איך ומתי נפרדו בני האדם מהשימפנזים?

 

מי אמר בכלל שנפרדנו מהשימפנזים?

יכול להיות ברצינות שה'מקרה' וה'מזל' עזרו לתהליך?

מה תוקפה של תיאורית הבריאה?

ואם זה נכון, עד כמה זה פוגע בכבוד שלנו?

 

השאלה איך נפרדנו מהשימפנזים היא אחת הקשות והבעייתיות ביותר לעיכול על ידי מרבית בני האדם. יש אנשים המתחלחלים לעצם המחשבה שהמוצא שלנו מן הקופים, ואחרים המאמינים שהם נבראו על ידי אלוהים ובצלמו. בעוד רבים מאמינים שאנו נזר הבריאה, מעטים משוכנעים שאנו עשויים מאבק של כוכבים.

    מרק טווין אמר לנו, "לִמדו את העוּבדות תחילה, ורק אז סלפו אותן כאוות נפשכם." מי שרוצה לדעת מה גילו המדענים, מוזמן להמשיך ולקרוא את הפרק הזה עד תומו. מכל מקום, הסיפור כשלעצמו די מרתק. מי שחושש שאמונתו הדתית עלולה להתערער, רשאי כמובן לדלג לפרקים אחרים כרצונו. 

    על עצם העובדה שבני האדם והשימפנזים דומים, אין מקום לחילוקי דעות. הדמיון החיצוני ניכר לעין, למרות שאנחנו איבדנו את הפרווה שלנו, אנו יותר זקופים ופרצופינו יותר שטוחים. אבל כאשר מנתחים את האברים הפנימיים המבוכה רק גוברת, מפני שהדמיון ממש מדהים. למעשה, כאשר השימפנזים חולים במחלות פנימיות, הוטרינרים משתמשים לעיתים בתרופות שפותחו עבור בני האדם, ובהצלחה לא מבוטלת.

    בתחילה, ראו המדענים את הקרבה הרבה בינינו לבין השימפנזים במאובנים ובשלדים. בהמשך, חוזקה קרבת המשפחה גם על פי הביולוגיה המולקולארית, בחלבונים. לבסוף נמצא הדמיון בסוד החיים עצמו, בקוד הגנטי. קראנו ברצפי ה- DNA את האותיות שלנו ואת האותיות של השימפנזים, וזיהינו קירבה של 99% בערך בתוכנית שעל פיה נבראנו, אנו והם. עד כאן לא דברתי על שום הערכה ושום דעה, אלא על עובדות.

    אז איך התחוללה ההתפצלות הזאת, והפכנו משימפנזים לבני אדם?

    ראשית, יש להבין כלל פשוט בטבע: הטבע פשוט באופן כללי. ככל שההסבר יהיה פשוט יותר וקצר יותר, כך הסיכוי גם שיהיה הנכון יותר. העיקרון הזה ידוע במדע בשם 'תער אוקהם'.

    ויליאם איש אוקהם היה נזיר ופילוסוף אנגלי במאה ה- 14, והוא ניסח את הכלל הטוען, שהתיאוריה הנכונה ביותר צריכה להיות הפשוטה, הקצרה או הקמצנית ביותר. לדוגמה, אם מדען אחד יציע תיאוריה שהשימפנזים ירדו מהעצים והפכו לבני אדם, ומדען שני יציע תיאוריה חלופית, שהשימפנזים ירדו מהעצים, הפכו לדולפינים, וקבוצה מהאחרונים עלו ליבשה והפכו לבני אדם - הרי רוב הסיכויים שהתיאוריה הראשונה היא הנכונה יותר.

    הגיע זמן סיפור ההתפתחות המופלאה שלנו, בני האדם, והסיפור הזה מתחיל לפני שמונה מיליון שנים. באותה תקופה היו רק שלושה1 פרימאטים עילאיים (קופי אדם) בעולם: גורילות ושימפנזים באפריקה המשוונית, וקופי האורנג אוטנג הג'ינג'יים, בדרום מזרח אסיה. בני אדם לא היו קיימים עדיין.

    האקלים של אפריקה היה באותה תקופה שונה מזה של היום. אם אנחנו מתבוננים היום במפה גיאוגרפית של אפריקה (או בתמונת לווין צבעונית) אנו מבחינים בחגורה ירוקה מסביב לקו המשווה, ממערב היבשת ועד לשבר הסורי האפריקאני, בשוליים המערביים של קניה וטנזניה. אלו כמובן יערות הגשם של מרכז אפריקה. אבל לפני שמונה מיליון שנה, החגורה הירוקה הזאת נמשכה ברצף עד לחוף המזרחי של אפריקה. יערות הגשם השתרעו על כל רוחבה של היבשת, בואכה האוקיינוס ההודי.

