הצגת החנוכה בגן של שרה / מוטי ירדני
כל הזכויות שמורות ©
|
הרעש בגן היה גדול מאוד. שרה הגננת ביקשה מהילדים שיהיה קצת שקט, אבל
הילדים התרגשו מאוד לקראת ההצגה ולא הקשיבו לה. היא ניסתה להגיד משהו להורים, שישבו
על ספסלים בחלק האחורי של הגן, אבל בגלל הרעש הגדול אי אפשר היה לשמוע כמעט כלום.
רק אבא של דורית, שהיה ליד שרה וצילם את הילדים במצלמת הווידאו שלו, הצליח לשמוע
בקושי את הגננת. "הילדים מתרגשים מאוד, כי זאת ההצגה הראשונה שלהם
בחיים..." "מה היא אמרה?" שאלו
כמה אמהות נרגשות. "אני מבקשת שקט!" קראה
שרה בקול רם לכיוון הילדים. כל הילדים השתוללו באותו זמן על השטיח הגדול שהיה
באמצע הגן, ושרה ניסתה להסביר לילדים שכדי להתחיל בהצגה כולם צריכים לרדת מהשטיח
ולשבת בשקט בצד, בישיבה מזרחית ובשילוב ידיים. בינתיים, אמא של עופר הקישה על
גבו של אבא של דורית. "היא אמרה שהיא רוצה
שקט!" קרא לעברה. "לא חשוב לי מה שהיא אמרה," צעקה
אליו, "אתה מסתיר לי כל הזמן!" "ילדים!" צעקה שרה, "לשבת יפה
בצד ולשלב ידיים, כמו שלמדנו!" שי הקטן, היחיד שישב כל הזמן בשקט בצד, ראה
שהוא לבדו והחליט שזה הזמן להצטרף לכל הילדים המשתוללים באמצע השטיח. שרה ראתה
שהילדים לא מקשיבים לה, וביקשה את עזרתה של אילנה, העוזרת. שרה ואילנה החלו לעבור
מילד לילד, הרימו את כולם באוויר והושיבו אותם בצידי השטיח. "אני לא רוצה לשבת על יד
אתי!" אמרה מיכל, וקמה ממקומה והלכה
לשבת ליד נועה, חברתה הטובה. "ואני לא רוצה לשבת על יד אסף!" קרא
דור וקם ממקומו והתיישב ליד אלון. "ואני רוצה לשבת בין הגר וליאת!"
צעקה גם אבישג, קמה ממקומה ומשכה אליה בכוח את שתי ידידותיה. עד מהרה קמו כולם
והחלו להחליף מקומות בערבוביה גדולה, ושוב שרר אי סדר מוחלט בגן. לאחר כמה רגעים חזרו הילדים לשבת לפי הסידור
החדש, וכולם היו מרוצים. ההצגה עמדה להתחיל, והילדים השתתקו. שרה ניצלה את
ההזדמנות שהיה שקט, ואמרה להורים: "הילדים שלכם שמחים להציג להורים את ההצגה
אשר הם הכינו לכבוד חג החנוכה. זאת הפעם הראשונה בחייהם שהם מציגים, וגם הפעם
הראשונה שאני מכינה הצגה עם ילדים בגיל הזה, כך שאם יהיו קצת בעיות, צריך להבין
שאלה רק ילדים חמודים בני 3 עד 4..." תוך כדי זה ששרה דיברה, התחילו הילדים להשתעמם. "שחר צבט אותי!" צרחה לפתע טליה. היא
קמה ממקומה וברחה לצד השני של השטיח. אבל שחר קם והתחיל לרדוף אחריה. "אני רוצה לשבת רק על יד טליה!" צעק
שחר, והתיישב ליד חברתו. טליה החלה לברוח שוב ושחר המשיך לרדוף אחריה,
עד ששרה ואילנה נשאו את שניהם באוויר והביאו אותם להורים, לנוח קצת. "יניב משך לי בשערות!" נשמעה זעקה
נוספת, הפעם מכיוון סמדר. אילנה מיהרה והושיבה את אמיר השמנמן בין יניב וסמדר. "ועכשיו אפשר להתחיל..." ניסתה שרה
להגיד, אבל פתאום קם עופר ממקומו והכריז בקולי קולות שהוא צריך פיפי. "גם אני!" "גם
אני!" צעקו כל הילדים, וכולם קמו ממקומם והלכו אל השירותים. לשרה לא הייתה
ברירה, היא עשתה הפסקה עד שכולם סיימו את הביקור בשירותים וחזרו לשבת בצידי השטיח.
