננו. לפחות מהצרה שלי נחלצתי בעור שיני', נאנח אד.

    'האומנם לא נותרו נבואות נוספות?' חלפה מחשבה בראשה של סנדרה. היא לטשה את מבטה בקליף.

    "קליף," אמרה בשקט, "לא הגיע הזמן לשתף את אד בנושא היומן?"

    קליף הנהן. "בדיוק הרגע חשבתי על כך. כן, הגיע הזמן."

    "איפה היומן נמצא?"

    "אביא עותק אחד לאד. אני עצמי עוד לא קראתי אותו ביסודיות."

    "על איזה יומן אתם מדברים?" תמה אד.

      

בבניין המשרדים הראשי של משטרת לוס אנג'לס, צלצל הטלפון במשרדו של פקד דאגלאס.

     "כן?"

     הוא הקשיב. "חמק?" שאל בהפתעה. שריקת התפעלות בקעה מפיו. "נעלמו עקבותיו?"

     הוא המשיך להקשיב בעניין. "בסדר, חזור לתחנה," אמר.

     בן שיחו, הבלש שנשלח לעקוב אחרי אד בביתו, התעניין ושאל שאלה סקרנית.

     "האיש הזה מעניין אותי באופן אישי," אמר דאגלאס לשפופרת, "בדקתי קצת עליו. באמת יצא לו שם של פסיכיאטר מומחה בתחומו, והוא ריפא הרבה מאוד אנשים. רציתי להשגיח עליו. הוא גם גירה  אותי במחקר הסודי שלו, ואני מתכוון לגלות מה קורה שם."

    הבלש שאל שאלה נוספת.

    "אני אצור אתו קשר ישירות. יש לי בשורה מיוחדת לספר לו."

 

 

פרק 54

 

יותר משתי כוסות בירה התחילו להשפיע עליה לרעה, לכן הקפידה לא לעבור את הכמות הזאת, כאשר סיימה משמרת בשעות הקטנות של הלילה. תמיד חזרה לדירתה אחרי בלוי קצר בפאב האהוב עליה. ורוניקה עדיין שלטה היטב בנהיגה לאחר שתיית ליטר בירה 'היינקן', וכעת, לקראת אור ראשון של שחר נכנסה לדירת הסטודיו שלה.

    היא חיה בגפה, ולכן שכרה את הדירה הקטנה הזאת במרכז העיר, קרובה הן למקום עבודתה והן למרכז הבילויים והסחר. היא נראתה טוב: בלונדינית בעלת עיני שקד חומות. גופה המחוטב השתרע על מטר ושמונים שנשאו רגלים שאינן נגמרות. היא הקפידה להתעמל במכון כושר, ולאכול מזון בריאות בלבד. משקלה לא עבר את השישים וחמישה קילוגרמים.

    לא היתה לה כל סיבה לשנות את הרגליה היום הזה. היא פשטה את בגדיה ונכנסה להתקלח, אחרי כן לבשה חלוק שינה ונפלה עם עיניים עצומות למחצה על מיטתה. ברגעים המעטים לפני שעצמה אותם לחלוטין, חשבה על סדר יומה הקרוב. בסביבות צהרי היום היא תתעורר. היא תתקשר לאמה, שעקרה בחורף האחרון משיקאגו לאוסטין, המצויה בחגורת השמש, לשנות סביבה אקלימית. אחרי כן תחטוף משהו לאכול מהמקרר, תלך להסדיר תשלומים בבנק, ומשם לעבודה. ואז נרדמה.

    העבודה במשמרת הלילה כאחות בבית החולים המיוחד התבררה כמתישה, אולם מאחר והיא עצמה ביקשה את המשמרת הזאת לא הרשתה לעצמה להתחרט. העייפות המצטברת החלה להשפיע עליה בדיוק בשעה הזאת. התרדמה מיהרה להשתלט עליה, ואפילו תותח שהיה יורה פגז סמוך לאוזניה לא יכול היה להעירה כעת.

    זו היתה הסיבה לכך שלא יכלה לשמוע את הרשרוש הקל שבדלת החיצונית שלה, וכן לא שמעה את הדלת נפתחת ונסגרת. וגם לא את צעדיו החרישיים של הענק שצעד כרגע היישר למיטתה.

    היא לא שמעה כלום. כרית הונחה על פניה ומחצה בכוח אדירים את אפה. פרפוריה שככו לאחר כשני רגעים.   

    "עכשיו, כשאת מתה, בואי נראה מה הרג אותך," דיבר אליה הרוצח הענק. "אולי התחשמלת?"

    הוא חיפש מכשיר חשמלי פגום, בית נורה גלוי, שקע שבור בקיר, אך לא מצא את מי להאשים.

    "לא לימדו אותך שאסור לשחק בגז?" שאל אותה, ונכנס למטבחון. הוא כבר עמד לפתוח את ברז הכירה, אך נמלך בדעתו. "כדי שזה יראה כתאונה, אני צריך לביים אמצע בישול, וזה יותר מדי עבודה," מלמל לעצמו. הוא חזר לחדר. היה בו אח מובנה לחימום הדירה בחורף.

    "אולי נחנקת מעודף פחמן דו חמצני?" שאל אותה. "אסור להדליק אש באח מבלי לפתוח חלון לאוויר צח," נזף בה. אבל אז חזר בו. לא היתה סבירות להפעיל חימום בתקופה הזאת של השנה, כאשר הלילות היו כה נעימים.

    הוא הציץ לחדר השירותים, והבחין שיש בתוכו אמבטיה. "נו, טוב, טבעת באמבטיה," החליט. הוא סגר את מכסה הניקוז, ופתח את המים הקרים. "עד שימצאו אותך סביר שהמים יהיו כבר קרים," הסביר. עתה שב אליה, פשט את חלוקה ונשא אותה לתוך האמבטיה. הוא פיזר את בגדיה ברישול, הניח מגבת בסמוך, שיקע אותה בתוך המים, ושפך מעט אבקת סבון מקציף שמצא על מדף.

    "איזו תאונה מצערת קרתה לבחורה כל כך נחמדה," ציקצק בלשונו.

    מלאך המוות יצא מן הדירה וחמק עם הקרניים הראשונות של הזריחה.

 

 

פרק 55

 

הטלפון הנייד של אד צלצל. "שלום," אמר לתוך המכשיר הקטן.

    "שלום," אמר הקול בצד השני, "מדבר דאגלאס."

    "מי?" אד היה מבולבל מעט, ולא זכר כרגע מי האיש.

    "אני החוקר במשטרה, פקד דאגלאס."

    אד התעשת. "כן, אני נזכר. אתה מתקשר לעדכן אותי שמצאתם את המתחזה שלי מת, בדיוק כמו שאמרתי."

    "ובכן, לא בדיוק," אמר השוטר, "זו הסיבה שהחלטתי להתקשר ולעדכן אותך. הוא לא מת."