    ביערות הללו חיו להם השימפנזים, ועשו מה שהם עושים בדרך כלל: קפצו מענף לענף, אכלו בננות, קצת רבו, קצת שיחקו. בעיקר התרבו. בקצרה, שרדו בהצלחה רבה, מפני שהיו מותאמים היטב ליערות העד הללו.

    יום בהיר אחד (האומנם?) לפני כשמונה מיליון שנה, התחוללה רעידת אדמה אדירה בדרום קו השבר הסורי האפריקאני. השבר, כידוע, מתחיל בסוריה, עובר בעמק הירדן דרך ים כנרת, ים המלח, אילת וים סוף, ונכנס מערבה לתוך אפריקה דרך ג'יבוטי, ומשם דרך אתיופיה - דרומה לקניה וטנזניה. רעידת האדמה האדירה שאני מדבר עליה התרחשה בעיקר באזור מזרח קניה וטנזניה, והתוצאה שלה היתה הרת גורל: שינוי גיאוגרפי כביר שהשפיע על כל היבשת. הרים ובקעות נוצרו, מעתקים שקעו, נהרות מים החלו לחצוץ בין מזרח ומערב היבשת, ונוצר חיץ בלתי עביר לבעלי חיים בציר מזרח מערב. אם לפני כן יכלו בעלי החיים לנוע בחופשיות מערבה או מזרחה ולהגיע לכל מקום ביבשת, הרי שכעת נוצרו שתי קבוצות של בעלי חיים, שנותקו פיזית האחת מהשנייה. 

    השינוי המשמעותי השני שחל כתוצאה מרעש אדמה אדיר זה היה השינוי האקלימי. במערב אפריקה האקלים נשאר כשהיה: גשום ולח, ולכן היערות נשארו ירוקים ורעננים. אולם ההרים שהתרוממו באזורי קניה וטנזניה גרמו לחסימת ענני הגשם מן המערב ולהפחתת הגשמים במזרח היבשת, ואט אט החל האקלים להשתנות למה שמוכר לנו כיום. היערות החלו לגווע ולהחליף את הנוף לסוואנה, צמחיית העשב.

    היות ובמערב היבשת הגשומה לא היה שום שינוי ביער, לא היתה לשימפנזים שחיו שם שום סיבה להשתנות, כמובן. הם המשיכו לדלג בין הענפים ולאכול בננות, ונשארו שימפנזים עד עצם היום הזה. אבל השימפנזים שנלכדו במזרח היבשת - שם היערות החלו להתמעט - מצאו עצמם חייבים לבחור בין שתי ברירות בלבד: לשרוד איכשהו או למות. (אלו שתי האפשרויות היחידות העומדות בפני כל יצור בעולם, כשתנאי הסביבה הטבעית שלו מתחילים להשתנות. לכלל זה יש בימינו חריג יחיד: האדם, המסוגל לשנות את סביבתו ולהתאימה לצרכיו).

    הקופים ניסו באופן טבעי לדבוק בחיים. לפעמים המצב מתואר בספרות, "השימפנזים ירדו מהעצים", אבל האמת היא שהם לא ירדו מרצונם כלל וכלל. לו היה הדבר תלוי בהם, הם היו מעדיפים להמשיך ולחיות על העצים עד עצם היום הזה, מפני שבמרומי הצמרות הם מצאו את מזונם וביטחון מפני הטורפים הקרקעיים. נכון יותר לומר שהיערות נפרדו מהם... העצים מתו והשימפנזים נאלצו לרדת לקרקע, ולחפש בה את עתידם.

    הפתגם המפורסם גורס, "לפעמים עדיף גרגר אחד של מזל על פני תשעה קבים של חוכמה". מזל טוב, מסתבר, לעולם לא מזיק. והמזל האיר לנו פניו בתקופה ההיא, כשהעצים נעלמו והקופים מצאו עצמם מבוהלים על הקרקע הבלתי ידידותית. הם יכלו לרדת על ארבע רגלים, או על שתי רגלים. מבלי לדעת שזה יוביל לעתידנו המופלא, חלקם בחרו לרדת על שתיים. דרך אגב, באותה תקופה בדיוק, נאלצו גם הבבונים להיפרד מן העצים, אבל לרוע מזלם הבבונים בחרו לרדת על ארבעת גפיהם. הם באמת רצים טוב יותר ומהר יותר מאיתנו, אבל הם נשארו בבונים, ואילו צאצאי אותם שימפנזים שירדו על שתיים... יכולים היום לקרוא את הספר הזה.

