למה אנחנו משקרים, וכמה?

 

האם זו תופעה תורשתית או נלמדת מהסביבה?

האם יש לה מקבילה בעולם החי?

כמה מאיתנו משקרים?

כמה אנחנו משקרים, ואיך אפשר לחיות עם זה?

 

מי מאיתנו לא שיקר אף פעם? עם יד על הלב (ואנחנו כעת קוראים בדומיה ואיש לא שומע אותנו) כל אחד ואחד מאיתנו חטא בזה לפעמים. מי לעיתים רחוקות (מאוד), מי לעיתים קרובות (מדי). ומי מאיתנו לא שם לב לכך, שאם שיקרנו לעיתים נדירות, 'זה הצליח לנו' ולא נתפשנו, אבל אם נהגנו לשקר יותר מדי, נתפשנו והיה ממש לא נעים?

    אפשר לסווג גם את העוצמות השונות של השקרים לקטגוריות נוחות. הקלים ביותר, שמכונים על ידינו "שקרים לבנים", משמשים אותנו ככלי עזר בחיי היום יום. "תגיד שאני לא בבית", "התסרוקת החדשה שלך מקסימה", שקרים אחרים כגון: "תרמתי במשרד", "הצ'ק בדואר", "המכונית הזאת לא עברה תאונה", "לא עברתי את המהירות המותרת", ויש המשקרים שקרים גסים במצח נחושה, ועד שקרנים פתולוגיים, שהשקר אצלם הוא סימפטום של מחלה. ונוסף לכל אלה, ויש להודות על כך, לפעמים האמת עצמה בלתי נסבלת...

    כדי להבין אם זו תופעה התנהגותית נלמדת או תורשתית ומובנית בתוכנו, אנחנו צריכים לחפש רמזים - קרי התנהגות דומה - בעולם החי. אם נצליח למצוא דמיון בתופעה הזאת בקרב בעלי החיים, הרי הסבירות היא שמדובר בתכונה גנטית. אם התופעה יחודית אך ורק לבני האדם, הסבירות שהתכונה הזאת תרבותית, ומועברת מדור לדור בלמידה.

    ובכן, מה קורה בעולם החי? אצל השימפנזים, לדוגמה, מוצאים תופעות דומות מאוד לרמייה. כאשר מגלים לשימפנזה בודד מקום מסתור של מזון, ואז משחררים את יתר הלהקה לשטח, הוא מסובב אותם בכחש למקומות אחרים ובהזדמנות שיכול הוא אוסף את האוצר לעצמו. בפארק הלאומי מָנוּ בפרו נצפו מיני עופות, ששולים את הדגים באגמים הרדודים, אך משאירים כמה זקיפים לשמור ולהתריע (בצווחות אימים) על הופעתם של טורפים פוטנציאליים. החוקרים שמו לב לכך, שלעיתים הזקיפים משמיעים אזעקות שווא: ללא נוכחות של טורפים בשטח, מקימים קול זעקה ומהומה וכל הלהקה נכנסת לתבהלה. בהבחנה מדוקדקת יותר, הבחינו החוקרים בכך שאותם זקיפים נהנים מן המהומה בכך שהם עצמם מנצלים את ההזדמנות לשלות לעצמם שלל נאה בהיחבא. כאשר החלו החוקרים לספור את תדירות אזעקות האמת לעומת אזעקות השקר, גילו את היחס של אחד (שקרי) לעומת 7 (אמיתיים). אם כן, נצפו תופעות 'שקרנות' בעולם החי, ומקורה של התכונה גנטית ולא נלמדת.

    אם נחזור לבני אדם, היחס הזה של אחד לשבע נמצא מוצלח גם בקרב בנות הברית, במלחמת העולם השנייה. טייסי חיל האוויר המלכותי הקנדי שהוצבו באנגליה נהגו להטמין מלכודות ללופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, באמצעות תחבולת פיתיון. משצלחה התחבולה, הגדילו הטייסים את תדירות המלכודת הזאת, עד אשר הגרמנים למדו להכיר אותה ולהישמר מפניה. הטייסים נאלצו להקטין את תדירות השימוש בה, עד אשר הגיעו ליחס של 1 ל- 7. רק בכמות הזו הם הצליחו להשתמש בה בהצלחה: חיל האוויר הגרמני "הסכים" ליפול במלכודת הזאת רק בכ 15% מן המקרים, שכנראה היו "נסבלים" בעיניו.

