לא קל להיות שופט / מוטי ירדני

 

כל הזכויות שמורות ©

 

1.    הווקמן השבור של אורן

2.    העתקה במבחן

3.    הנידוי הכיתתי

4.    הכיבוד במסיבה

5.    החלוקה הצודקת

6.    הכוונה או הנזק?

7.    התגרה הבלתי נמנעת

 

 

הווקמן השבור של אורן

 

  אורן נכנס הביתה וכרגיל, תוך חצי שניה העיף את הילקוט שלו בקשת לעבר השולחן של פינת האוכל. אחריו נכנס רועי, ובתנועות מעודנות יותר הניח את תיקו על אחד הכיסאות.

  "בוא נשתה קולה מהמקרר לפני שנכנס לחדר," אמר אורן. שניהם נכנסו למטבח. בדרך למטבח הספיק אורן להעיף מבט לחדרה של אלה, ולתימהונו הבחין בה רוכנת על שיעוריה.

  "זה מוזר מאוד, ואפילו קצת חשוד," הסביר לרועי בעודו מוזג מיץ תפוזים שמצא במקרר. "אלה עושה שיעורים בשעה כזאת? בטח היא עשתה כבר משהו שאסור היה לה, והיא פוחדת שיתפשו אותה."

  רועי צחק. "קדימה, בוא נראה את המשחק החדש במחשב שדברת עליו."

  השניים סיימו לשתות ונכנסו לחדרו של אורן. "תראה איזה משחק מדליק..." ולפתע עצר על מקומו.

  "אלה!" צעק. "שוב היית בחדר שלי! מה כבר עשית כאן?"

  הוא סרק במבטו את השולחן המבולגן שלו.

  "שוב פעם השתמשת בווקמן שלי!" זעק.

  אלה, שלא כמנהגה, שתקה ולא הגיבה, וכך אורן ידע מייד שהוא צודק. תמיד כאשר היה לה מה להגיד, לא הייתה מהססת ושואגת עליו בחזרה. הוא לקח את הווקמן ובחן אותו. כאשר ניסה לחבר את האוזניות, הבחין מייד שהפלג של האוזניות מקולקל.

  "הרסת אותו!" שאג. "שברת את הפלג! עכשיו אי אפשר להשתמש בו יותר!"

  אורן נכנס בכעס לחדר של אחותו. היא 'הייתה עסוקה' בשיעוריה.

  "מה יש לך להגיד על זה? שוב פעם השתמשת בווקמן שלי בלי רשות!"

  אלה נשאה את ראשה. "גם אתה משתמש בדברים שלי בלי רשות לפעמים!" אמרה. "וחוץ מזה, זה לא היה בכוונה. אני חושבת שזה היה חצי שבור, כי איך שנגעתי בזה זה התקלקל."

  "לא נכון, זה היה בסדר גמור!" זעם אורן. "אני אגיד לאבא שיכריח אותך לקנות לי ווקמן חדש, ושלא תעיזי לגעת בו יותר!"

  "כמה עולה ווקמן חדש כזה?" שאל רועי.

  "בערך מאה שקלים," השיב אורן.

  "השתגעת? מאה שקלים?" קראה אלה. "בקושי יש לי ארבעים שקלים בקופה!"

  "לא מעניין אותי!" נהם אורן. "מצידי, שתהיי חייבת לי כסף כל החיים שלך!"

  "תשכח מזה!" נבחה אלה. "אני לא אתן לך אפילו שקל אחד!"

  "עוד נראה..." סינן אורן. "חכי שאבא יחזור מהעבודה!"

 

  אבא היה מותש כשחזר מהעבודה, ולפני שהספיק לשתות קפה התנפלו עליו שני הילדים והחלו לטרטר לו על הווקמן, ועל עוד אלף ואחת האשמות נוספות, וחלפו חמש דקות והוא עדיין לא הבין מה בעצם שניהם רוצים ממנו.

  "תהיו בשקט רגע אחד!" הצליח לבסוף להבליח משפט בודד. "כואב לי הראש גם בלעדיכם..."

  השניים השתתקו לרגע, והשתררה דממה. אבא השפיל מעט את ראשו, ואחז בשתי ידיו את מצחו.

  "אתם צריכים ללכת אל שלמה, השופט מהקומה השלישית... אולי הוא היה יודע איך לשפוט בין שניכם..." מלמל.

  "מה, הזקן מלמעלה שופט אמיתי?" תמהה אלה.

  "כן, שופט בגמלאות. הוא היה שופט במשך 40 שנה ויצא לפנסיה. ומלבד זה, הוא לא כל כך זקן, הוא בערך בן שבעים," אמר אבא. "אבל חבל שאין לי את הידע שלו כדי לדעת מה לעשות עם שניכם..."

  "רגע אחד," אמר אורן. "אני לא יודע אם אמרת את זה בצחוק או ברצינות, אבל זה נראה לי רעיון מצוין!"

  אלה נעצה בו מבט חשדני.

  "אם את מסכימה, אני מוכן לעלות אליו יחד אתך, והוא ישמע מה יש לי להגיד וישפוט בינינו. מה את אומרת?"

  "אבל גם לי יש הרבה מה להגיד," התריסה אלה. "אתה תראה שהוא ישפוט לטובתי!"

