אומניבוט 1  מאת מוטי ירדני

 

הארצות המאוחדות של המערב, 2090

                 

פרק 1: סמיליה בת 12

 

  סמיליה פקחה את עיניה. קרני השמש אשר הועברו לחדרה ע"י מערכת עדשות ומראות וחדרו דרך צמצמים המותקנים בתקרת חדרה - העירו אותה, לפי הוראתה בשעה שבע ושלושים בדיוק. ההנחייה שניתנה למחשב היתה - "הוראה - פתח צמצמים בשבע ושלושים."

  הגישה למחשב המרכזי הייתה פשוטה למדי. הוא קיבל את ההוראות בשפת אנוש. סמיליה החליטה לשנות מעט את מועדי היקיצה, מכיוון שהיום היה יום מיוחד במינו - היום היא בת 12! לכן, הרשתה לעצמה להתפנק מעט יותר בשינה מתוקה.

  מקום מגוריה היה במבנה תת-קרקעי אדיר מימדים, אשר איכלס כרבבת תושבים. אורה של השמש, אשר חדר למבנה הענק באמצעות תעלות מיוחדות, סינוור אותה מעט, והיא הליטה בידיה על פניה.

  "הוראה - סגור צמצמים!" פקדה על המחשב. "הוראה - הפעל תאורה!"

  אורה של השמש נחסם מייד, ואור מלאכותי הופץ בחדר. סמיליה הזדקפה, התיישרה במיטתה, ואחר מתחה את אבריה.

  "הוראה - קשר פנים!"

  על הקיר שממול למיטתה, אשר היה חלק למשעי - הופיעה תמונת וידאו תלת מימדית גדולה, ובה כל חדרי הבית. סמיליה העיפה מבט קצר במסך, ונוכחה לאכזבתה כי היא לבדה בבית. שני הוריה כבר יצאו לעיסוקיהם.

  "הוראה - העבר הודעות!"

  תמונת חדרי הבית השוממים התחלפה מיד להקלטת וידאו של אמה. היא נראתה עומדת וטורחת במטבח, כאשר הטעינה את הודעתה למחשב.

  "תחילת הודעה - בוקר טוב לך, סמיליה! ראשית כל, מזל טוב ליום הולדתך! אני נאלצת לצאת היום מוקדם מן הרגיל, יחד עם אבא. מאוחר יותר יוודע לך מדוע... רמז קטן, זה משהו הקשור ביום הולדתך... אני מצטערת שלא עלה בידי להכין לך ארוחה טריה, לכן אבקשך לערוך לעצמך ארוחה מלאכותית, אולי תנסי לטעום את טבליות הירקות החדשות שקניתי. נראה לי שהן ינעמו לחיכך, מכיוון שהן מצאו מאוד חן בעיני ובעיני אבא... תבקשי מאווה לשחרר אותך מן התרגול אחרי הצהריים, כדי שתהיי פנוייה ליום הולדתך. להתראות! - סיום הודעה."

  תמונת הקיר נעלמה, והוא חזר לצבע אפור. סמיליה שנאה את הצבע הזה, ומיהרה לשנותו.

  "הוראה - קשר כבלים! הוראה - ערוץ 12!"

  מייד הופיע על כל אורכו של הקיר כעין מסך קולנוע, ובו סרט ילדים תלת מימדי. היה זה הערוץ החביב על סמיליה, למרות שהיא לא נתנה דעתה לסרט הבוקר הזה. רק שהקיר לא יהיה אפור!

  סמיליה נכנסה למטבח. שם מצאה את טבליות המזון המלאכותי, וטעמה מן הסוג החדש, כאשר הציעה אמא. הטבליות אכן היו מצויינות, ונעמו לחיכה. היא המשיכה וכילתה מחצית החפיסה.

  סמיליה הייתה בת יחידה להוריה. עד לפני כחודש, היה לה כלב שעשועים, אשר אירח לה לחברה. היא קראה לו 'וויקו'. כלבלב מחמדים זה היה כל עולמה - פרט למחשב ולרשת התקשורת המשוכללת - אך לפני כחודש ימים חלה ומת באורח פתאומי, בטרם היה סיפק בידי הרופאים להושיעו. מאז, כמו חרב עליה עולמה. סמיליה הפכה לקודרת וחסרת שמחת-חיים. תחושה כבדה של בדידות אפפה אותה, והיא מיאנה להתנחם. למרות שניסו להציע לה כלב אחר, סירבה בהתמדה. "אין לוויקו תחליף," נהגה לומר בדמעה. כל יוזמה של הוריה לשפר את מצבה החברתי נדון לכשלון.