    "הוא חי?" קרא אד בתדהמה.

    "חי, נושם ובועט."

    "תפשתם אותו?" אד היה המום.

    "לא, עדיין לא. הוא עדיין מחייב את כרטיס האשראי המזויף. אתמול בערב הוא אנס מטופלת נוספת, שהגיעה אלינו סמוך לחצות להתלונן עליו. אבל אנחנו מהדקים סביבו את הטבעת. לדעתי נלכוד אותו בתוך ימים ספורים. אנחנו יודעים שהוא מסתובב רוב זמנו באזורי בוורלי הילס והוליווד. אנחנו מכינים לו מלכודת בעזרת שוטרת שתבקש ממנו להיות המטפל שלה."

    "אני לא מאמין!" התחלחל אד.

    "יש אפשרות שתסביר לי כעת למה חשבת שאחד משניכם עלול למות מדום לב?"

    "אני מצטער..." השיב אד, "בבקשה ממך, אל תלחץ עלי בנושא הזה."

    "והמצב שלך הסתבך מהידיעה שהוא עדיין חי?" שאל החוקר.

    "הסתבך זה לא מילה, המצב הסתבך כרגע פי אלף," רטן אד. "כל מה שחשבתי קרס כעת כמו מגדל קלפים ברוח!"

    "אני עדיין לרשותך אם תזדקק לי או שתחליט לשתף אותי בבעיות שלך," הבטיח השוטר.

    "תודה."

    "דרך אגב, אני מנסה להשיג אותך בביתך, ואתה לא עונה לי. אתה נמצא בסביבה?"

    "כן ולא," השיב אד, "בימים הקרובים אהיה זמין רק בטלפון הנייד."

    "אתה יכול להגיד לי איפה אתה נמצא?"

    "אני מעדיף שלא."

    פקד דאגלאס יכול היה לגלות בנקל את אזור שהייתו של אד בעזרת חברת הטלפון הסלולרי. הוא חשב רגע קט, והחליט לא להמשיך ללחוץ. למעשה, לא היתה לו כל עילה חוקית כדי להמשיך ולחקור... "אז להתראות, בינתיים."

    "להתראות."

    אד השפיל את עיניו לקרקע, והשעין את סנטרו על ידו השמאלית.

    שניהם נותרו אם כן בחיים! איך זה יתכן?

    מאז שהתעורר בבוקר, היתה לו הרגשה מוזרה בגופו, שלא ידע לתארה. בגרונו היתה מעין תחושת חמיצות, כמו זכר של צרבת שלא זכר מתי התרחשה. הוא היה עייף יתר על המידה הממוצעת של יום חול. הוא כחכך בגרונו והשתעל, אך התחושה הזאת מיאנה להרפות ממנו. גם המים ששתה לא הטיבו את הרגשתו.

    'אולי אכלתי אתמול בערב משהו מקולקל?' תהה.

    אבל כשניסה לשחזר מה אכל אמש, נוכח כי לא אכל שום דבר חריג בהשוואה לימים הקודמים. ארוחת הערב שלו היתה סבירה וטעימה, במסעדת המלון. הוא אכל רק סלט חסה עם רוטב צרפתי, ואחרי כן מאתיים גרם 'פריים ריב' צלוי של בקר, עם תפוח אדמה אפוי בתוך נייר כסף, המעוטר בחריץ חמאה. אתמול הוא אפילו ויתר על קינוח והסתפק בכוס קפה.

    אז מה פשר העניין?

    אולי...

    אד מצא את עצמו קם מהכורסה, ורגליו מקרבות אותו אל מיטתו שבה ישן הלילה הזה, הלילה הראשון שלו במלון. הוא התבונן על המיטה ביסודיות. דבר מה משך את עינו והוא רכן מטה כדי להטיב ולראות.

    למיטב זיכרונו, הסדין היה נקי כאשר עלה אמש על משכבו. כעת הבחין בכמה כתמים כהים שהיו על הסדין. הוא העביר את אצבעו ובחן אותה מקרוב. כמה פיסות לכלוך זעירות, המורכבות מנקודות שחורות זעירות, בדומה לאבקת פחם על נייר שיצא ממדפסת לייזר פגומה, שלא הצליחה לחמם את ההדפסה ו'להדביק' אותה על הנייר. מהיכן הגיע לכאן לכלוך הדומה לאבקת פחם שחורה?

    הסדין היה יבש, כלומר האבקה הזאת הספיקה להתייבש, אם היתה     רטובה קודם לכן. אך מנין מקורה?

    לפתע גל קור חלף בחוט השדרה שלו. הוא נזכר במה שסיפר לו אל הנודניק בתא המעצר:

    "באמצע הלילה אתה התעוררת פתאום, השתעלת חזק ואמרת כמה משפטים וחזרת לישון."

    'לא רק שהתעוררתי באמצע הלילה והשתעלתי, אלא גם פלטתי כיח שחור!'

    אד טפח על מצחו. 'הנביא מת, והוריש לי את התכונה שלו?' נבעת.

    "אני חייב לשים מכשיר הקלטה כדי לשמוע מה אני אומר," דיבר לעצמו.

    הוא המשיך לחשוב. 'אני לא אוכל להבין הכל לבד, הגיע הזמן לשתף את סנדרה ואת קליף.'

       

 

פרק 56

 

המפגש המשולש הערב הזה נקבע במוטל בו שהו השניים, 'סקיילארק'. אד הגיע לשם במונית שעצר בעצמו באופן אקראי בכביש, כפי שהדריך אותו קליף. לאחר שהציץ לתוך חדרם, עיקם אד את אפו ושלושתם ירדו ללובי.

    כל ה'לובי' של המוטל הזה היה פינה במסדרון, ובו שולחן עץ נמוך וארבעה כסאות עשויים מוטות במבוק ומשטחי נצרים. "בפעם הבאה נחפש מקום קצת יותר מרווח," ביקש אד. "נוכל להיפגש במלונות יותר מאווררים." אבל בערב זה הסכימו להסתפק במה שיש כרגע.

    "יהיו לנו הערב הרבה נושאים לשיחה," פתח אד. "יש לי כמה דברים לספר לכם."

    "ראשית, אני יכול לעדכן אתכם שאין איש בבית בו החזיקו אותך, סנדרה" פתח קליף, "נסעתי לשם וגיששתי. המקום נטוש. הם כנראה שכרו אותו ועזבו אותו מייד לאחר ההסתלקות שלנו."

    "יש דרך לברר מי שכר את הבית הזה?" שאלה סנדרה.

    "תיאורתית כן, מעשית זה לא קל. אני לא יודע מי הבעלים של הבית הזה. אפשר יהיה לשכור חברת חקירות פרטית ולבקש ממנה לחקור את השאלה הזאת, אם נחליט שזה הכיוון שכדאי לנו ללכת בו."