    הבחירה בהליכה על שתי הרגליים הובילה אותם לנתיב אבולוציוני מרתק. לפתע פתאום, הפכו שתי הידיים המוכשרות והמשוכללות למשוחררות מתפקידם הקודם, כגון לפיתת העצים או דהירה על הקרקע. והיו אלה שתי ידיים יעילות שמסוגלות לבצע כמעט כל תנועה או פעולה: תפישה, נעיצה, זריקה, הטלה, הכאה, יצירת מכשירים, מה לא?

    במקביל המוח החל לחשוב מה אפשר לעשות עם שתי ידיים כל כך כישרוניות. והשאר, בעצם, היסטוריה. אותם שימפנזים שרדו כל כך טוב, ומוחם הלך והשתכלל עם הזמן, עד שחדלו לפחד מן הטורפים, והצליחו לצוד לעצמם מזון ולהפוך לטורפים בעצמם. בהדרגה החלו להיכנס לתמונה כלי נשק. אלה היו בתחילה פרימיטיביים - אך השתפרו והשתכללו עם הזמן. אלות אבן החליפו אלות עץ, ואת כולם החליפו חניתות הטלה שבראשם אבני צור מחודדים. בשלב מסוים גם הנמרים בעלי שן החרב החלו לנוס מפניהם. 

    המוח המתפתח החל להמציא המצאות. אחת הקדומות שבהם, גאונית במידה שלא תאמן, היתה כנראה הסל הראשון. במחשבה ראשונה זה נראה אולי פשוט ומאכזב, אך כאשר מקדישים מעט מחשבה לעניין, ניתן להדגים את היתרון העצום של סל, הקלוע אולי מנצרים, או עשוי מעור בעל חיים. כאשר תן מוצא כמה ביצי עוף, הוא יכול לשאת בפיו ביצה אחת בלבד למאורתו, לארוחה שתספק אותו ואת גוריו ליום אחד בלבד. אולם כאשר אישה מוצאת אוצר כזה, ויש לה סל - היא יכולה לאסוף את כל השלל, העשוי להזין את כל בני משפחתה במשך כמה ימים. אחד המדענים העניק את זכות המצאת הסל הראשון לאישה, ולא לגבר, למרות שאין ביכולתנו לקבוע זאת במסמרות. לעומת זאת, קיימת הסכמה כללית על כך שהגברים הם שהמציאו את כלי הנשק הקטלניים.

    הגיעה העת לעשות אתנחתה קלה, ולהגיד כמה מילים על המין. אחת מהגדרות המין טוענת, ששני יצורים יחשבו לאותו מין אם הם מסוגלים להזדווג, והצאצא שלהם יהיה בר קיימא (כלומר, כשיר להביא צאצאים בעצמו). מכאן סוסים וחמורים אינם נמנים על אותו מין, למרות קירבת המשפחה. הם יכולים להמליט פרד, אך הוא עצמו עקר.           

    כאשר חלפו ארבעה מיליון שנים מאותו רעש אדמה, כלומר לפני כארבעה מיליון שנים מהיום, צאצאי השימפנזים ממזרח לשבר כבר נראו שונה מאוד מאבותיהם לפני שמונה מיליון שנה, באותו יום הניתוק הפיזי הרה הגורל. אם היינו לוקחים קוף כזה, ששרד בסוואנה, ומנסים לזווג אותו עם אחד השימפנזים מן היער המערבי, הם לא היו יכולים להביא צאצא בר קיימא. כעת הם כבר התרחקו והפכו לשני מינים שונים. פרימאט חדש נוצר בעולם, שלימים המדענים יקראו לו 'אפראנסיס'. מיליוני שנים לאחר מכן, צאצא מתקדם יותר שלו, יקבל את השם: 'הומו האביליס'. ועוד כמה מאות אלפי שנים, צאצאיו יקבלו את השם 'הומו ארקטוס', והוא יתחיל להשתלט על האש, ויהפוך לשליט החיות הבלתי מעורער. ושוב, יחלפו עשרות אלפי שנים נוספות. צאצאיו של ארקטוס יתפצלו לשני מינים נוספים: 'הומו סאפיינס נאנדרטל', ו'הומו סאפיינס סאפיינס'. בתרגום פשוט: האדם החושב מהזן החושב. ולפני כמה עשרות אלפי שנים, לצערנו הרב, נכחד המין הניאנדרטלי (וסביר שאנחנו, שהיינו קצת יותר מתקדמים מהם, ומוחנו מפותח וחכם יותר, סייענו להם להיכחד), ונותרנו בודדים בפסגה.