  היא הייתה נערה תמירה ונאה, עירנית ומצודדת. אפה המעוגל  הקטן,  הסולד  מעט,  שיווה  לה  מראה  כשל  בובה מקסימה. את שיערה השחור, המשיי, נהגה לקצר לגובה עורפה, ושערה היה מתפזר ומתעופף בשובבות ובעליצות אף ברוח הקלילה ביותר. רק עיניה התכולות, המרצדות בפקחיות, העידו כי המדובר בנערת חמד, ולא בבובה המשמשת כמודל.

  בשיעמומה, חזרה לחדרה. היא נעצה את מבטה בסרט שלפניה, ושקלה באם לבקש מן המחשב שיקרין את הסרט הזה מראשיתו. לבסוף, לאחר שהציצה בשעונה, החליטה ליצור קשר עם מורתה.

  מושג 'בית ספר' הפך לנחלת ההסטוריה. כל תלמיד למד בביתו, בקצב האישי שלו, ואת הנושאים בחר כל אחד בהתאם להעדפותיו ולנטיות לבו. סמיליה השתרעה על כורסת הפיקוד, אשר דמתה למושב בקרה של חללית משוכללת. לוח פיקוד הכולל לחצנים, מתגים ונוריות היה קבוע במשענות הידיים, ובאמצעותו בוצעו השעורים, התרגולים והמבחנים. היא לחצה על אחד הלחצנים והסתובבה כלפי הקיר.

  "הוראה - קשר למידה!"

  הסרט נעלם מייד מן המסך הענק, ודמותה של אווה, מורתה, הופיעה. נוצר קשר דו כיווני בין המורה והתלמידה.

  "בוקר טוב, אווה," פתחה סמיליה.

  "בוקר טוב לך, סמיליה! מגיע לך מזל טוב, היום את בת 12!"

  "כן..." חייכה סמיליה והרכינה מעט את ראשה.

  "סמיליה, התעודדי מעט... זו הפעם הראשונה שאני רואה חיוך על פנייך מאז שוויקו מת... היום את חייבת להמצא במצב רוח חדש, לכבוד יום הולדתך..."

  סמיליה הינהנה בראשה. "היום אני מבקשת לבטל את התרגולים של אחר הצהריים, כדי שאהיה פנויה לארוע," אמרה.

  "כמובן... דרך אגב, האם שמעת דבר מה אודות המתנה שאת עתידה לקבל?" חקרה אווה.

  "לא... הורי הצליחו להסתיר את הדבר בסוד כמוס! לא הצלחתי לגלות אפילו ברמז! מה שרק הצלחתי להבין, שזוהי מתנה נדירה מאוד, ועלתה להם המון כסף..."

  "אני יודעת..." לא יכלה אווה להתאפק. "ואני יכולה לגלות לך, שזוהי מתנה נדירה מאוד... למעשה, אין כמוה לאף אחד אחר... אבל יותר מכך לא אגלה לך! גם כך אני סבורה שפלטתי יותר מדי..."

  סמיליה פקחה עינים מופתעות. "נדירה? איך את יודעת את זה?"

  "אני סבורה שאת היחידה שאיננה יודעת במה המדובר..." צחקה אווה. "אבל, בואי נעזוב את הנושא הזה. אני רוצה שההפתעה שלך תהיה מושלמת. במה היית רוצה לעסוק היום?"

  סמיליה הרהרה מעט. "כבר מזמן לא קבלתי שיעור בהנדסה גנטית, ואני רוצה להבין את נושא החיתוך וההדבקה של הגנים הזעירים ע"י האנזימים."

  אווה תקתקה משהו במקלדת של מחשב אשר היה ניצב לצידה. "הייתי מעדיפה לעבור על הנושא הזה מחר," אמרה. "אני רואה כי נחלשת מעט בנושא 'עקרונות המשטר של  המדינות המאוחדות של המזרח'. לדעתי, עדיף ללמוד הבוקר את הנושא הזה, ונסיים בכך להיום. מחר נתחיל את הנושא שבחרת. מה דעתך?"

  "בסדר, אווה. אבל... יש עוד מישהו מהקבוצה אשר גם התקשה בזה? הייתי מעוניינת ללמוד בצוותא..."

  אווה חזרה ותקתקה במקלדת. "כן!" הודיעה. "חברתך הטובה ביותר! גם אניטה התקשתה בחומר הזה. תיכף אקשר ביניכן ותוכלו לתרגל יחדיו!"