    "אני רוצה להבין תעלומה אחרת, הרבה יותר חשובה. איך בדיוק נשארתי בחיים? זו הנבואה הראשונה שלא התגשמה, ולמרות שאני מאושר מזה, אני לא מצליח להבין איך זה קרה."

    "סיפרת לנו על הפושע שהתחזה בשמך, והיית משוכנע שהוא מת במקומך," ציינה סנדרה.

    "כן, זה מה שחשבתי עד היום בצהריים," הסכים אד, "עד הטלפון של פקד דאגלאס, ממשטרת לוס אנג'לס. מתברר לי, להפתעתי, שגם האיש המתחזה לא מת. הוא עדיין חי וממשיך בפשעים שלו."

    "עדיין חי?" קראה סנדרה.

    "זה מעניין..." מלמל קליף.

    "נכון. שנינו נשארנו בחיים, דבר שמעיד שהנבואה הופרכה באופן חד משמעי. השוטרים עדיין לא לכדו אותו, אבל הם משוכנעים שהם מהדקים מסביבו את הטבעת והוא יעצר בקרוב. אבל השאלה היא, איך זה יכול להיות?"

    "באמת, איך?" שאלה סנדרה. גם קליף משך בכתפיו.

    "השקעתי בזה הרבה מחשבה," אמר אד, "ויש לי שתי השערות. אני יוצא מנקודת ההנחה, שהוכחה לנו שוב ושוב, שכל הנבואות הקודמות התגשמו כלשונן. כולן - פרט לנבואה שלי. לכן, אני יכול להגיע למסקנה שהנבואה שלי לא היתה כלל קיימת מלכתחילה."

    "מה זאת אומרת?" תמהה סנדרה.

    "אולי היא היתה מזויפת. מישהו ביים את הנבואה הזאת, אולי כדי לשכנע אותי להיכנס לנושא הזה."

    סנדרה נראתה המומה. "אתה טוען שקולין פיברק הכל כדי לערב אותך?"

    "אני לא אומר שום דבר באופן ודאי, אני רק מעלה השערה. אני גם לא מאשים את קולין, אולי זה לא הוא אלא מישהו אחר? אולי נתנו לקולין קלטת מזויפת? אני רק מציג אפשרויות."

    "אם כן, למה עשו את זה?" שאלה סנדרה.

    "אינני יודע. אבל אפשר לשאול שאלות נוספות כמו, למה דווקא אני? למה היה חשוב להם כל כך שאני ולא אחר אהיה מעורב בעסק הזה?"

    "אולי בגלל תחום הטיפול הייחודי שלך?" הציעה סנדרה.

    "מה הקשר בין תחום הטיפול שלי לנבואות?" החזיר לה בשאלה.

    "אז מה התשובה?"

    "אין לי תשובה, יש לי רק מבול של שאלות. אבל זו לא ההשערה היחידה, השנייה מפחידה אותי הרבה יותר. אולי הנבואה עלי באמת נאמרה, אבל מישהו טיפל בקלטת, נניח ערך את הקול, ושינה רק את התאריך? באפשרות הזאת אני עדיין נתון בסכנת חיים אמיתית, ורק התאריך הנכון לא ידוע לי!"

    "אבל למה שמישהו ירצה לזייף את התאריך?" שאל קליף.

    "כדי להאיץ את המעורבות שלי, לדוגמה. בזמן מוקצב קצר להישארותי בחיים המוטיבציה שלי לפתור את התעלומה גדולה בהרבה אם יתברר לי שיש לי שנה שלמה לחיות, נניח."

    סנדרה נראתה על סף היאוש. "רק זה חסר לנו, לעבור הכל פעם נוספת!"

    "ואם האופציה השנייה היא הנכונה, הפעם הזאת הסיכוי שלי לצאת מזה בריא ושלם באמת אפסי," אמר אד בקול נכאים.

    "אבל אולי המתחזה שלך יהיה זה שימות," הביעה סנדרה משאלת לב.

    אד ביטל את דבריה בתנועת יד. "לפי דברי השוטרים, הוא ילכד בקרוב, יועמד לדין וישא את עונשו תחת שמו האמיתי."

    "אנחנו מוכרחים לברר מה האמת," קבעה סנדרה.

    קליף אימץ את מוחו. "אולי..." הרהר לעצמו.

    "אולי מה?" שאלה סנדרה.

    "יש לי רעיון, אבל אני צריך לבדוק אותו," החזיר.

    "הבאת את היומנים?" החליפה סנדרה נושא.

 

אד שמע את סיפורו של קליף בעניין רב. רק עתה עיכל שהמעיט בערכו של זה האחרון עד שנודע לו על הצלתה של סנדרה. מלכתחילה לא האמין כי קליף כקוסם במה יכול לתרום לצוות במשהו. מחוסר ברירות השלים עם נוכחותו של קליף בצוות, גם מפני שלא רצה לעורר נוגדנים בתחילת הדרך. כעת חש שעליו להתנצל, ועשה זאת בכל ליבו. "אני לא מתבייש להודות כשאני טועה," הסביר.

    קליף סיפק את הסחורה. הוא העביר לאד קובץ של צילומי זירוקס מהודקים בסיכה. "כאשר היתה בתחילת אחת המשמרות שלה, 'ביקרתי' בחדר המגורים שלה, ו'שאלתי' לכמה שעות את יומנה. נסעתי לחנות לשירותי משרד, וצילמתי שני עותקים. הספקתי להחזיר את היומן למקומו לפני שסיימה את המשמרת."

    "היא היתה המטפלת הקבועה של הנביא?" קימט אד את מצחו.

    "בשנתיים האחרונות," אישר קליף.

    אד החל לעיין ביומנים ברפרוף. "לדעתי יש פה גם אוצר בלום וגם חומר נפץ," העריך. "אני אקרא את כולו ביסודיות."

    הוא סגר את היומן, ולפתע אישוניו התרחבו לשבריר שנייה.

    "יש לי הרגשה מוזרה," אמר בקול נמוך.

    "מה?" שאלה סנדרה.

    "משהו... לא יודע להסביר..."

    הוא מישש את חזהו. "אותה אחות, ורוניקה... ספרת לנו שהיא נחקרה גם על ידי אנשים נוספים, וגם להם סיפרה הכל..."

    סנדרה רכנה קדימה. "איך לא קישרתי את זה קודם!" רגזה על עצמה. "אלה אותם אנשים שחקרו אותי! אז הם יודעים את הכל על הנביא והנבואות!"

    עכשיו קליף נרתע במקומו. "וזה אומר שהחיים של ורוניקה בסכנה!"

    הוא שלף את ארנקו וחיטט בתוכו בידים רוטטות. הוא הוציא משם פתקה. "זה הטלפון שלה, בכתב ידה," אמר, וחייג. הוא המתין והודיע שאינה זמינה.

    "חייבים להשיג אותה ולהזהיר אותה," קבעה סנדרה. "אולי כדאי לנסות במקום עבודתה."