אבל כאשר חשבו כולם שאפשר כבר להתחיל בהצגה, שוב קם עופר והכריז שעכשיו הוא צריך
קקי. אילנה לקחה אותו שוב לשירותים, ואז נזכרו גם
דני, יוסי, יעל והילה שגם הם צריכים קקי, והם הסתדרו בתור. "מייד כשיחזרו הילדים נתחיל בהצגה,"
הבטיחה שרה. "נתחיל? הייתי בטוח שההצגה עומדת
להסתיים!" נדהם אבא של יניב. שרה חייכה והמשיכה להסביר להורים: "בהצגה
הזאת כולם משתתפים. חילקתי את ההצגה לחמש קבוצות, ולכל ילד יש תפקיד בקבוצה שלו. לבוגרים
יותר יש תפקידים קצת קשים יותר, ולצעירים תפקידים קלים. אבל אל דאגה, כולם ישתתפו
בהצגה..." כמה מן ההורים היו חסרי סבלנות, ורצו שההצגה
תתחיל כבר, אפילו שארבעת הילדים עדיין לא חזרו מן השירותים. שרה התייעצה עם אילנה,
והשתיים החליטו שבאמת אפשר כבר להתחיל בהצגה. אבל האמהות של דני, יוסי, יעל והילה
לא הסכימו שיתחילו את ההצגה בלי הילדים שלהם, וכך חיכו כולם בסבלנות עד שכל הילדים
חזרו למקומם. אבל אז נזכרה לפתע אבישג שגם היא צריכה קקי, אז כולם חיכו עד שהיא
תחזור. שוב היה אי סדר בגן, כי נמאס לילדים לשבת בצד ושרה הרשתה להם לחזור
ולהשתולל בחדר. אבישג סיימה וחזרה, ושרה ואילנה הרימו באוויר
את כל הילדים והושיבו אותם שוב לפי הזיכרון, כמו שהם ישבו קודם. אבל שרה ואילנה לא
זכרו את הסדר כל כך טוב. גילה אמרה שקודם היא ישבה בין יעל ואורי, ועכשיו היא
יושבת בין הילה ודורית, אבל היא לא אוהבת את "אפשר כבר להתחיל?" שאלה אילנה
העוזרת. "רק רגע," קפץ אבא של דורית,
"אני רוצה לצלם אותם ככה, יושבים מסודרים." והוא קם והתחיל לצלם. אחרי
כמה רגעים התלוננה אמא של גילה שהוא מצלם רק את הבת שלו, וזה לא הוגן לעכב את כל
ההצגה רק בגלל שהוא רוצה לצלם את הבת שלו. כל ההורים הסכימו איתה, שבגללו ההצגה
מתאחרת, ולכן עליו לצלם מן הצד בלי להפריע. אבא של דורית הסכים לבסוף לצלם מהצד בלי
להפריע. כאשר כולם כבר חשבו שההצגה עומדת להתחיל, קמה ליאת ואמרה שיש לה נזלת. לאילנה היו ניירות טישיו עדינים, והיא מיהרה
וקינחה את האף הקטן והחמוד של ליאת. אבל אז התברר שלכל הילדים בגן יש נזלת, ואילנה
הצטרכה לעבור מילד לילד ולקנח את האפים של כולם. שרה החליטה שעכשיו זה הזמן המתאים להתחיל את
ההצגה. "ילדים - קבוצה ראשונה בבקשה להסתדר בשורה