  "אני רוצה לבוא אתכם, זה מתחיל להיות מעניין!" אמר רועי.

  "קדימה, בואו נעלה אליו, נראה אם הוא יסכים," אמר אורן, ובמהירות הבזק נעלמו השלושה מהמקום. אבא משך בכתפיו והלך למטבח להכין לעצמו כוס קפה.

  אורן, אלה ורועי עלו במרוצה לקומה השלישית.

  "צלצלי בפעמון," אמר אורן.

  "למה דווקא אני? צלצל אתה," אמרה בהיסוס.

  "ממה את פוחדת?" רטן אורן, והושיט את ידו לעבר הלחצן. גם הוא היסס לרגע קל - ולבסוף לחץ.

  חלפו מספר שניות והדלת נפתחה. אדם צנום וממושקף נראה בפתח. שער שיבה עטה את ראשו.

  "כן... במה אפשר לעזור לכם?"

  "אתה... אתה שלמה השופט?" בטחונו העצמי של אורן פג לחלוטין.

  "אמת," ענה האיש, "שופט בדימוס."

  "אף פעם לא דברנו, אבל אתה בטח ראית אותנו, אנחנו השכנים מלמטה..."

  "בוודאי, אני מכיר אתכם," אמר השופט. "במה העניין?"

  "באנו... לבקש ממך משהו... אנחנו רוצים שתשפוט אותנו..."

  שלמה התחייך. "לשפוט אתכם? ראשית כל, אני כבר לא עוסק בזה יותר, כבר פרשתי לגמלאות... ושנית, מה פתאום שאני אשפוט אתכם? איזו עבירה עברתם ומי תובע אתכם למשפט?"

  "אף אחד לא תובע אותנו..." החל אורן להסביר. "זאת אומרת, אני רוצה לתבוע את אחותי, ושנינו מוכנים שאתה תשפוט ותקבע מי משנינו צודק."

  שלמה לא הפסיק לחייך.

  "אתם באמת מוכנים להישפט בפני ולכבד את פסק הדין שאקבע?" שאל.

  "כן!" ענו השניים פה אחד.

  "ומי הבחור הזה?" שאל השופט את אורן בהביטו לעבר רועי.

  "זה רועי, חבר שלי מהכיתה. הוא רוצה לראות את המשפט..."

  שלמה נראה מהסס עוד מספר שניות, ולבסוף הניד בראשו. "אם כך, זה בסדר. אתם יכולים להיכנס."

  השלושה נכנסו אל סלון דירתו. היא נראתה קטנה יותר משלהם, ומצוידת בריהוט פשוט וצנוע.

  הוא סגר את הדלת, והתיישב באחת הכורסאות. "אתם יכולים לשבת על הספה, אני מקווה שאתם לא ברוגז עד כדי כך שאתם לא מוכנים לשבת זה ליד זו," אמר.

  "לא, זה בסדר," אמרה אלה והתיישבה על הספה. אורן ורועי התיישבו אף הם.

  "ובכן, תציגו את עצמכם לפני שאתם טוענים את טענותיכם," אמר. "אולי תתחיל אתה, כי אתה התובע."

  "שמי אורן, ואני בן 11," פתח אורן. "וזאת אלה, אחותי, והיא בת 9. אני מאשים אותה שהיא השתמשה בווקמן שלי בלי לקבל רשות ממני, והיא שברה אותו ועכשיו אי אפשר יותר להשתמש בו."

  "אז מה אתה בעצם תובע ממנה?" הקשה השופט.

  "שהיא תקנה לי ווקמן חדש בתמורה, ושתבטיח לי שלעולם יותר לא תיגע בו בלי רשות ממני!"

  השופט חייך מעט. "ועכשיו נשמע מה יש לגברת הצעירה להגיד."

  "קודם כל, לא שברתי לו את זה בכוונה," פתחה אלה. "רק נגעתי בזה וזה פשוט נשבר. אבל בלי קשר לווקמן, גם הוא נוגע בדברים שלי. הוא השתמש במייבש שיער שלי בלי רשות..."

  "אבל זה היה בחורף, כשהגרביים שלי נרטבו והייתי צריך לייבש אותם, וזה קשור בבריאות!" אמר אורן. "ומלבד זה, הרי לא קלקלתי לך אותו!"

  "נכון, לא קלקלת, אבל לקחת בלי רשות! ולא רק את זה, גם את המחשבון שלי לקחת למבחן, כשלמחשבון שלך בדיוק נגמרו הסוללות..."

  "שוב פעם את נותנת דוגמה לא טובה," הסביר אורן. "מחשבון זה חשוב, כי זה מבחן בבית הספר. אבל את כבר שכחת שלקחת לי את התרמיל שלי לטיול שלך בלי לשאול אותי..."

  "רגע אחד," התערב שלמה. "כל עוד אני השופט, אני אמור לנהל את הדיון הזה. נכון?"

  שניהם השתתקו. השופט פנה אל אורן.

  "מה מחירו של המכשיר הזה?"

  "בערך 100 שקלים."

  "ואיזה נזק נגרם למכשיר שלך בדיוק? הוא נהרס לחלוטין?"

  "לא... רק הפלג של האוזניות התקלקל."