    קליף חיפש ושלף פתקה נוספת, וחייג למחלקה בה עבדה. הוא לא נאלץ להמתין הרבה, עד שענתה לו אישה. "שלום."

    "ערב טוב," אמר קליף, "אפשר לדבר עם ורוניקה?"

    נשמע רחש קצר בצד השני של הקו.

    "מי... מי אתה?"

    "ידיד שלה, קליף," ענה ולא כיחד.

    שוב נשתררה שתיקה מעיקה מעבר לקו.

    "איזה ידיד? איך בדיוק אתה מכיר אותה?" נשמעה שאלה מוזרה, עקשנית, נוספת מבת שיחו.

    קליף הופתע מהשאלה. "למה את שואלת את זה? יש בעיה מיוחדת לשוחח אתה בטלפון?"

    "היא..."

    האישה נדמה לרגע. "אתה לא שמעת את החדשות?"

    "איזה חדשות?" ליבו של קליף הצטמק בתוך בית חזהו. זה נשמע לו מבשר רעות. "היא נמצאת במשמרת כעת או לא?"

    "היא לא הגיעה לעבודה הערב... טרגדיה..."

    "טרגדיה? מה קרה?"

    "תאונה איומה בדירתה... היא טבעה למוות באמבטיה... היא לא הגיעה לעבודה, וזה היה דבר שמעולם לא קרה לה... תמיד הגיעה בזמן, ומעולם לא נעדרה בלי להודיע מראש... הזעקנו את המשטרה, והם גילו את הגופה שלה שקועה בתוך המים..."

    קליף החוויר. "לא היה לי מושג," מלמל. "אני ממש המום."

    "כולנו במחלקה באבל כבד," אמרה האישה, "היא היתה אחת האחיות הטובות והאהובות אצלנו."

    "את יודעת מתי ההלוויה?" שאל קליף, מבולבל.

    "עדיין לא. יודיעו לנו מאוחר יותר."

    "תודה לך," אמר קליף וניתק.

    "איחרנו את הרכבת," פלט אד באכזבה. "הרוצחים האלה לא משאירים אחריהם עקבות."

    "למה שאלת על ההלוויה? אתה לא מתכוון להגיע אליה. בטח הרוצחים שלה יחפשו אותנו שם," אמרה סנדרה.

    "לא, לא התכוונתי ללכת, פשוט לא ידעתי איך להגיב," מלמל קליף. "אני לא מבין איך אפשר לרצוח בחורה נפלאה כזאת, רק מפני שטיפלה במסירות רבה בזקן תימהוני בלי שם..."

    "אני מתחיל לחשוש לגורלו של קולין, אם הוא בציפורניים שלהם. הם עלולים לרצוח גם אותו, אם לא עשו זאת כבר," אמר אד.

    "היה לי מזל גדול שהשאירו אותי בחיים," תהתה סנדרה בקול רם. "יכול להיות שאם לא היית משחרר אותי - לא הייתי כאן היום."

    "איך אנחנו מוצאים אותו?" התחבט קליף. בימים האחרונים הוא נראה גדוש בביטחון עצמי, כעת נראה היה שאיבד ממנו מעט. הוא נראה אובד עצות.

    אד החזיק בידיו את צרור דפי היומן בחוזקה.

    "יש לי הרגשה מוזרה," אמר בקול נמוך, זו הפעם השנייה הערב.

    שניהם נשאו אליו את מבטם בתימהון.

    "אני מרגיש שחלק מן הפתרון נמצא בידיים שלי, בתוך היומן הזה," אמר בקול נמוך.

    סנדרה לא יכלה להתאפק. "אבא, מה קורה לך? לא זכור לי שאתה משתמש במילה 'הרגשה'..."

    "לא היו לי בעבר תחושות מוזרות כמו היום," השיב לה.

    השלושה עשו אתנחתה ארוכה, להסדיר את המחשבות. "אולי כדאי לגשת למשטרה?" שאלה סנדרה.

    "מה נגיד להם? שאנחנו חושבים שסוכן FBI נחטף על רקע מחקר סודי על נביא שמת?" ביטל אד את הרעיון. "אם זה סוכן של ה- FBI, למשטרה המקומית אין בכלל סמכות לטפל בעניין."

    "אנחנו לא חייבים להגיד שהוא סוכן, אלא פשוט את שמו," התגוננה. "גם אותי חטפו וחקרו, נוכל לספר גם את זה. ומלבד זה, לקליף יש את מספרי המכוניות שלהם."

    "שאנחנו מניחים שהם מזויפים," הגיב קליף, "ואין לנו שום אפשרות לדעת שהם לא החליפו אותם בלוחיות מזויפות חדשות זמן קצר לאחר שברחת. הם יודעים שאדם נוסף עזר לך, וכמקצוענים הם יניחו שרשמתי את מספרי המכוניות שלהם כאשר עקבתי אחריהם עד לבית ההוא."

    אד התערב. "אפילו אם אתה צודק, תן לי בבקשה את מספרי המכוניות. אולי יש לי אפשרות לבקש טובה אישית מפקד דאגלאס."

    קליף שקע במחשבות עמוקות, ולבסוף סירב. "לא כעת. נעשה את זה בתזמון מתאים יותר." הוא שב להרהר מעט. "אד, מה בדיוק הסיפור שלך עם ה'הרגשות' החדשות שלך?"

    אד נשען לאחור על משענת הנצרים החורקת. "כן, זה נושא נוסף שרציתי לספר לשניכם."

 

הפעם היה תורם להקשיב לסיפורו המופלא. לסתותיהם של קליף וסנדרה נשמטו כאשר שמעו על תגליתו של אליוט, בדבר אד המתעורר בלילה ומדבר, ועל וידויו של אד בדבר האבקה השחורה בסדין שלו. הדמיון להתנהגותו של הנביא היה מעורר צמרמורת. אד אמר שההערכה הראשונית שלו היא שהוא כאילו נדבק מאיזה וירוס של הנביא. האם מדובר בנבואות? לא ידע לומר. הוא רק מחפש אמצעי הקלטה.

    סנדרה הוציאה מהתיק שלה מכשיר אלקטרוני זעיר. "זה נגן מוזיקה," הסבירה לו, "אבל הוא יכול גם להקליט שעות רבות באיכות מצוינת." היא לימדה אותו לתפעל את המכשיר. "שים את זה הלילה ליד המיטה שלך."

    "אד, אני צריך את כרטיס האשראי שלך," אמר קליף. "אתה יכול לסמוך עלי שלא אבזבז לך הרבה כסף."

    "לפי חבילת המזומנים שנתת לי באמת לא נראה לי שאתה זקוק לכרטיס שלי. מה אתה מתכוון לעשות בו?"

    "אני אנסה לעשות משהו שיעזור לנו למצוא את קולין."