באמצע השטיח!" אמרה בקול חגיגי, ומחאה כפיים. ההורים חיכו בהתרגשות להתחלת
ההופעה, אבל להפתעת כולם כלום לא קרה! התברר, שהילדים של הקבוצה הראשונה שכחו שהם
שייכים לקבוצה מס' 1. כל הילדים הסתכלו לצדדים ולא ידעו בדיוק מי צריך להופיע ומה
בכלל צריך לעשות. לשרה לא הייתה ברירה, והיא החליטה להזכיר
לילדים מי הם השחקנים של הקבוצה הראשונה שצריכים להסתדר בשורה באמצע השטיח הגדול. "אסף, רועי, אייל, גיל, טליה,
סמדר, דקלה וסיון," קראה שרה את שמות השחקנים הצעירים. הילדים קמו ממקומם
והתפזרו בערבוביה על מרכז השטיח. לפתע נראה גיל, אחד מן השמונה, מתחיל ללכת לכיוון
דלת היציאה של הגן. "גיל, לאן אתה הולך?" התעניינה
הגננת. "לחצר. אני רוצה לצאת למגלשה," אמר
השחקן הצעיר. "אבל לא עכשיו," טענה שרה ברוב
הגיון. "אנחנו באמצע ההצגה עכשיו!" "אהה," גיל הבין וחזר לאמצע השטיח.
אבל במקום שהשורה תהיה ישרה כמו סרגל, היא הייתה עקומה כמו המספר "8".
אילנה ושרה עברו מאחד לשני ויישרו את השורה. אבל בכל פעם שהשורה התיישרה בצד אחד,
היא התעקמה שוב בקצה השני. רק לאחר מאמצים רבים הצליחו הילדים להסתדר בקו ישר. עכשיו היה שקט מוחלט בגן. גם הילדים עצמם היו
סקרנים לראות מה עומד להתרחש עוד מעט. שרה עברה מאחד לשני וחילקה נרות גדולים,
העשויים מקרטון. "יוסי... יוסי..." לחשה אילנה לכיוון
של יוסי. "מה?" שאל יוסי. הוא לא אהב רמזים,
ורצה לדעת בדיוק מה עליו לעשות. "שכחת את התפקיד שלך?" שאלה אילנה
בקול נמוך. "אה, נכון..." יוסי נזכר בתפקיד שלו
בהצגה, מיהר וקם על רגליו, ונעלם מאחורי סדין, שהיה קשור בין הארון והחלון ושימש
כוילון. קרתה לו תקלה קטנה, והוא דרך על קצה הסדין. החוט נקרע והסדין הלבן נפל
עליו וכיסה אותו לגמרי, עד שהוא נראה כמו רוח רפאים. שרה באה לעזרתו, וקשרה שנית
את הסדין. עתה הוסתר יוסי כהלכה מאחורי הסדין. "מי צריך לבוא עכשיו?"
שאלה אילנה את שמונת השחקנים בקול חגיגי. "יוסי!" "יוסי!" צעקו כולם
במקהלה. שרה חייכה. "לא... לא... נסו להיזכר, מי
צריך להגיע עכשיו?" "יוסי! הוא שם, מאחורי הסדין!" צעק
רועי בהתלהבות, והצביע לעבר יוסי. אבל שרה לא התכוונה ליוסי. "ילדים, מי צריך להגיע עכשיו?" חזרה
שרה על שאלתה. "אמא של יעל עם הסופגניות?" ניסתה
סמדר לנחש. "יהודה המכבי!" הכריז גיל בביטחון.