  השופט שקע בהרהורים לשניות אחדות, ולפתע פנה אל רועי.

  "לא קל להיות שופט, נכון? מה דעתך, מי מהשניים האלה צודק?"

  רועי הופתע מן השאלה. "אני חבר של אורן, וזה קצת לא הוגן כלפי אלה, אבל אני באמת חושב שהפעם אורן צודק. היא לקחה לו דבר בלי רשות, קלקלה אותו, ולדעתי היא צריכה להיענש ולשאת בהוצאות." אמר בחשיבות.

  "אבל אין לי כל כך הרבה כסף, יש לי רק 40 שקלים בקופה," טענה אלה.

  "בסדר, הקשיבו היטב. סיימתי לשמוע את הטענות ואני מוכן להשמיע את פסק הדין," אמר שלמה. "בעצם, אני לא מצליח למצוא כאן עבירה כלשהי מצד אלה. במערכת היחסים שבין שניכם, אתם נוהגים פעמים רבות ליטול דברים בלא רשות וזה מעולם לא הסתיים במשפט, נכון?"

  השניים הנידו בראשם לחיוב.

  "לכן, כשם שאתה לא היית 'אשם' כאשר לקחת את מייבש השיער שלה או את המחשבון שלה, הרי אינך חושב שהיא אשמה בזה שהיא לקחה את התרמיל שלך או את הווקמן שלך, נכון?"

  אורן הנהן.

  "אז יש לנו כאן מקרה פשוט של תקלה טכנית, כנראה, שאלה לא התכוונה לבצע אותה בכוונה, נכון? אתה אינך סבור שהיא ניסתה לחבל בו בכוונה, נכון?"

  "נכון," אמר אורן.

  "ולמען האמת, יכולה להיות אפשרות שהתקלה הזאת הייתה יכולה לקרות גם לך, נכון?"

  "נכון," הודה אורן.

  "אז אינני רואה סיבה אמיתית מדוע היא צריכה לקנות לך מכשיר חדש," פסק השופט.

  "אז אני לא אשמה, נכון?" אורו עיניה של אלה.

  "בהחלט את לא אשמה," חייך השופט. "אבל, בכל זאת, התקלה התרחשה כאשר הווקמן היה תחת ידייך, ותחת אחריותך... לכן, לא ברור לי למה את אינך מוכנה להשתתף בהוצאות התיקון של הווקמן הזה..."

  "אני דווקא כן מוכנה להשתתף בתיקון, רק לא רציתי לקנות לו חדש."

  "לפי מיטב הבנתי, אין צורך לקנות חדש. תיקון של פלג כזה אינו יקר, ויכול לעלות כמה שקלים בלבד. מה דעתך, תוכלי לשאת בהוצאה הזאת?"

  "כן, בטח," ענתה אלה.

  "אז הכל מסוכם," אמר השופט וחיכך בידיו. "אתם רואים? כלל וכלל לא שפטתי בין שניכם, אלא עזרתי לכם להבין את המצב ולהגיע לפשרה מרצונכם החופשי... רק לא ברור לי, מדוע שני אחים חמודים כמוכם לא יכולים לפתור בעיות פעוטות ערך כאלה בכוחות עצמכם..."

  "אנחנו כן יכולים," אמר אורן. "אתה יכול להיות בטוח שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאני תובע את אלה..."

  כולם קמו ממקומם. "תודה רבה לך, השופט..." אמרה אלה בנימוס.

  "אשמח לעזור לכם במקרים נוספים של חילוקי דעות," אמר שלמה. "המשפט המסובך הזה היה עבורי מקור הנאה רב..."

  השלושה פרצו בצחוק ונפרדו מן השופט. "אני רצה לספר להורים," אמרה אלה והחלה לרדת במדרגות.

  "לא, אני רוצה לספר להם!" שאג אורן והחל לדלוק בעקבותיה. "אני הייתי התובע וזאת זכותי לספר להם ראשון!"

  "לא נכון!" צרחה אלה. "אני יצאתי זכאית ואני מתכוונת לספר להם ראשונה!"

  "חכי חכי, אני עוד אתפוש אותך!" נשמעה שאגתו של אורן.

  "אם תעיז לגעת בי אני אתבע אותך למשפט!" הספיק שלמה לשמוע את זעקתה של אלה. הוא הניד בראשו, חייך לעצמו וסגר מאחוריהם את דלת דירתו.


העתקה במבחן

 

  "שוב פעם הוא חמוץ כמו לימון..." רטנה אלה, בעודה מסתובבת ימינה ושמאלה בכורסת הטלוויזיה. אורן, אחיה הגדול, החזיק את השלט של הערוצים והעביר בעצבנות רבה ערוץ אחרי ערוץ.

  "מה קרה לך?" פלטה ברוגזה. "אולי תחליט כבר על איזה ערוץ?"

  "אני עצבני, אל תתחילי איתי," סינן לעברה. "הנה, קחי את השלט, ותבחרי ערוץ בעצמך." ולהפתעתה הרבה, מסר לה את השלט!

  אלה החלה להסתקרן. לתת לה את השלט ללא קרב בהחלט לא היה אופייני לאחיה!

  "אולי תספר לי מה קרה?" שאלה בקול מתפייס.