  לא חלפו שניות ספורות, ודמותה של אניטה הופיעה לצידה של אווה. אניטה אכן הייתה ידידתה הקרובה ביותר של סמיליה, והן נהגו לבלות הרבה ביחד. היא נראתה דקת גו, ושערה קצר למדי, בצבע בלונדי - משיי ומתנפנף לכל עבר. בניגוד לסמיליה, אניטה היתה שובבה ועליזה, ותמיד ארשת עליצות נסוכה על פניה.

  "סמיליה, היום את מזדקנת," קראה בחיוך. "ואני רק בעוד חודשיים!"

  "אל  תשכחי  לבוא  אלי  היום  אחר  הצהריים," הזכירה לה סמיליה. "אני רוצה שתהיי אצלי בחגיגה."

  "היום אחר הצהריים יש לי הדרכה בצרפתית, ואחרי כן תחרות שחמט..." מילמלה אניטה. "אני אבקש מהמדריכה לשחרר אותי היום, לרגל יום הולדתך... דרך אגב, את כבר יודעת מה תקבלי?" נצצו עיניה.

  סמיליה הניעה ראשה לשלילה. "עדיין לא... מותחים אותי עד לרגע האחרון..."

  "ובכן, בנות, אני מקשרת אתכן לקלטת התרגול של השעור היום," קטעה אותן אווה. "להתראות, ושיהיה לך מזל טוב, סמיליה!"

  "להתראות!"

  בעוד דמותה של אניטה נשארת - נעלמה דמותה של אווה, והתמונה הוחלפה למורה אחר, אשר החל להסביר את נושא השעור.

  חלפו שעתיים של עבודה. המורה המתרגל סיים את השעור, והעלים את עצמו מן המסך. דמותה של אניטה נשארה על הקיר. השתיים המשיכו לשוחח מעט, ונדברו לצאת יחדיו לאור השמש הטבעי, לשאוף אויר צח. אניטה הציעה רכיבה על אופניים, לחילוץ העצמות, אך סמיליה הציעה לשכור סוסים ולרכב מעט.

  המעלית הסילונית המהירה העלתה את השתיים לפני הקרקע מן המפלס השמיני התת קרקעי בו גרו. ביציאה מן המבנה נאלצו השתיים ללבוש מסננים מיוחדים, המגינים עליהן מן הקרינה העל-סגולה הקטלנית של השמש. עד לשעה ארבע אחרי הצהריים בילו השתיים בחיק הטבע, רכובות על סוסי פוני חסונים. לקראת הירידה למבנה החזירו השתיים את הסוסים לאורוות ההשכרה, וחזרו וירדו לביתה של סמיליה.

  "הודעת כבר להורייך שתהיי אצלי?" חקרה סמיליה.

  "כן, וגם בטלתי את ההדרכה שתוכננה לי לאחר הצהריים. אני חופשיה עד לשעות הערב."

  "נהדר! אם כן, ניגש היישר אלי הבייתה. אני מקווה שהורי כבר הגיעו."

  השתיים יצאו מן המעלית אל המסדרון המואר והממוזג. התנועה במסדרון הייתה ערה וצפופה, עקב השעה בה נהגו מרבית התושבים לחזור לביתם מעיסוקיהם, והשתיים העדיפו להתחמק מן הצפיפות ובחרו לעלות על 'הפס הנוסע', המסוע אשר הסיע אותן עד לדלת ביתה של סמיליה.

  דלת הכניסה זיהתה באמצעות עין אלקטרונית את סמיליה, ונפתחה מעצמה. שתי הבנות נכנסו פנימה, אך - הפלא ופלא... הבית היה חשוך באופן מוזר, ולא מואר כרגיל...

  "הוראה - הפעל תאורה!" פקדה סמיליה על המחשב.

  מאום לא אירע.

  "יתכן ויש תקלה במערכת התאורה..." אמרה אניטה. "דבר כזה קרה לנו פעם."

  "הוראה - פתח צמצמים!" פקדה סמיליה.

  בבת אחת נשטף הבית באור סנוורים. בו זמנית נשמעה צהלתם של כל הנוכחים בחדר, אשר המתינו לסמיליה בחשכה, להפתיעה. סמיליה פלטה צחוק קצרצר, אשר נבלע בהמולה הרבה. היא נאלצה לכבוש פניה בקרקע, מפאת השינוי הפתאומי בתאורה, ובהדרגה התרגלה למצב.

  "מזל טוב, סמיליה!" שמעה ברקע את הנוכחים.

 

חזרה לדף אומניבוט 1

 

חזרה לדף הבית של אתר שלהבת