שרה סימנה שהתשובות לא נכונות. "אנטיוכוס?" שאל אייל בזהירות. "אליהו הנביא?" הציע גיל. "יוסי!" המשיך וטען רועי בעקשנות. "רויטל המנגנת?" ניסתה טליה את כוחה. לבסוף שרה התייאשה והחליטה לעזור לשחקנים הצעירים. "השמש! השמש של החנוכייה צריך לבוא!" "אה, נכון," נזכרו כל שמונת השחקנים
הצעירים. כולם הסתכלו לכיוון הסדין, וחיכו שיוסי יצא משם. אבל יוסי לא ידע מתי הוא
צריך לצאת בדיוק, כי בכל החזרות שהיו עד היום הוא שמע במפורש את שרה הגננת אומרת
לו בדיוק מתי לצאת. "יוסי... לצאת עכשיו..." לחשה שרה,
אבל היה שקט מוחלט בגן, וכולם שמעו את הלחישה של שרה. יוסי יצא מאחורי הסדין, אבל התברר שהוא שכח
לקחת את נר הנייר שהיה מונח על יד הארון. "הוא קצת מתרגש," הסבירה שרה להורים.
"יוסי, חזור וקח את הנר שלך!" יוסי התאכזב מאוד על ששכח לצאת ממחבואו עם הנר,
ופרץ בבכי. כל ההפתעה הלכה לאיבוד, ושרה הייתה צריכה לחבק אותו ולנחם אותו במשך
זמן רב עד שנרגע. אילנה הביאה לו מיץ פטל לשתות, אבל אז אמרו כל הילדים שגם הם
רוצים מיץ פטל, ושרה נאלצה לערוך הפסקת שתייה, עד שכל הילדים שתו כוס פטל. בינתיים כל הילדים שוב התפזרו בערבוביה על
השטיח, ושרה ואילנה נאלצו לחזור ולהושיב את כל הילדים בצד ולסדר שוב את השורה של
שחקני הנרות. הפעם הזאת ההצגה עברה ללא תקלות נוספות. יוסי השמש עבר ונגע עם הנר
שלו בנרות הנייר של הילדים, והם הזדקפו והניפו את הנרות כמו חנוכייה גדולה,
צבעונית ויפה. רק הנר של דקלה התקמט פתאום, והיא התחילה לבכות, אבל אילנה מיהרה
ויישרה את הנר והכל הסתדר. כל ההורים התחילו למחוא כפיים לכבוד הקבוצה
הראשונה, שסיימה בהצלחה את ההופעה הראשונה מול קהל. תשעת השחקנים הצעירים התרגשו
מאוד. מחיאות הכפיים כל כך מצאו חן בעיניהם, עד שהם לא רצו לרדת מהשטיח. אילנה
ניסתה להחזיר אותם למקום, אבל הם לא הסכימו. "אבל עכשיו צריכה להופיע קבוצה מספר
2," הסבירה אילנה. "אבל תמיד בחזרות נתת לכל אחד סוכרייה
אחרי שעשינו את זה," אמר אסף. "נכון," הסכימה שרה. "אבל עכשיו
זו לא חזרה, עכשיו זו הצגה אמיתית." "אבל אני רוצה סוכרייה עכשיו!" הכריז
אסף. "גם אני," אמרה סיון. "אבל אין לי סוכריות עכשיו," ניסתה
שרה להסביר בהגיון. כלום לא עזר, עד שאילנה הלכה למטבחון ומצאה שם חבילת
בסקוויטים, קראה לתשעת השחקנים וחילקה לכל אחד מהם בסקוויט. הילדים נרגעו וחזרו
לשבת במקומם. פתאום גילה אמיר השמנמן שהקבוצה הראשונה זכתה
בבסקוויטים, דבר שעוד אף פעם לא קרה, והתחיל לצעוק. אילנה נאלצה לעבור מילד לילד
ולחלק ביסקוויט לכל אחד עד שכולם נרגעו. השתרר שקט, ושרה חשבה שאפשר להמשיך בהצגה. אבל הבסקוויט רק גירה את תאבונו של אמיר, והוא
רצה עוד בסקוויט אחד. אילנה אמרה שהבסקוויטים נגמרו, אבל אמיר התעקש בגלל שהרעב
התחיל להציק לו. "אז אני רוצה סופגניה," אמר אמיר.
"ראיתי במטבח שיש סופגניות." "אבל אנחנו מתכוונים לאכול את הסופגניות
רק בסוף ההצגה," הסבירה שרה. "אבל אני רוצה עכשיו!" צעק אמיר. שרה התייאשה ופנתה לאמא של אמיר, וביקשה את
עזרתה. אמו לקחה אותו על הברכיים שלה, ונתנה לו לזלול כמה עוגיות שהיו בתיק שלה. שרה מחאה כפיים. "קבוצה מספר 2!"