  "לפני שלושה ימים היה לנו מבחן בהנדסה, ואני נתתי ליריב להעתיק במבחן. בלי העזרה שלי, הוא היה נכשל 'על בטוח'. היום החזירו לנו את המבחנים, הוא קיבל 90 ואני קבלתי 40 עם הערה בעט אדום, שהעבודה שלי מועתקת..."

  "אז למה לא דברת עם יריב שילך ויגיד למורה את האמת?" חקרה אלה.

  "דברתי איתו, ועוד איך! אבל הוא לא רצה לשמוע. הוא אומר שיכול באמת להיות שאני העתקתי את התשובות ממישהו אחר, וזה לא עניין שלו..."

  אלה השתתקה והרהרה לרגע קט. "באמת זה מרגיז נורא..." מלמלה.

  "אני לא אדבר איתו יותר לעולם," אמר אורן. "אני שונא רמאים כמוהו."

  "אולי תלך לדבר עם המורה?"

  "ניסיתי גם את זה, אבל היא לא רצתה לשמוע אותי. היא אמרה שהיא זכרה שראתה אותי לוחש, ואפילו רשמה את זה אצלה ביומן."

  לפתע אורו עיניה של אלה. "יש לי רעיון!" קראה. "אם הוא כל כך בטוח בעצמו שזה לא עניין שלו, למה שלא תתבע אותו למשפט אצל שלמה?"

  אורן חשב כמה שניות. "את יודעת, זה יכול להיות רעיון מצוין! אני רק חושב שהוא לא יסכים להישפט, כי הוא יודע שהוא אשם..."

  "אז תכריח אותו ללכת למשפט!" התלהבה אלה. "אתה חבר טוב של אלעד, מלך הכיתה, נכון? אז תבקש מאלעד ומכל יתר הבנים בכיתה שלך, שיפעילו עליו לחץ להסכים להישפט אצל שלמה!"

  "זה כבר יכול להצליח," הסכים אורן. "אם כל הבנים יאיימו עליו בחרם, יכול להיות שיסכים ללכת למשפט, ובפרט אחרי שיגיד בהתחלה שהוא לא פוחד וזה בטוח שהוא לא אשם בכלום..."

 

  התוכנית של אלה פעלה מצוין. בתחילה יריב הכחיש את אשמתו, אחרי כן סירב בכל תוקף להישפט, אולם לאחר רמזים לאיומים מצד הבנים נכנע ללחץ החברתי והסכים להישפט.

  השמועה על המשפט הקרוב עשתה לה כנפיים, ועד מהרה ידעו כולם על האירוע המעניין. כולם בקשו מאורן להשתתף במשפט, אולם אורן טען שהשופט לא יסכים שכל כך הרבה ילדים יכנסו אליו הביתה, ולבסוף סוכם שרק שלושה ישתתפו במשפט: אורן ויריב כמובן, ואלעד שיהיה צופה ניטראלי או עד, אם יהיה צורך בכך.

  כאשר השופט הקשיש פתח את הדלת, הופתע מאוד לראות את שלושת הבנים. את אורן הכיר, כמובן, אך תמה לדעת מיהם השניים האחרים ומה מטרת בואם.

  "שלום, השופט," פתח אורן. "אני... בעצם, כל הכיתה שלי, מבקשים ממך שתשפוט ביני לבין יריב..."

  שלמה התחייך. הוא סקר במבטו את השלושה, ואחרי כן הציץ בשעונו. "בדרך כלל, אני אוכל ארוחת ערב בשעה כזאת," אמר. "אבל אוכל לדחות אותה הפעם בחצי שעה... להבא דעו ששעתי פנויה אחרי השעה שמונה בערב... מילא, היכנסו."

  השלושה נכנסו לסלון דירתו הקטנה. שלושת הבנים התיישבו על הספה, והשופט התיישב בכורסה מולם.

  "מיהם שני החברים שלך?" שאל שלמה.

  "זה אלעד, החבר הכי טוב שלי בכיתה," אמר אורן. "וזה יריב, ואותו אני רוצה לתבוע למשפט."

  "ובכן, תשמיע לי את טענות התביעה שלך," אמר שלמה בשלווה ושיכל את רגליו.

  "אז זה היה ככה..." פתח אורן, "במבחן בהנדסה, לפני כמה ימים, נתתי ליריב להעתיק במבחן, ובזכותי הוא ענה על כל השאלות... אבל המורה שבדקה את המבחנים, נתנה לו ציון 90 ולי נתנה 40, כי היא חשבה שאני העתקתי ולא הוא."

  "אני מבין," הנהן השופט. "אבל, מה בדיוק אתה תובע ממנו? מה רצונך שיעשה?"

  "אני רוצה שהוא ייגש למורה ויודה במעשיו, על זה שהעתיק ממני ושהציון האמיתי מגיע לי, ולא לו."

  "ברור..." הנהן השופט. "יש לך מושג מדוע קבעה המורה שדווקא אתה העתקת?"

  "היא אמרה שהיא ראתה אותי לוחש, ולכן היא משוכנעת שאני העתקתי. היא רשמה אותי ביומן שלה."

  "כן... בסדר. ועכשיו, נשמע מה יש לנתבע שלך להשיב על טענותיך."