 

 

פרק 57

 

"איך עבר עליך הלילה, אבא?" היתה שאלתה הראשונה של סנדרה.

    היא עצמה התקשתה לעצום עיניה כל אותו לילה בציפייה לשמוע ממנו האם התעורר ובעיקר, מה היו דבריו. היא החלה לדמיין במחשבותיה כיצד אביה מתחיל למלא את מקומו של הנביא המת, והם, אביה והיא, מדהימים את העולם בנבואות המתממשות. ואולי היא עצמה 'תידבק' ממנו ותתחיל לנבא אף היא?

    כאשר לא יכלה לעצור את סקרנותה, בשש לפנות בוקר, והתקשרה אליו, הופתעה מכך שבעצם העירה אותו. אך יותר מכל, התאכזבה לשמע תשובתו המפתיעה.

    "לא התעוררתי הלילה. ישנתי טוב מאוד שינה רצופה."

    "אתה בטוח?" שאלה בספקנות. "אולי אתה רק לא זוכר שהתעוררת?"

    "אני די בטוח," עמד על דעתו, "תבדקי את המכשיר שלך ותיווכחי בעצמך. מלבד זה, הסדין שלי הבוקר הזה נותר נקי. לא מצאתי עליו שום סימן."

    "אחרי ארוחת הבוקר אקח מונית ואגיע אליך." סנדרה שקעה במחשבות.

 

אד, משנתעורר בעל כורחו, החליט לקום ולהתרענן. עדיין לא היה רעב והחליט לרדת לאכול מאוחר יותר, וכעת נטל את צרור צילומי יומנה של ורוניקה והחל לקרוא אותו מן העמוד הראשון. הוא דילג במהירות רבה על חייה הפרטיים של האחות המתה, וחיפש אך ורק את ציטוטי הנבואות של המטופל שלה. הוא זיהה אותם בנקל, מאחר וצורת דבריו היתה מוכרת לו. משפטים קצרים, עומדים בפני עצמם ותלושים מהקשר כלשהו, מנוסחים בלשון עבר.

    'זו הסיבה שורוניקה לא הבינה שמדובר בנבואות', הסיק אד.

    התחושות המוזרות של הימים האחרונים שבו לפקוד אותו. כאילו באו לבקר בתוך גופו ומיאנו לעזוב. כל מה שהיה עליו לעשות זה להחליף את לשון העבר בלשון העתיד, ואד דימה בנפשו שהוא קורא מן העיתון של מחר. זה היה מדהים. העולם כולו מתנהל בהווה, בכבדות ובעצלתיים, בנקודת מפגש דקיקה להפליא בין מה שהיה לבין מה שיהיה. ובעוד כולם זוכרים את מה שאירע אתמול, ונאבקים לבצע כרגע את מה שלדעתם ייטיב עמם מחר - הוא היחיד בתבל שיודע, בדיוק נמרץ, לעיתים אכזרי וקטלני, מה יקרה בעתידם של אנשים, קהילות ומדינות. הוא פשוט קרא את הדברים שחור על גבי לבן, בדפים שהחזיק בידיו הרועדות.

    וידיו החלו לרעוד, ועוד איך. זיעה קרה פרצה מנקבוביות עורו. הוא ידע כעת דברים שאחרים היו משלמים כסף רב כדי לדעתם במועד.

    אד עצם את עיניו.

    הוא סיים לקרוא זה עתה את כל דפי היומן, פעמיים.

    הוא ידע כעת הרבה מאוד דברים, וגם שהבין רק מעט מאוד.

    שלושים נבואות נרשמו בדייקנות ביומנה של ורוניקה, שעשתה מלאכה נאמנה וקפדנית. אך עשרים מהם לא היו שווים הרבה. חציים - עשרה - היו על אירועים שכבר התרחשו עד למועד זה. אד חשב על כך, שיתכן ובכל זאת ימצא בהם תועלת, מפני שגם גילויים על העבר יכולים לסייע לגופים שונים, בדומה ללכידתו של האופנוען הדורס בפילדלפיה. עשר נבואות נוספות היו מכוונות לעתיד המרוחק, או למקומות רחוקים, או למצבים שאין לאיש עניין בהם.

    נותרו, אם כן, עשר נבואות בלבד, שעתידות להתרחש בעתיד הקרוב, באזור הקרוב, ושיש לאנשים עניין רב בהם.

    עיניו של אד עדיין היו עצומות, כאשר ניסה להבין איך נבואות כאלה בכלל יכולות לבקוע מגרונו של אדם. הוא גלגל במוחו כמה אפשרויות, שלא היה לו מושג אם יש בהן ממש. הוא חשב על הנביא של ימי המאה השש עשרה, נוסטרדמוס. איך הוא ניבא את כל הדברים המיוחסים לו? הנזיר ההוא עסק באסטרולוגיה, בפולחני מאגיה שחורה, העלה דמויות באוב, ובאופן כללי ראה חזיונות אותם תיאר בחרוזים המרובעים שלו. אבל אף מדען לא יכול היה להציע הסבר מספק לתופעה הזאת.

    רעיונות נוספים? אד נזכר בחיוך על תיאוריות הזויות של אחד מחבריו מתקופת הלימודים באוניברסיטה. היה זה סטודנט בפקולטה לפיזיקה, שטען שאפשר לנבא בקלות את העתיד. "איך?" התעניין אז אד גארווין, הסטודנט המשועשע מהפקולטה לפסיכולוגיה. הפיזיקאי הצעיר הציע שתי השערות. לראשונה קרא 'מסע בזמן'. "תאר לך שאיש מן העתיד קופץ לבקר אותנו בהווה. הוא יכול לספר לנו כל מה שקרה בדיוק. מבחינתו זה יהיה תיאור העבר, אבל מבחינתנו זה יהיה ניבוי העתיד."

איך מתבצע מסע בזמן הלכה למעשה - לא ידע לתאר עדיין. והתזה השנייה? הוא העניק לה את הכינוי 'קפיצות קוואנטיות'. אד שמע את הרעיון וניסה לשווא להבין אותו. "כמו שיכולות להיות 'קפיצות דרך' בחלל הרב מימדי, או בין יקומים מקבילים, כך יכולות להיות קפיצות קוונטיות בין הזמנים." אד לא הבין מאומה. "ראה," ניסה הפיזיקאי הנלהב להסביר, "במציאות אנחנו חיים כל רגע בקפיצות קוונטיות בין העתיד לעבר, כך שאנחנו בעצם נמצאים בהווה רק בממוצע. כך יתכן שאנחנו יכולים לקלוט תמונות מן העתיד באותה דרך שאנחנו קולטים תמונות מן העבר, רק שלזה מצאנו שם, ואנחנו קוראים לזה זיכרון." גם את זה אד לא הצליח להבין, בלשון המעטה.