קראה. אבל היא נזכרה שהשיטה הזאת לא פועלת
כל כך טוב, וקראה בשמות של השחקנים החדשים. "דני, יריב, יניב, בני, טלי, אבישג, מיכל
והגר!" כל ילד ששמע את שמו קם על רגליו. גם גיל קם
ממקומו. "גיל, לאן אתה הולך?" שאלה אילנה
בתימהון, מכיוון שהוא השתתף כבר בקבוצה הראשונה. "ההצגה נגמרה," אמר גיל, "אני רוצה
לצאת החוצה למגלשה." "ההצגה עדיין לא הסתיימה," הסבירה
אילנה, "עדיין לא כולם הציגו." גיל הבין וחזר להתיישב במקומו. שמונת השחקנים
של הקבוצה השנייה התיישבו בעיגול על השטיח. ליאת, שהייתה הבוגרת ביותר בגן, בת
ארבע ורבע, קמה בשקט וחמקה לתוך המטבחון. "ומה עכשיו, ילדים?" שאלה שרה בקול
חגיגי. "עכשיו ליאת צריכה ללכת למטבח,"
גילתה טלי את הסוד הגדול. "נכון..." הסכימה שרה. "אבל מה
צריך להיות עכשיו בהצגה?" אף אחד מהילדים לא ידע את התשובה. שרה החליטה
לעזור להם ולשאול שאלות קלות יותר. "מי אתם, ילדים?" "קבוצה מס' 2!" הריע בני בהתלהבות. "נכון," אמרה שרה. "אבל...
התכוונתי, מי אתם בהצגה?" "נרות חנוכה?" הציע יוסי. "לא, ילדי הקבוצה הראשונה היו נרות
החנוכה," השיבה שרה. "המכבים!" הכריזה הגר. "היוונים!" קרא דני. יניב אימץ את מוחו להיזכר בדברים הקשורים
לחנוכה. "סופגניות?" שאל. שרה סימנה בראשה שכל התשובות לא נכונות. השתרר שקט בגן. השחקנים הצעירים התאמצו להיזכר
מה בדיוק התפקיד שלהם. לפתע אמרה מיכל בהתלהבות: "אנחנו הסביבונים!" "נכון מאוד!" קראה שרה בשמחה, והחלה
למחוא כפיים. כל ההורים הצטרפו גם הם למחיאות הכפיים בהתלהבות, לכבוד ההצלחה של
מיכל. לפתע כל שמונת השחקנים שישבו על השטיח קמו ממקומם והתחילו לחזור למקום הקודם
בצד, כי חשבו בטעות שכאשר מוחאים כפיים זה סימן שההצגה שלהם הסתיימה. שרה ואילנה וכל ההורים הפסיקו למחוא כפיים,
והסבירו לילדים שהתפקיד שלהם עדיין לא הסתיים. שרה ואילנה החזירו אותם לישיבה
במעגל באמצע השטיח. אבל עכשיו ליאת נעלמה מן המטבחון, והתברר שהיא הלכה דרך
המסדרון לאזור של ההורים, כדי שאמא שלה תקנח מאפה את הנזלת. כולם חיכו עד שליאת
חזרה למקומה, למרות שכולם כבר גילו את הסוד. עכשיו חיכו כולם שליאת תצא וההצגה תתחיל, אבל
לפתע נשמעה צרחת פחד מן המטבחון. שרה, אילנה וכמה הורים מודאגים רצו אל המטבחון,
כדי לראות מה קרה. הסתבר שהיו כמה זבובים על הסופגניות, וליאת חשבה בטעות שאלה
דבורים. שרה הצליחה להרגיע את ליאת, אבל ההורים אמרו
שהסופגניות מושכות אליהן זבובים, וחוץ מזה הן סתם מתייבשות, וכדאי לחלק אותן
עכשיו. לאחר ויכוח קצר החליטו כולם לעשות שינוי קטן בתוכנית, וחילקו את הסופגניות
לכולם. כולם נהנו מאכילת הסופגניות, גם הילדים וגם