  יריב הסמיק קצת מהתרגשות, אבל אזר עוז ופתח את פיו. "קודם כל, אני לא יכול להיות בטוח שהוא לא העתיק באמת ממישהו אחר, ואולי המורה קלטה אותו עושה את זה והחליטה להעניש אותו... ומלבד זה, המון ילדים מעתיקים ואף אחד לא מודה בזה, או ניגש לספר על זה למורה כדי שתוריד לו ציון. אז למה שאני אעשה את זה?"

  "אתה נוהג להעתיק הרבה במבחנים?" התעניין השופט.

  "לא תמיד, אבל לפעמים כן," הודה יריב. "אבל לא רק אני, עוד הרבה ילדים מעתיקים במבחנים..."

  "ואתה, אורן, גם אתה נוהג להעתיק במבחנים?"

  "אני? מה פתאום?" נעלב אורן. "אני אף פעם לא מעתיק. להיפך, אני בדרך כלל עוזר לאחרים..."

  "הכל ברור, הכל ברור..." מלמל השופט ושקע במחשבות. לפתע פנה לעברו של אלעד.

  "ואתה, מה דעתך? איך אתה היית שופט בין השניים האלה?"

  אלעד התנפח מרוב חשיבות. "לפי דעתי זה די פשוט," אמר. "ברור שיריב אשם. הוא עבר עבירה, העתיק במבחן, וקיבל ציון שלא מגיע לו. אני הייתי מכריח אותו לגשת למורה ולהתוודות על הכל."

  שלמה חייך. "ובכן, שמעתי מספיק ואני מוכן להסביר לכם את פסק דיני. אך לפני כן, אשאל אתכם מספר שאלות שינסו להבהיר את פסק הדין."

  הוא פנה אל אורן. "אתה מאשים אותו שהעתיק ממך. אבל כפי שהבנתי, הוא לא עשה את זה בניגוד לידיעתך אלא להיפך, אתה עזרת לו, נכון?"

  "כן," אמר אורן.

  "האמת היא, שאני בכלל לא מבין מהי אשמתו של יריב, אם כן. הלוא אתה עצמך היית שותף לאותה עבירה בדיוק... ולא רק זאת, אלא שאתה ספרת לי שאתה נוהג לעשות זאת לעיתים קרובות..."

  "נכון..." גמגם אורן במבוכה, "אבל..."

  "האם כל ילד אחר בכיתה שהעתיק ממך נחשב על ידך עבריין ואתה דרשת ממנו שיספר את הדבר למורה?"

  "בטח שלא..." אמר אורן בפנים נפולות.

  "ובכן, למעשה אתה והוא, שניכם עברתם במודע על אותה עבירה, ולא זאת בלבד, ששניכם הייתם שותפים לאותה עבירה - לא עלה על דעתך כלל שחברך - הרי הוא היה כזה כאשר סייעת לו במבחנו - יודה שהעתיק ממך או שעבר עבירה כלשהי, נכון?"

  "נכון..." פלט אורן בקול חלוש, אבל וחפוי ראש.

  "ולמעשה, רוגזך עלה רק כאשר התבררו לך תוצאות המעשה שעשיתם שניכם במודע ובדעה צלולה... אם הציונים היו 90 לך ו 90 לו, לדוגמה, לא היית תובע אותו כלל, נכון?"

  אורן רק הנהן בפנים חיוורות.

  "לכן, ברור לכולכם שיריב זכאי לחלוטין מכל אשמה, ואין להטיל עליו שום עונש," הסביר שלמה.

  "זהו?" שאל אורן בקול רוטט. "ילד שמעתיק במקרה כזה זוכה בציון טוב והשני נפגע, ואין מה לעשות בתור שופט? זהו הצדק?" שאל אורן כמעט בדמעות.

  "או, לא..." אמר שלמה. "זהו המשפט שלי. אבל החיים עצמם ישפטו את יריב במשפט צדק. הלוא הוא עצמו לא יודע את החומר, מכיוון שהוא נוהג להסתמך על ההעתקות מאחרים, נכון? ואת החיים אי אפשר לרמות. החיים אינם מתבססים על ציון של מבחן בודד. עכשיו אני מניח שיתר ילדי הכיתה יסרבו לסייע לו במבחנים, וציוניו ידרדרו כנראה... ותלותו בידע של אחרים תהיה בעוכריו ותזיק מאוד להתקדמותו בחיים. ואילו אתה, כנראה שתחדל לתת עזרה במבחנים, וציוניך ישובו לשקף את ידיעותיך האמיתיות. האם אתה מסכים לדברי?"

  "כן, כן, בטח!" אורן התעודד בבת אחת, ופניו חזרו לקבל את הסומק הטבעי.

  "ועכשיו, ברשותכם, משסיימתי את דברי, הניחו לי לאכול את ארוחת הערב שלי," סיים השופט וקם מכורסתו.

  "בטח!" השלושה קפצו ונעמדו. "תודה רבה, השופט!"

  השופט סב ופנה למטבח, והשלושה יצאו מדירתו.

  "אורן..." נשמע קולו החרישי של יריב, "למרות שהשופט הוציא אותי זכאי, אני מתכוון מחר ללכת למורה ולספר לה את האמת..."