    ואולי כל הנבואות האלה קשורות לתופעה המוכרת בתחום המקצועי שלו, נבואות המגשימות את עצמן? דוגמאות אין ספור כבר תועדו בספרות הפסיכולוגית על כך. בהשערה הזאת היתה רק בעיה מהותית אחת, שלמרבה הצער הפילה אותה על הסף: נבואות רבות שהתרחשו לא היו ידועות מראש לנוגעים בהם. נבואה המגשימה את עצמה יכולה להתרחש רק אצל אנשים הנוגעים ישירות בדבר, ולעולם לא אצל אנשים זרים או במקומות מרוחקים. אבל, אולי מה שאנו יודעים כיום בנושא הזה, אינו אלא חלק קטן מתוך תיאוריה מקיפה ורחבה יותר, שיגיע זמנה להתגלות למדענים?

    אד נאנח. השערות רבות יש, אבל את האחת והיחידה הנכונה, עדיין אין. הוא ידע לבטח שגם לא תהיה לו אחת כזאת. כל 'העסק' הזה לוט בערפל.

    תובנה נוספת עלתה פתאום בדעתו. מי שיודע דבר מה על העתיד, אין לו, ולא יכול להיות לו, יתרון כלשהו על מישהו אחר. העתיד דטרמיניסטי בדיוק כמו העבר, במקרה זה, כיון שאין יכולת לשנות בו דבר. 'אז מה הטעם בידיעת העתיד בכלל?', שאל את נפשו בתסכול. 'רק לספק את יצר הסקרנות?' הוא נזכר בתרגיל הפילוסופי של האדם, המבקש לקפוץ שבוע קדימה בזמן, כדי להציץ בתוצאות הגרלות הלוטו, הטוטו, הפיס ומירוצי הסוסים. כך, סבור האדם, יוכל להתעשר במהרה. אך למעשה אין בכך שום תועלת, אם לא ימצא גם את שמו בעיתון כזוכה בר מזל... לכן, אין זה משנה אם קפץ לביקור קצר בעתיד בכלל. אם בגורלו לזכות, יזכה גם אם לא יבקר בעתיד. אם גורלו נחרץ לא לזכות, הרי גם אז אין טעם רב בביקור בעתיד, שכן לא יכול היה לממש את ידיעתו בדבר המספרים הזוכים. לו יכול היה, היה כבר מוצא באותו עיתון עצמו את שמו מתנוסס בין ברי המזל.

    'אף אחד לא צריך לדעת כלום על העתיד, אלא אם כן יהיה ניתן להשפיע על העתיד בדרך כלשהי,' הבין. 'ומנגד, כולם יודעים היטב את העבר, אך אין איש יכול לשנות בו מאומה.'

    הוא פקח את עיניו רק כאשר סנדרה נקשה על דלת חדרו.

 

סנדרה הקשיבה זמן ממושך לדממה שבקעה מהמכשיר האלקטרוני הזעיר שלה. אד משך בכתפיו והניח לה להיווכח בעצמה בצדקת דבריו. אך לפתע היא ניעורה משלוותה.

    "אתה התעוררת ועוד איך, אבא!" קראה.  

    אד הופתע. היא נטלה עיפרון וכתבה כמה מילים בשולי עיתון ישן שהיה מונח בצד.

    "המילים שלך לא היו ברורות," אמרה, מתוסכלת מעט. היא טיפלה בכפתורי הפיקוד הזעירים של המכשיר כדי לשמוע פעם נוספת את ההקלטה.

    "הנה, אתה משתעל," אמרה. "השיעול מתגבר... אתה פולט ליחה כעת, בלי ספק... אתה מתחיל לדבר, כמה הברות... כמה מילים עמומות... הנה, אני מצליחה לפענח רק שלוש מילים... הנה, הכל מסתיים כעת. אתה חוזר לשכב ונרדם..."

    היא הציצה בשעונה. "אם התחלת את ההקלטה בדיוק בחצות, כמו שביקשתי, אז אתה התעוררת בערך בשלוש ורבע."

    "התחלתי להקליט בערך ברבע לשתים עשרה," אמר לה.

    "אם כך, התעוררת בדיוק בשלוש, כמו הנביא שלנו."

    "מה אמרתי?"

    "היא הראתה לו את שלושת המילים שכתבה. "שלושה. שומר. מהירות."

    הוא ביטא את דעתו בהנפת יד. "חסר משמעות לחלוטין. לא נוכל לפענח למה הכוונה. אבל למה לא ראיתי שום סימן על הסדין?"

    סנדרה אימצה את מחשבתה. "איפה הבגדים שלבשת הלילה?" שאלה.

    "שמתי בשקית הניילון של הכביסה."

    "אני רוצה לראות אותם."

    אד וסנדרה ניגשו לחדר המקלחת, שם הוציא אד את הבגדים ופרש אותם.

    סנדרה הצביעה על המכנס. כמה כתמים כהים היו עדיין לחים.

    "אנחנו צריכים להתקין מערכת הקלטה מקצועית יותר," קבעה.

 

גם סנדרה קראה בעיון את הנבואות, והצטערה בסתר לבה שלא מצאה דבר על קולין. היא קיוותה למצוא בהן רמז על מקום הימצאו, או מידע על גורלו. אך משחשבה על הדברים, הבינה כי טעות בידה, וטוב שלא מצאה בנבואות מאומה עליו. כך נותרו לו עדיין סיכויים לשנות את מצבו, יהא אשר יהא. במחשבה נוספת הבינה שגם זו טעות: יתכן ואחת הנבואות כן עוסקת במצבו ובגורלו, רק ששמו אינו מצוי בניסוח הדברים. אולי אחת הנבואות עוסקות בו בעקיפין, ומנבאת דבר מה על חוטפיו ששמם לא מוכר לה?

    'ידיעת העתיד זה עסק לא פשוט', קבעה. 'צריך להקדיש לזה עוד מחשבה'.

 

 

פרק 58

 

אדוארד גארווין שלישי נולד זה עתה במזל טוב מבעד לערפילים של העיר הגדולה הזאת.

    "אפשר לקבל את כרטיס האשראי שלך?" פקידת הקבלה הייתה מחוייטת כבובת תצוגה מושלמת בחלון ראווה של בוטיק יוקרתי. מלון הילטון נטה להעסיק נשים יפות וייצוגיות בדלפק האורחים.

    קליף הנהן בחיוך והוציא מתוך ארנק עור מהודר את כרטיסו של אד. הפקידה הציצה בו קצרות. איש גבה קומה, בעל שיער בלונדיני עם בלורית נדיבה המשומנת בתכשיר כלשהו, לבוש טוקסידו אפור, משקפי שמש בעלות מסגרת איטלקית יקרה, שעון 'ראדו' שחור, תיק שחור מעור תנין. היא לא יכלה לראות את נעליו, בעלי התחתית הגבוהה, שהעניקה לגובהו ששה סנטימטרים נוספים.