    בזמן ובמקום שונים לחלוטין, שמעתי ראיון עם מנהלת מחקרים טלפוניים, שהעסיקה עשרות בני נוער כטלפני טלמרקטינג. אחת השאלות שנשאלה ע"י המראיינת, שהסבה את תשומת ליבי היתה, האם חלק ממועסקיה מרמים אותה. "כן," השיבה ללא היסוס, "בערך עשרים אחוזים משקרים." לצורכי הפרק הזה המספר שנקבה קרוב דיו ל- 15%.

    הסיבה לכל השקרים פשוטה להבנה. השקרים מסייעים לנו לחיות. זה עניין של צורך אנושי טבעי, כדי להיחלץ ממצבים גרועים או כדי להגיע למטרות - כאשר בדרך אחרת היינו מתקשים מאוד או לא מצליחים כלל להשיגם.

    כאן המקום להעיר, שהכוונה ליחסי גומלין תקשורתיים גלויים בלבד. כאשר התקשורת אנונימית, כגון ברשת האינטרנט, וקיימת תחושה שהסיכוי להיתפס או להיענש אפסי - התמונה המסתמנת שונה לחלוטין. במצב זה נראה כי הכזב הופך לנורמה מקובלת. אותו הדין כאשר מדובר בבמידת האלימות. כאשר האדם מסתתר מאחורי מסכה (כמו שנהגו אנשי הקו-קלוקס-קלאן בארה"ב) רמת האלימות עולה על הנורמה והדבר נתמך במחקרים בפסיכולוגיה חברתית. בתוך המון, המצב אפילו חמור יותר. אנשים במצבים כאלה עלולים להפוך למפלצות אדם ומסוגלים לבצע אפילו לינץ' קטלני, כל עוד הם משוכנעים שלא ניתן לזהותם אישית.

    כעת אני מעוניין לעשות תפנית חדה לנושא אחר: אני הולך לספר לכם קצת על יונים ועל ניצים. אלה יסייעו בידי להסביר איך היחס שבין השקרנים וההגונים נוצר בטבע.

    לצורך הסיפור, נתאר יונה כעוף שלעולם איננו נלחם על מזונו. היא לא מנסה לגזול את ארוחתה של אף יונה אחרת, אולם אם מישהו מנסה לגזול בכוח את שלה, היונה מוותרת ומסתלקת. היא אמנם נשארת רעבה, אך בריאה ושלמה. יש לה סיכוי למצוא ארוחה אחרת במקום ובמועד אחר. הנץ בסיפור שלנו, לעומתה, פועל בנחישות עזה לגזול ארוחה של כל עוף אחר כאשר הוא מגלה כזאת, והוא ילחם על הארוחה הזאת עד מוות. כמו כן הוא ילחם עד מוות גם בכל עוף אחר, שינסה לגזול את ארוחתו שלו. אלו שני השחקנים הראשיים (והיחידים) בסיפור. 

    נניח שאני מתחיל בקהילה שמורכבת מיונים בלבד. כל אחת מוצאת את מזונה ומסתפקת בו. אף אחת לא מנסה לשדוד את מזון רעותה, ואף אחת לא נשדדת בעצמה.

    ואז, לפתע פתאום, מגיע נץ לקהילה הזאת. הערת אגב: מהיכן הוא הגיע? אין זה משנה כלל לסיפור העקרוני שלנו. לא משנה אם הוא בא מבחוץ, מארץ הניצים, או שמדובר במוטציה גנטית שהפכה את אחד היונים לבעל אופי של נץ. ההסבר העקרוני זהה, ולכן אמשיך בסיפורי. אגב, בדוגמה הזו היונים והניצים נראים זהים מבחינה חיצונית.