 

הנידוי הכיתתי

 

  הדלת נפתחה, ואמא נכנסה פנימה כאשר בכל אחת משתי ידיה כמה שקיות עמוסות במוצרים מהסופרמרקט.

  "אמא, אלה מדברת כבר חצי שעה בטלפון," התלונן אורן. "תגידי לה לנתק כבר, גם אני צריך להתקשר."

  "חצי שעה?" תמהה אמא. "עם מי היא מדברת כל כך הרבה זמן?"

  "בטח שוב פעם עם דקלה, כל יום היא מדברת אתה למעלה משעה."

  "מעניין על מה הן מדברות כל כך הרבה," משכה אמא בכתפיה ונכנסה למטבח לפרוק את הקנייה.

  "אני לא יכול לשמוע, כי הן מדברות ממש בלחש, כדי שאף אחד לא יוכל לשמוע," אמר אורן. "כאילו השתיים האלה מתכננות הפיכה צבאית או משהו כזה."

  "אנחנו לא מתכננות שום הפיכה צבאית," נשמע מאחוריו קולה הלועג של אלה. "לידיעתך, יש לדקלה בעיות רציניות בכיתה ואני מנסה לעזור לה."

  "אז כנראה שאת לא מצליחה לעזור לה מהתחלת השנה, כי מאז שהתחילו הלימודים את מפטפטת איתה שעות כל יום," סנט בה אורן. 

  "איזו בעיה יש לדקלה?" התעניינה אמא, מתעלמת מעקיצתו של אורן.

  "או, זה מסובך כל כך," נאנחה אלה. "רוית, המלכה של הכיתה, מתנקמת בדקלה ומסיתה את כל הבנות נגדה, וכולן, חוץ ממני, מחרימות אותה... זאת אומרת, גם אני חייבת להחרים אותה בכיתה כדי שלא יחרימו גם אותי, אבל זה רק כדי שלא יתפסו אותי. במציאות נשארתי חברה טובה של דקלה, אז אני יכולה לדבר איתה רק בטלפון מהבית..."

  אורן היטה את אוזנו בעניין רב. "רוית אמרה לכולם לא לדבר עם דקלה?"

  "לא, היא לא צריכה להגיד דבר כזה, זה למטה מכבודה," הסבירה אלה. "רוית היא מלכה אמיתית, ולא צריכה לתת הוראות... כל הבנות מסתכלות מה היא עושה, ועושות כמוה. כולן מחקות אותה כמו להקה של קופים..."

  "אם ככה, אז גם את קופה כמו כולן, כי גם את עושה את זה," קטע אותה אורן.

  "לא נכון בכלל," הכריזה אלה. "אצלי זה משהו אחר. אני רק מתחזה. אני רק מתנהגת כמותן, כי אני פוחדת שיחרימו גם אותי..."

  אמא נאנחה. "איזה צרות יש בגיל הזה... נראה לי שאתן צריכות ללכת לבקש עצה מהשופט מלמעלה..."

  "נכון מאוד," הכריז אורן. "גם אני חשבתי בדיוק על זה. תגידי לדקלה שתתבע את רוית למשפט אצל שלמה השופט והוא כבר יסדר את כל הבעיות!"

  אלה נראתה מהססת. "אני חושבת שדקלה תפחד לתבוע אותה," אמרה. "היא עדיין מקווה ומאמינה שרוית תסלח לה בקרוב..."

  "לפי דעתי, אין לדקלה מה להפסיד," חיווה אורן את דעתו. "ורוית, בטח היא גאוותנית כזאת, שהיא תסכים להישפט, למלכות מהסוג שלה יש בטחון עצמי עצום."

  "אני אציע לה, נראה איך היא תגיב," אמרה אלה וזינקה שוב לעבר הטלפון.

  "היי!" קרא אורן ביאוש. "שוב פעם את תופסת לי את הטלפון? עכשיו תורי!"

 

  שלמה השופט פרץ בצחוק רם כאשר פתח את הדלת וגילה מאחוריה את אורן, אלה ועוד שתי בנות חמודות.

  "את מי אתה תובע היום? את שלושת הילדות החביבות האלה?"

  "לא, בכלל לא..." השיב אורן במבוכה קלה. "אני רק באתי כי הבנות מתביישות לבקש ממך שתשפוט ביניהן..."

  שלמה סקר במבטו את רוית ודקלה. "מה הבעיה הפעם?"

  "אלה שתי החברות שלי מהכיתה," אמרה אלה. "זאת דקלה, וזאת רוית, הילדה הכי מקובלת בכיתה..."

  "מקובלת?" הקשה השופט.

  "זאת אומרת שהיא מלכת הכיתה," הסביר אורן לשופט. "ודקלה רוצה לתבוע את רוית, בגלל שרוית מחרימה אותה ולכן כל הבנות בכיתה מחרימות אותה..."

  "מחרימות... זה חמור מאוד... ובכן, כולכם יכולים להיכנס..."

  "תודה, אורן," אמרה אלה. "אתה יכול לחזור הביתה."

  "אני חייב ללכת?" פנה אורן לשופט. "אולי תרשה לי להיכנס ולשמוע איך אתה שופט אותה?"

  "בוודאי, כלל לא עלה על דעתי לגרש אותך. בבקשה, היכנסו כולכם."