ההורים. אמיר היה המאושר מכולם, כי נשארה סופגנייה אחת מיותרת והוא זכה לקבל אותה. כולם גמרו לאכול, ושרה ואילנה שוב סידרו את
הילדים לקראת המשך ההצגה. שוב חיכו כולם שליאת תצא מן המטבחון. "ליאת?" קראה שרה, במטרה לרמוז לה
שהגיעה הזמן לצאת ולהתחיל. ליאת יצאה מן המטבחון בהיסוס. "שכחת את סביבון הנייר?" שאלה שרה
באכזבה. "לא שכחתי," ענתה ליאת. "אבל
הידיים שלי דביקות מהריבה..." "גם שלי, גם שלי!" נשמעו קריאות מכל
הילדים, ושרה נאלצה לעשות הפסקה נוספת לרחיצת ידיים ופנים לכולם. שוב הסתדרו כולם להצגה של הקבוצה השנייה. הפעם
הזאת יצאה ליאת בזמן עם סביבון גדול העשוי מקרטון, הסתובבה בריקוד מקסים מסביב
לילדים, וכל פעם נגעה בילד אחר. כל מי שהיא נגעה בו עשה סיבוב על המקום. היתה רק בעיה קטנה. ליאת שכחה מתי היא צריכה
להפסיק את ההופעה שלה והמשיכה להסתובב עוד ועוד. שרה ניסתה לשכנע את ליאת שהתפקיד
שלה הסתיים, וסימנה להורים למחוא כפיים. ליאת חדלה מריקוד הסביבון היפה, וכולם קמו
וחזרו למקומותיהם. מחיאות הכפיים נפסקו, ושרה קראה בחגיגיות את
שמות הילדים של הקבוצה השלישית. "יריב, שי, עופר, שחר, יעל, גילה, רעות
ושני!" הילדים של הקבוצה השלישית היו מהבוגרים, וידעו
בדיוק את התפקיד שלהם. הם עלו על מרכז
השטיח ותפסו עמדות קרב. בידו של כל אחד מהם היו חרב ומגן עגול העשויים מקרטון,
ואילנה החביאה פח שמן קטן מתחת לכסא שעמד בצד. אבל לא הכל הלך חלק. עופר ושחר נראו דוחפים זה
את זה, וזה בטוח לא היה חלק מההצגה. שרה מיהרה להפריד בין השניים. "מה קרה?" שאלה. "אני לא רוצה שהוא יעמוד על ידי,"
אמר עופר. "אבל זה תמיד היה המקום שלו בחזרות,"
הזכירה לו שרה. "אבל עכשיו אני ברוגז איתו!" צעק
עופר בכעס. "הוא דחף אותי בבוקר על יד הנדנדה!" "לא נכון!" קרא שחר מיד. "זה
הוא שהתחיל לדחוף אותי ראשון!" "אתה קללת אותי ראשון!" צעק עופר
לעומתו. "ואתה הלשנת עלי לעוזרת!" צרח שחר. "לא חשוב," הכריזה שרה בקול חגיגי,
"לכבוד הצגת חנוכה אתם צריכים להיות 'שולם'." אבל כדי להיות בטוחה שהם
לא ימשיכו לריב, היא החליפה בין המקומות שלהם, והעבירה את שחר אחרון בטור. אבל עכשיו נוצרה בעיה חדשה, כי גם גילה לא
הסכימה ששחר יעמוד לידה. בסוף נמצא סידור כזה, שרעות הסכימה לוותר לגילה על המקום,
בתנאי שמולה יתחלפו שני ויעל במקומות. זה התקבל על דעתם של יריב ושי רק לאחר שעופר
שינה תפקיד ממכבי ליווני, ולעופר לא היה איכפת. אחרי זה ההופעה התחילה. פרצה מלחמה גדולה בין
כוחות המכבים האמיצים והגיבורים לבין היוונים הרשעים, וחרבות הקרטון היכו האחת