    מה שתיארתי כאן בכמה שורות נשמע אולי פשוט, אבל היה זה תהליך ארוך וממושך, בהם מינים מתפצלים למינים אחרים כמו שיח רב זרועות. העובדה שרק אנחנו נותרנו, כמין אחד ויחיד, השולט בארץ, ביצוריה ובמשאביה, מסתיר עובדה מצערת לאורך כל הדרך בת שמונה מיליון השנים: כל אותם יצורים שהיו בענפי הביניים בשיח הזה, לא הצליחו לשרוד. כולם נכחדו עד האחרון שבהם, ולכן נותרנו בודדים בצמרת, יחד עם שלושת קרובינו הפרימאטים. ליתר דיוק, רק במאה הקודמת גילינו שהשימפנזים בעצם מכילים שני מינים שונים: השימפנזה המצוי, חם המזג והסוער, זה שרובינו מכירים מגני החיות, והשימפנזה הגמדי, (בעל שני שמות נוספים: הפיגמי או הבונובו), שהוא מין שלו וחברותי יותר. אגב, מין זה האחרון הוא הקרוב אלינו ביותר מבחינה גנטית, מה שמרמז שההתפצלות שלנו החלה ממנו.

    איך יכולה להשתלב בסיפור הזה תיאורית הבריאה? האם אפשר בכלל לקשר בין שני הנתיבים השונים כל כך זה מזה? את זה אשאיר לכל אחד מכם להחליט. בכל מקרה, סיפור הבריאה כל כך יפה ומקסים, שחבל 'לקלקל' אותו. עד לפני כמאה וחמישים שנה, סיפור הבריאה היה היחיד המושל בשטח, וממילא כולם יכלו להאמין רק בו. ואחרי כאלפיים וחמש מאות שנים, שהתנ"ך הוא הספר הנפוץ ביותר בעולם, לא קל להיפרד מהמסופר בו, ללא ספק.

    האם כבודנו נפגע או נרמס בעקבות הסיפור של הפיצול? למען האמת, זה תלוי בכל אחד ואחד מאיתנו, וזה תלוי בתרבות שלנו, כמו גם במבנה האישיות של כל אדם ואדם. אני יכול לספר לכם רק על תחושתי שלי, וכל אחד מהקוראים יחליט על שלו. אני לא מתבייש כלל, ואינני חש שכבודי נפגע. אני נבראתי מאבק של כוכבים, ותוצר של ברירה טבעית כמו כל היצורים, מראשון הצמחים ועד אחרון בעלי החיים  על קליפת הכוכב שלנו. ולמרות כל ההישגים של מוח האדם, אני מבין את מקומי הזערורי ביקום בכל פעם שהאדמה מגהקת (רעידת אדמה קטלנית), או מתעטשת (התפרצות הר געש), או מתנשפת (הוריקן אימתני), או יורקת (צונאמי), או סתם כשמטאור פוגע בה, וכל מה שאני מסוגל לעשות עם שכלי החריף, זה להודות לטוב גורלי שלא הייתי באותם מקומות פורענות באותו זמן.

 

_____

 1 יש המחשיבים גם את הגיבון כקוף על.

 

 

הפניות עיקריות:

השימפנזה השלישי, ג'ארד דיימונד, ספרית מעריב

בני מיננו, מרווין האריס, ספרית מעריב

עקבות מן העבר, קארל סייגן ואן דרויאן, ספרית מעריב

חידת הקוף, ג'ון גריבין וג'רמי צ'רפס

בראשית היתה אפריקה, רוברט ארדרי

 

 


תמונת לווין של אפריקה: יערות הגשם נראים כרצועה הכהה במרכז היבשת, בחלק המערבי (השמאלי). בצד המזרחי התמעטו הגשמים והיערות הפכו לסאוונה.

 

חזרה לדף קופים עם שיגעון גדלות

חזרה לדף הבית של אתר שלהבת