    הוא עקב אחר החיוב, נטל את הכרטיס והחזירו לארנקו. הוא קיבל ממנה את כרטיס הדלת ופנה אל המעלית, לכיוון חדרו. עתה, ידע שהוא חי על זמן שאול, ועליו להיעלם מהעולם בתוך כמה דקות. הוא לחץ על כפתור הקומה השמינית, אך כאשר המעלית עצרה בקומה הרביעית עבור אורח אחר, הוא ניצל את ההזדמנות  וחמק ממנה. כעת פנה אל השירותים הציבוריים, ונכנס לאחד התאים לזמן ממושך. כעבור עשרים דקות יצא משם אדם אחר, נמוך יותר, שיער שטני מוארך, חולצה בהירה מתחת לחליפה חומה, עונד שעון קאסיו יפני פשוט, נושא תיק זמש גדול שהכיל בתוכו את תיק העור ואת הבגדים והאביזרים של אד השלישי. כך חזר אל הלובי, רכש עיתון והתיישב לקרוא בו כאשר הן דלפק הקבלה והן הכניסה נמצאים בקו ראייתו.

 

"כמה זמן חיכית?" שאלה סנדרה, מרותקת.

 

חלפו רק כעשר דקות מאז שהתרווח על הכורסה בלובי, ואדם שנכנס למלון הסב את תשומת ליבו של קליף. הזר נראה לו יותר שוטר בלבוש אזרחי מאשר אורח טיפוסי במלון כזה. השוטר ניגש לפקידת הקבלה, שוחח עמה קצרות ואחר פנה לשבת בבר, בעברו השני של הלובי, והזמין לעצמו כוס קפה. קליף התקשה להבין מי האיש ומה הקשר שלו לפרשה, אם יש בכלל קשר כלשהו לעניין של אד.

    'יש פה יותר מדי בלשים', הרהר לעצמו.

    שעה נוספת חלפה מבלי שעוררה תשומת לב נוספת מבחינתו של קליף, עד אשר ליבו החל להלום בפראות, למראה הענק שחלף על סף דלת המלון. קליף זיהה אותו בוודאות. זה היה אחד משני החוטפים של סנדרה. מבלי משים הוא התכווץ במושבו, כאילו מנסה להיעלם מן הנוף. 'חסר לי אם הענק הזה יזהה אותי..." חלפה מחשבה מצמררת במוחו. אולם הענק שם את פעמיו היישר למעלית. קליף הבין מיד שהענק יודע שני דברים: ראשית, שכרטיס האשראי של אד גארווין חויב במלון הזה לפני כשעה וחצי, ושנית, את מספר חדרו של אד. בוודאי קיבל את מספר החדר בטלפון בשיחה שגרתית דרך מרכזיית המלון.

    קליף הקיש על כמה ספרות בטלפון הנייד שלו. "הענק הבלונדי שנכנס כרגע למעלית", אמר בקול נמוך וניתק. איך שדלת המעלית נסגרה, קליף קם וצעד לעבר היציאה. דקה אחרי כן כבר היה בתוך מונית ליעדו.

 

"אז עכשיו נכנס לתפקיד החוקר הפרטי ששכרת," הנהנה סנדרה. "מה קרה בהמשך?"

    "כן, כאן הסתיים התפקיד שלי והעברתי את השרביט לבלש ששכרתי. אני חזרתי לכאן וחיכיתי לשמוע ממנו מה יעשה או לאן ילך האיש שחטף אותך, אחרי שימצא את חדרו של אד ריק."

    "אמרת לבלש שהאיש הזה יכול להיות מסוכן?"

    "כמובן. אבל האיש ששכרתי גיחך, והבטיח לי שהוא עצמו יותר מסוכן. הוא עצמו היה מתאגרף מקצועני, ובעל ניסיון של חמש עשרה שנים במשטרה ועוד חמש שנים כחוקר פרטי. הוא כמעט נעלב מהאזהרה שלי."

    "ומה קרה בהמשך?"

    "החוטף שלך ירד חזרה ללובי לאחר כמה דקות, וניגש לשוחח עם פקידת הקבלה. הוא נצפה משוחח עם מישהו בטלפון הנייד שלו, ואחרי כן עזב במהירות את המקום, נכנס למכוניתו והחל לנסוע. האיש שלי החל לעקוב אחריו. בשלב זה המצב התחיל להסתבך כל כך, שיש כמה גירסאות והרבה השערות.

    "מה הסתבך?"

    "אם הייתי יודע בדיוק, לא הייתי אומר שזו הסתבכות..." קליף לגם מכוס הקפה שבידו. "מעקב מכוניות זה אף פעם לא דבר פשוט. הטלפון האחרון שקיבלתי מהאיש שלי היה שהחוטף נכנס ל'סנטה אנה'. מאז אבד הקשר עם החוקר ששכרתי. כנראה החוטף חשד במשהו, או הרגיש שמישהו עוקב אחריו, וטמן לו מלכודת, ונוצר עימות ישיר בין השניים."

    "ומה קרה?"

    "אני לא יודע. בעצם, אני לא יכול לדעת. מפגש בין שני אנשים אלימים כאלה לא יכול להסתיים טוב, בפרט כשכל אחד מהם משוכנע שהוא עצמו בלתי מנוצח. אין לי מושג אם זה הסתיים בוויכוח, במכות או ביריות. מכל מקום, לפי מה שנודע לי מאוחר יותר בעזרת אד, התברר שהחוש הראשוני שלי לא בגד בי. את זוכרת את האיש הראשון שנכנס למלון ועורר את חשדי? זה באמת היה בלש ממשטרת לוס אנג'לס, שנשלח לשם כדי לעקוב אחרי אד גארווין. אבל לא שלנו, אלא זה שהתחזה לאביך. מתברר שהוא עצמו התחיל לעקוב אחרי שתי המכוניות, וכאשר קלט את העימות שמתחולל בין החוטף לבלש שלי, הזעיק כמה ניידות לתגבורת, והם הופיעו והחלו לרדוף אחרי החוטף שלך."

    "ולא הצלחת ליצור קשר עם הבלש שלך מאז?"

    "לא. גם לא תכננתי ליצור אתו קשר יותר. כל הרעיון היה קשר חד כיווני ממנו אלי בטלפון בטוח. נתתי לו את כל הסכום שדרש מראש ובמזומן. כך איש לא יוכל לעקוב אחרי ולזהות אותי. בשלב הזה הדבר היחיד שקיבלתי ממנו שהמיקום שלהם נמצא במקום כלשהו בסנטה אנה. יתכן גם שקולין נמצא שם."

    "וכאן הכנסת את אבי לתמונה?"