    מאחר שצץ הנץ בארץ היונים, הוא מתחיל לשגשג, כמובן. מדוע? מפני שכל יונה מוותרת עבורו על מזונה, והוא זולל וסובא... ומתרבה, ומוריש כמובן את תכונת הנציות לצאצאיו, שגם הם מצליחים לשרוד בצורה יוצאת מן הכלל ולהביא עוד ועוד ניצים לעולם. ללא ספק, חגיגה קולינארית של ממש לניצים בודדים המוקפים ברבבות יונים.

    נדלג על כמה דורות, עד אשר נגיע למצב האוכלוסייה הבא: עשרה אחוז ניצים ותשעים אחוז יונים. עדיין מצבם של הניצים שפיר. בפגישה אחת מתוך עשר נץ נתקל בנץ אחר, ושניהם מתחילים להתכתש עד מוות. אבל בתשע מקרים מכל עשר הם הודפים בקלילות יונים מבוהלות. מבחינת היונים, המצב קצת הורע. יותר ויותר יונים מתחילים לרעוב, ובהתאם כמות הצאצאים שלהם נמצאת בירידה.

    כעת נדלג עוד כמה דורות קדימה, עד למצב שבו חצי מהאוכלוסייה ניצים וחציים יונים. במצב זה, אמנם היונים במצב של רעב מתמיד, אך מצבם של הניצים חמור עוד יותר. כל עוף שני שנץ פוגש, הוא נץ בעצמו. במקום לזכות בארוחה קלה, הוא זוכה במלחמה עקובה מדם, ושני הניצים יוצאים בסיומה ממעגל החיים. (גם על הנץ שרק נפצע בקרב נגזר לגווע לאחר זמן מה). כעת, יתחיל מספרם של הניצים להתמעט, ומספרן של היונים יתחיל לגדול.

    איך יסתיים התהליך? בצורה טבעית ביותר, עם הזמן יגיע היחס בין היונים לניצים למספר יציב. מהו היחס הזה? קשה לקבוע בוודאות. הוא יכול להיות אולי 30%, אולי 20%, אולי 15% ניצים, והשאר יונים. אבל מובטח לנו שבשלב כלשהו הוא יתייצב על מספר יציב וישאר כך כל זמן שלא ישתנו התנאים הבסיסיים הללו.

    עד כאן הסיפור של היונים והניצים. באופן דומה ביותר, אני יכול בקלות להמיר את השחקנים הראשיים הללו בשני טיפוסים אחרים, הנוגעים ישירות לנושא הפרק הזה: דוברי האמת (להלן: ההגונים), מול דוברי השקר. נתחיל בקהילה שלמה של הגונים. (המצב הקרוב ביותר לזה שורר בימינו במדינות סקנדינביה). כולם ישרים עד להתמיה. לא עולה בדעתו של איש להוציא דבר כחש מפיו. כולם חיים בצורה דומה.

    והנה, מופיע פתאום שקרן ראשון במדינה הדמיונית שלנו. שקרן זה ישרוד הרבה יותר טוב מכל ההגונים שסביבו, שמאמינים לכל דבריו ומעשיו. הוא זוכה עליהם ביתרונות עצומים, כגון: מיעוט מטלות, ריבוי כסף או רכוש, התחמקות מעונש, או כל תוצאה שעבורה מלכתחילה היה עדיף לשקר תחת לספר את האמת. כמובן שהוא יביא לעולם צאצאים כמוהו, נושאי הגנים השקרניים, וגם הם ימשיכו לשגשג בקהילת ההגונים והתמימים.

    נקפוץ דורות רבים קדימה: כל כך התרבו השקרנים, עד שכולם כעת משקרים זה לזה. אף דובר אמת יחיד לא נותר לרפואה, כי כולם סידרו אותו וקיבלו עליו כל כך הרבה עדיפויות... מה יקרה שם, בקהילה הזאת? בוקה מבוקה ומבולקה אמיתית, אנרכיה, טירוף מערכות. איש לא יאמין לאיש, והחברה תתמוטט. כעת יגיע האדם ההגון הראשון לקהילה. הוא מוצא את עצמו ביתרון גדול על פניהם: הוא אינו בוטח באיש, אבל דבריו ומעשיו משרים אמונה ותקווה אצל האחרים, שנוהים אחריו. הם רואים בו עתיד מוצלח, שיאפשר להם להמשיך לחיות בתוך העולם הבלתי נסבל שיצרו במו ידיהם. כעת הוא יתחיל להביא צאצאים נוספים הגונים כמוהו, שגם הם יצליחו לשגשג בתוך מי המדמנה.