בשנייה. כל היוונים נראו נופלים וצונחים ארצה, לקראת הניצחון הגדול של המכבים. רק
עופר לא רצה להיכנע, בגלל ששכח שהוא החליף תפקיד בהתחלת המופע הזה. הוא זכר מהחזרות
שהוא תמיד היה מהמכבים המנצחים. שרה התקרבה אליו, ולחשה לו סוד על אוזנו, ורק אחרי
כן הוא נראה נכנע ונופל על השטיח. ארבעת המכבים שנשארו בחיים, גילו בקלות רבה את
פח השמן מתחת לכסא לקול מחיאות כפיים של ההורים. שרה היתה מרוצה מן ההתקדמות של ההצגה. השטיח
התפנה והגיע הזמן לקרוא לשחקני הקבוצה הרביעית. שרה שמה לב שגיל מתכוון עוד פעם
לנסות ולצאת לחצר, והזכירה לו שההצגה עדיין לא נגמרה. גם אמיר התחיל להשתעמם, וההצגה נמאסה עליו. הוא
כבר אכל את שתי הסופגניות ולא נשאר שום פרס כדי שישאר בגן. רק אחרי ששרה הבטיחה לו
שעכשיו תורו להשתתף, הסכים להישאר. "אמיר, יניב, אורי, דור, ארז, נועה, הילה,
אתי, אורית ודורית," הכריזה שרה את שמות הקבוצה הרביעית. כל השחקנים הצעירים תפסו את מקומם על השטיח, בזוגות,
בן מול בת. הם היו צריכים לבצע ריקוד יפה לקול צלילי השיר 'נר לי נר לי', אבל
נוצרה בעיה קטנה. לאבא של דורית נגמרה סוללת החשמל במסרטת הווידאו דווקא לקראת
הריקוד החשוב, שבו השתתפה בתו. לכן, הוא הוציא חוט חשמלי וחיבר את המסרטה לשקע
החשמלי, אבל עכשיו לא היה לאן לחבר את הטייפ, ואי אפשר היה להתחיל להשמיע את
המוזיקה. המצב לא היה טוב, ואף אחד לא ידע מה לעשות. אבא
של דורית לא הסכים בשום פנים ואופן לפנות את השקע. הוא אמר שרק בשביל הקטע הזה
הביא את המסרטה, ולא יעלה על הדעת שהוא יוותר ולא יצלם. שרה ניסתה להסביר לו, שאם
הוא לא יפנה את השקע, לא תהיה מוזיקה ולא יהיה בכלל ריקוד, אבל הוא לא השתכנע.
בסוף נמצא פתרון, והעבירו את הטייפ למטבחון, שם היה שקע חשמלי פנוי. המוזיקה התחילה, אבל היא הייתה חלשה ולא ברורה,
והילדים לא הסכימו להתחיל לרקוד. התחילה מהומה בגן. כל ההורים צעקו על אבא של
דורית, והוא צעק על כולם בחזרה. כל הבנות החלו לבכות, כי הן לא יכלו לרקוד את
הריקוד שאליו התכוננו כל כך הרבה זמן. שרה ואילנה לא ידעו מה לעשות, עד שלפתע
נתגלה שקע נוסף פנוי בצד השני של החדר. אילנה החזירה את הטייפ לחדר, והמוזיקה
נשמעה עכשיו מצוין. אבל התברר שמצב הרוח של הרקדניות הבוכיות לא מתאים לריקוד. שרה החליטה על הפסקה של חמש דקות, כדי להרגיע
את הרקדניות הצעירות. אולם במשך ההפסקה הקצרה צצה בעיה נוספת - הילה ניגבה את
הדמעות בשרוול של השמלה, והיות והיא הייתה קצת מאופרת, התלכלך השרוול והפך למכוער
מאוד. היא הכריזה בצורה ברורה, שעם שמלה מלוכלכת כזאת היא לא יכולה לרקוד. שוב חשבו כולם מה לעשות, עד אשר נמצא פתרון.