    "כן. חששתי שהענק הצהוב יצליח להתחמק מהשוטרים תוך כדי גרימת סיכון לחיי בני אדם חפים מפשע. ואז התקשרתי לאד, ובקשתי ממנו לספר לשוטר שלו, אותו פקד דאגלאס, על מספרי המכוניות של החוטפים שלנו, שכנראה נמצאים כרגע בבית מסתור כלשהו בסנטה אנה. המידע המודיעיני הזה היה בדיוק מה שחסר לשוטרים, והגיע בתזמון מעולה. אחרי כמה דקות התחילו לצפור בערך עשר ניידות משטרה בשכונות השקטות של סנטה אנה, ולחפש את המכוניות לפי המספרים שמסר אד."

    "ומה קרה אחרי זה?"

    "אני מניח שהחוטפים שמעו, וכנראה גם ראו, את הניידות הצופרות והבינו שמחפשים אחריהם, והצליחו לנטוש את בית המחבוא שלהם מתחת לאפם של כל השוטרים. אולי היה להם רכב שכור נוסף, שהמספר שלו לא היה ידוע לי, וככה הצליחו לחמוק מלכידה. אבל הראשון, אותו ענק מחומצן, נקלע לפני כן לקרב יריות עם השוטרים, ונהרג. שני שוטרים נפצעו. כך סיפר דאגלאס לאד."

    "ומה עם קולין?"

    "אני מגיע בדיוק אליו. השוטרים הצליחו לאתר את אחת המכוניות בבית כלשהו, רגיל ותמים למראה. בבית נתגלו עקבות של שני אנשים שנטשו אותו בבהילות. במקרר היו בירות, במאפרה היו סיגריות שעישנו אותם לפני זמן קצר. ושם, במרתף, מצאו את קולין חי, כבול וחבול, והעבירו אותו באמבולנס לבית החולים."

    "קולין חי ומאושפז בבית החולים?" קראה בחדווה. "למה לא סיפרת לי את זה בהתחלה?"

    קליף חייך. "הוא כנראה ישהה שם עוד יום או יומיים. את חייבת לזכור שאסור לך לבקר אותו, ואפילו לדבר אתו בטלפון. אנחנו עדיין בסכנת חיים, כי לפחות שניים מהרעים עדיין מסתובבים בחוץ."

    "תביא לכאן את קולין בבקשה," קולה היה מתחנן, אבל באוזניו נשמעה בקשתה כמו פקודה שיש למלאה בהקדם.

 

 

פרק 59

 

לשעות אחדות חשה סנדרה את עצמה רגועה, מאושרת ומאובטחת היטב. קליף שכר בית צמוד קרקע בפרוור שקט בשולי הכרך הענקי והתוסס, בית עץ צנוע בעל שלושה חדרי שינה ושתי חניות, שכעת היו בהן שתי מכוניות שכורות חדשות. והחשוב מכל, האיחוד שכה ציפתה לו וערגה אליו במחשבותיה: ארבעתם היו כעת יחד באותו בית, נינוחים ומוגנים.

    ג'ון ואמנדה סמית נטשו את המוטל העלוב שלהם הבוקר ועקרו לכאן עם מיטלטליהן הדלים; דיוויד בראון עזב את מלון הילטון וקיבל את אחד מחדרי השינה, וקולין פשוט נמלט מבית החולים כרבע שעה לאחר שאחת האחיות ניתקה אותו מן האינפוזיה. קולין הבין שהמקום הזה מסוכן עבורו, מפני שחוטפיו עלולים לחפש אותו שם.

    רק לילה אחד היה מאושפז, אך זה הספיק לו לנוח ולאסוף כוחות. שתי שיניים שבורות הכאיבו לו עד כדי כך שנאלץ להגיע לרופא לטיפול חירום. חבורות אחרות החלו בתהליך ההחלמה האיטי שלהן, והנפיחויות החלו לרדת. לפני כן בישרו לו הרופאים שאין לו אף עצם שבורה בגופו. אז החליט שימלט מכאן בהזדמנות הראשונה.

    הצבע חזר להסמיק מעט את לחייו של אד, לאחר ימים רבים של חיוורון שאפפו עד ליום המחרת של נבואת מותו. עתה היה שלו ורגוע, יושב על הספה לצידה של סנדרה ולוגם תה ירוק. קולין וקליף טרפו משולשי פיצה שהביא שליח לפני כמה רגעים.     

    "הם ידעו בזמן אמת על חיוב כרטיס האשראי של אד," אמר קליף.

    "איזה גופים יכולים להשיג מידע כזה?" שאלה סנדרה.

    קולין חייך. "יותר טוב שלא תשאלי. הרשימה כל כך ארוכה, שהיא רק תייאש אותך."

    "כולל המשטרה עצמה, שחיפשה את אד גארווין האנס," העיר אד. "אבל אני חושב שאת לא שואלת את השאלות הנכונות."

    "מהן השאלות הנכונות?"

    אד הביט לתוך עיניה. "אחת מהן כבר העליתי באוזיכם, אבל קולין לא שמע אותה: למה, מכל הנבואות עד היום, רק הנבואה שלי לא התגשמה? הבנת הסיבה היא לדעתי שאלת מפתח."

    השתררה דומייה קצרה בחדר.

    הוא המשיך. "נעזוב לעת עתה את נושא הנבואות, הוא לא יברח לנו. אני רוצה להתרכז בשאלה של הנבואה שהופרכה. אני חוזר ושואל: איך זה יתכן? ואני לא שואל סתם, אלא מפני שיש לי שתי אפשרויות לענות על זה. וכל אחת מהן גרועה יותר מחברתה. קולין, מי הפיק את הקלטות? איך הן הגיעו לידיים שלך? אתה אישית צילמת או היית שותף בהכנתן?"

    קולין הופתע משטף דבריו של אד. "לא הייתי שותף, זה לא המקצוע שלי. יש בשירות שלנו מחלקת צילום מקצוענית שהיתה אחראית על כל העסק הזה."

    "איך הם הגיעו לידיים שלך?"

    "ג'ניס מסרה לי אותם ביום הראשון ששיתפה אותי בפרויקט הזה והגדירה את היעדים שלי."

    אד הרהר רגע קצר. "אם ככה, אתה נקי..." חשב בקול רם.

    "אני חשוד במשהו?" תמה קולין.

    "לא. כמו ששיערתי, אתה לא מעורב בבישול הקלטות. לך נתנו משימה אחרת, הקשורה בי. אני מקווה שלא תעלב אם אומר לך שאתה רק החייל האחרון בשורה, וקיבלת משימה צרה וממוקדת, מבלי לדעת את התמונה מנקודת מבטם של המנהלים הבכירים יותר. אתה היית רק כלי משחק בידיהם."

    קולין הסמיק מעט, והסגיר את תחושתו לשמע דבריו של אד. הוא נפגע מעט. עד לרגע זה סבר שהוא, כמידען, יודע יותר מכולם.

    אד המשיך. "אני מקווה שלא תעלב מדברי, אבל מה שרואים משם - בדרגים הבכירים - לא רואים מכאן, בדרגים הנמוכים."<