    התהליכים האלה, כמובן, לעולם לא מגיעים לקצוות כמו שתיארתי. הם בדרך כלל נעים באחוזים בודדים סביב היחס המאוזן הטבעי, כמו צורת הסינוס. אפשר להניח את היחס שתיארתי מן הדוגמאות בראש הפרק, שמספרו נע בסביבות ה- 15% שקרנים לעומת 85% ישרים, כאשר ביחס כזה החיים עדיין נסבלים, והישרים "מוכנים" לסבול כשבקרבם כמות כזו של רמאים. המספרים הללו יכולים להתבטא באוכלוסיה בשתי צורות עיקריות: 85% דוברים תמיד רק אמת, והשאר תמיד משקרים, או לחילופין: כל אדם ואדם משקר ב- 15% מן הפעמים, ובשאר דובר אמת. אני אישית נוטה לקבל את הגרסה האחרונה.

    מצבים כאלה אנו מוצאים מדי פעם גם בישראל. במחזוריות של כמה שנים, (שאולי ראוי לחקור את מאפייניה ותדירותה לעומק), גודל מספרם היחסי בחברה של השקרנים והעבריינים, והעם חש כי אינו יכול להמשיך כך יותר. אז מתחיל תהליך נגדי, ואנחנו שומעים סיסמאות כגון "די לשחיתות", "מושחתים - נמאסתם", וההמונים מתחילים לחפש מנהיגים ישרים ואמינים שיובילו אותם. בדרך כלל כוחות נגד אלה נוחלים הצלחה, והחברה מקיאה מקרבה (או כולאת מאחורי סורג ובריח) את העבריינים המשקרים (או גונבים/מועלים/משחדים - בחרו בעצמכם). היחס מתחיל להשתפר לטובת נקיי הכפיים, עד אשר כולם "נרדמים בשמירה", ואז מתחיל גל חדש של עוברי חוק להתגבר ולאיים להטביע שוב את האוכלוסייה התמימה והישרה.       

    הבשורה הרעה בסיפור שלנו היא, שמאחר והשקר הינו צורך שרידתי, דהיינו התפתח במשך מיליוני שנים באופן אבולוציוני, הוא עתיד להישאר עימנו עוד זמן רב. שום חוק ושום שופט ושום קנס ושום עונש לא יוכלו למגר תכונה אבולוציונית, שבמשך מיליוני שנים בנויה בתוך גופינו והביאה אותנו בהצלחה לאן שהגענו.

    ומהי הבשורה הטובה? האם יש בכלל בסיפור העצוב של השקר בשורה טובה? כמובן שיש. מפני שאחד מחוקי הטבע (שניוטון ניסח באופן מדעי) מראה שלכל פעולה יש תגובה נגדית. לכל אקציה יש ריאקציה. לכן, אם התפתחה אצלנו תכונה שרידתית כגון השקר, התפתחה אצלנו גם תכונה נגדית, המאפשרת לנו להתגונן כאשר השקר מופעל נגדינו. למעשה, אפשר למנות כמה תכונות כאלה, מלבד נקיטת שקרים כתגובה, תכונות כמו ספקנות, חשדנות, נקמה לאחר מעשה וכד'. חייהם של השקרנים אינם כה קלים, כמובן. מצד שני, החיים של כולנו אינם קלים. אז איזו סיבה יש לי להקל דווקא על חייהם של דוברי השקר?

 

 

הפנייות עיקריות:

גן העדן הרבוד, ג'ון קסטי

הקווארק והיגואר, מארי גל-מן

 

חזרה לדף קופים עם שיגעון גדלות

חזרה לדף הבית של אתר שלהבת