  החבורה נכנסה לדירתו, והכל התיישבו.

  "אני מבין שאתן מוכנות להישפט בפני," פתח שלמה. "אחרת אין טעם להתחיל."

  "כן, אני מוכנה," אמרה רוית בקול צלול ובוטח.

  "ובכן, נשמע את צד התביעה," אמר שלמה והתרווח בכורסתו.

  "זה קצת מסובך..." פתחה דקלה בקול מהסס. "הכל התחיל כשהזמנתי את רוית ועוד 3 בנות מהכיתה לפיקניק בפארק הירקון, כי בטרנזיט של אבא שלי היה מקום רק ל- 4 בנות... אז רוית נעלבה שלא התייעצתי איתה לפני כן והזמנתי גם את יפעת, החברה הכי טובה שלה, ולכן רוית לא באה לפיקניק שלי..."

  היא עשתה הפסקה קלה. "ובכן?" הקשה השופט.

  "זהו," הסבירה דקלה. "מאז היא לא מדברת איתי, ובגללה אף אחת מהכיתה לא מדברת איתי, אפילו אלה, שהייתה החברה הכי טובה שלי בכיתה..."

  פניו של שלמה התכרכמו. "רגע אחד, אינני מצליח להבין... במה בדיוק את מאשימה את רוית? מה רוית עשתה שלא כדין, לדעתך?"

  "היא לא באה לפיקניק שלי," הסבירה דקלה, "ואחרי זה הפסיקה לדבר איתי."

  "אולי אני יכול להסביר קצת יותר טוב," התערב אורן. "אם מלכת הכיתה לא מדברת עם אחת מהבנות, באופן אוטומטי כל יתר הבנות בכיתה מפסיקות לדבר עם אותה בת שהמלכה החליטה להחרים."

  שלמה שקע בהרהורים. הוא גירד בפדחתו ומשך בכתפיו. "ומה יש למלכה רוית להגיד על כך?"

  "אין לי הרבה מה להגיד," טענה רוית בקול נמרץ וצלול. "נעלבתי מדקלה והחלטתי שלא לבוא לפיקניק שלה. אני גם לא רוצה יותר לדבר איתה, ואני לא אשמה שכל הבנות רוצות לעשות בדיוק מה שאני עושה!"

  "ככה..." המהם השופט. הוא השפיל את מבטו מעט, שקוע במחשבות. לאחר מכן נשא את עיניו לעבר אלה.

  "גם את מחרימה את דקלה?"

  אלה החווירה קלות, נעצה מבט ברוית, אחר כן בדקלה, ולבסוף השפילה מעט את מבטה. היא פלטה "כן" חלוש והנהנה בראשה.

  "ואתה, אורן, מה דעתך? יש להטיל עונש על רוית?"

  אורן הופתע במקצת מן השאלה, והזדקף מעט. "לפי דעתי, דקלה לא יכלה להזמין גם את יפעת, כי לא היה מקום במכונית של אביה. לכן, רוית הייתה צריכה לבוא לפיקניק ואפילו אם לא, אסור לה להסית את כל הבנות נגד דקלה. אם אני הייתי השופט, הייתי מכריח את רוית לפחות להפסיק את החרם על דקלה."

  "באמת, המצב די מסובך..." נאנח השופט. "שמעתי מספיק, ואני מוכן לתת את פסק הדין. אבל לפני כן בכוונתי לשאול את שתי הבנות הנחמדות האלה כמה שאלות. כפי שאני מבין, דקלה מאשימה את רוית לא במעשה שהיא עשתה, אלא במעשה שהיא לא עשתה, נכון?"

  "בדיוק!" אמרה דקלה.

  "אני לא מצליח להבין איך אפשר להאשים מישהו על מעשה שהוא לא עשה," תמה השופט. "איך אפשר במדינה כמו שלנו להכריח מישהו לבצע משהו בניגוד לרצונו?"

  "נכון, היא לא הייתה מוכרחה לבוא לפיקניק, אבל לפחות שלא תסית את כל הכיתה נגדי!" טענה דקלה בתקיפות.

  "יתכן וחסרים לי כמה עדויות נוספות," המשיך שלמה. "אבל, עד כמה שהצלחתי להבין, היא איננה מסיתה באופן פעיל, נכון? היא פשוט לא רוצה לדבר אתך, וכל יתר הבנות פשוט מחקות אותה, נכון?"

  "נכון..." השיבה דקלה, נבוכה במקצת.

  "לכן, ברור לכולם בחדר הזה, שאני נאלץ להכריז שרוית לא עברה שום עבירה, והיא זכאית מכל אשמה, כמובן. הלוא כל אדם רשאי לדחות הזמנה אפילו בלי חובה לנמק את הדחייה, וכמו כן אין איש יכול להכריח אותי, לדוגמא, לדבר עם אדם פלוני שאינני מעוניין לדבר איתו!"

  רוית חייכה בהתנשאות. היא לא פחדה להישפט, ויצאה זכאית בפירוש במשפט עם שופט אמיתי!

  "אם ככה, אני צריכה להמשיך להחרים את דקלה, נכון?" שאלה אלה בקול רועד במקצת. להפתעת כולם, השופט פרץ בצחוק מתגלגל.