סמדר, חברתה הטובה של הילה, הסכימה להתחלף איתה בשמלה. השתיים נעזרו באמהות, הלכו
למטבחון ושם התחלפו בשמלות. עכשיו הכל היה מוכן להתחלת הריקוד, המוזיקה הופעלה
והרקדנים החלו בריקוד המקסים. אבא של דורית התלהב והתקרב לאמצע השטיח כדי לצלם את
דורית מקרוב, וחלק מן הרקדנים התבלבלו, והתחילו לבכות. שרה עצרה את הטייפ והחזירה
אותו להתחלה, והילדים התחילו שוב לרקוד אבל הפעם מבלי שאבא של דורית יכנס לאמצע
השטיח אלא יצלם רק מהצד. הוא דווקא היה מרוצה מן הרעיון, לחזור ולצלם פעם נוספת את
הריקוד, והפעם הזאת הכל באמת הצליח. כשהריקוד הסתיים, כמה אמהות התרגזו בגלל שרק
הקבוצה הזאת הופיעה פעמיים, והן רצו שכל יתר הקבוצות יחזרו עוד פעם על הקטע שלהם,
כלומר לחזור על כל ההצגה מההתחלה. לרעיון הזה התנגדו הורים רבים, ואבא של יניב אמר
שממילא ההצגה אורכת יותר מדי זמן והוא מתכוון עוד מעט לקחת את יניב וללכת, אפילו
שההצגה עדיין לא נסתיימה. לבסוף ההורים הסכימו להמשיך את ההצגה כמתוכנן. עכשיו הגיע הזמן להדליק נרות אמיתיים של חנוכה,
ואלון, הבן הגדול בגן, נבחר לבצע את התפקיד הזה, בעזרת אבא שלו. התברר שאביו שכח
להביא אתו כיפה, ולאחר חיפושים החליטו בסוף לשים לו מטפחת על הראש. כאשר ראה אלון
את אביו במצב כה מגוחך, פרץ בבכי. רק לאחר דקות ממושכות הרגיעו אותו שהמטפחת היא
תחליף מספיק טוב לכיפה. אבל התברר גם, שאבא של אלון לא יודע את הברכות בעל-פה. אבא של יניב, שידע את הברכות, התנדב להחליף את
אבא של אלון בהדלקת הנרות, אבל אלון הקטן לא הסכים בשום פנים ואופן להדליק את
הנרות עם אבא זר. לבסוף נמצא הפתרון, ואבא של יניב כתב על פתק את הברכות, וככה
אפשר היה להמשיך. אבא של אלון הקריא את הברכות, ואלון הדליק
בזהירות רבה את הנרות. לאחר שהודלקו הנרות, אלון התבלבל מעט, ונשף עליהם כאילו היו
נרות על עוגה של יום הולדת. כל הנרות כבו, והם היו צריכים להדליק אותם מחדש. הפעם
הזאת אלון לא התבלבל ולא כיבה אותם. כולם מחאו כפיים ושרו "מעוז צור
ישועתי", וההצגה הסתיימה. אמיר הכריז בקול שעכשיו צריך לחלק את הסופגניות,
כמו ששרה הגננת הבטיחה בחזרות. כולם ניסו להסביר לו שהסופגניות כבר חולקו ונאכלו,
ואין יותר סופגניות. הוא פרץ בבכי עד שקיבל מאמו כמה עוגיות נוספות. שרה ואילנה נראו עייפות מאוד כאשר כולם התחילו
להתפזר וללכת הביתה. השתיים התיישבו על אחד הספסלים. ההורים בירכו את הגננת ואת
העוזרת על ההצגה המוצלחת ועזבו את המקום. "של מי היה הרעיון לחגיגה הזאת?"
שאלה שרה בקול נמוך. "שלך," הזכירה לה אילנה. "בשנה הבאה אנחנו צריכות לחשוב על כמה
שינויים..." מלמלה שרה.
"בטוח..." נאנחה אילנה. - סוף - |