  "אני מבקש שתסלחי לי על שצחקתי," אמר שלמה, "אבל טעות גדולה מזאת טרם שמעתי מעודי... אינני רואה שום קשר בין יחסיה של רוית לדקלה, ליחסים בינך ובין דקלה. ולא רק זאת; למען האמת, אינני מוצא שום טעם ונימוק אמיתי מדוע רוית עצמה כועסת על דקלה. הלוא השתיים היו חברות טובות עד לאותו פיקניק, נכון? אז על מה בעצם עלה רוגזה של רוית, על כך שבמכונית של אביה לא היה מושב פנוי נוסף גם עבור יפעת? האם זאת סיבה מספקת כדי לסיים תקופת ידידות ולהתחיל תקופת שנאה בין שתי הבנות החביבות האלה? אם זו אכן הסיבה, הרי שאני סבור שרוית עצמה היא שופטת מאוד אכזרית, והיא המלכה הכי קשוחה שהכרתי בימי חיי..."

  "אני בכלל לא כזאת קשוחה או אכזרית כמו שאתה חושב..." נשמע קולה של רוית. "גם אני חושבת עכשיו שדקלה לא כל כך אשמה, וממחר היא שוב תהיה אחת החברות הטובות שלי..."

  השופט התחייך. הוא פנה לעבר אלה. "וגם שלך, נכון?"

  "בטח!" הזדרזה אלה להשיב במאור עיניים. "כל חברה של רוית היא גם חברה שלי!"

 

הכיבוד במסיבה

 

  "איך הייתה המסיבה אתמול בערב?" שאלה אמא את אלה, והניחה את כוס השוקו על השולחן. "חזרת כל כך מאוחר, לכן לא הספקתי לשאול אותך."

  "המסיבה הייתה נהדרת," אמרה אלה, אך פניה היו חמוצים כמו לימון. ניכר היה שיש הבדל רב בין תשובתה לבין הרגשתה הפנימית.

  "ובכל זאת, מה לא היה בסדר?" המשיכה אמא ושאלה.

  "לא, באמת, המסיבה הייתה נפלאה," המשיכה אלה וטענה, "הייתה מוזיקה טובה, רקדנו, והיה המון כיבוד... הדבר היחיד שהרגיז אותי הייתה ההתנהגות של אסף."

  "מה הוא עשה?" התעניין אורן. "אני מכיר אותו, הוא טיפוס כזה שאף אחד לא אוהב לשחק איתו בהפסקות..."

  "נכון," אמרה אלה. "אף אחד מהבנים לא אוהב אותו. בגלל זה, הוא לא השתתף בכסף שאספנו. מכל ילד אספו עשרים שקלים לקנות כיבוד, אבל הוא אמר שהוא לא רוצה להשתתף במסיבה ולא הביא כסף."

  "אז מה הבעיה בכלל?" תמה אורן. "אני במקומך הייתי מרוצה שאחד כזה לא משתתף במסיבה!"

  "זו בדיוק הבעיה, שהוא כן בא למסיבה," הסבירה אלה. "הוא אמר שהוא שייך לכיתה ואסור לגרש אותו מהמסיבה, ואני חושבת שהוא זלל הכי הרבה ממתקים וכיבוד!"

  "אני אישית הייתי מחטיף לטיפוס כזה סטירה..." רטן אורן.

  "תמיד יש כאלה ילדים חריגים בכיתה," אמרה אמא. "אבל זה לא צריך להרגיז אותך באופן אישי. כל הכיתה סבלה, ולא רק את."

  "נכון, אבל זה בכל זאת הרגיז אותי במיוחד!" הגיבה אלה ברוגזה. "ואם הייתי יכולה, הייתי מכריחה אותו לבוא למשפט אצל שלמה!"

  "אין לך סיכוי, הוא יודע שהוא אשם והוא לא יסכים לבוא למשפט," חיווה אורן את דעתו. "הוא אפילו לא מפחד מחרם, כי הוא מוחרם ממילא..."

  אלה שקעה במחשבות. "אולי אני כן אצליח... הוא בטוח שהוא צודק בזה שהוא לא צריך לשלם, כי ממילא כבר קנו את הכיבוד ואי אפשר לשלם יותר לאף אחד... אז אני אתערב איתו שהוא לא צודק, ואם הוא רוצה לזכות בהתערבות שיבוא למשפט אצל שופט אמיתי..."

  "אז כדאי לנסות, זה באמת יכול להיות משפט מעניין," הסכים אורן.

 

  אסף הסכים. אלה הייתה כל כך משוכנעת שאסף לא ימצא זכאי ע"י השופט, שהסכימה להתערב על החלפת תורנות בכיתה עד לסוף השנה, ואסף הסכים בתנאי שיבוא איתו צחי, ידידו היחיד מהכיתה. לבסוף סוכם שגם רוית תשתתף במשפט לצידה של אלה.

  הפעם נכנסה לדירתו של שלמה השופט משלחת שכללה חמישה ילדים: אורן, אלה ורוית, אסף וצחי.

  שלמה כבר היה מורגל לקבל אליו למשפט את הילדים, והוא הכניסם לדירתו עוד לפני שברר את נושא התביעה.

  "שלום לכולכם," ברך אותם בעת כניסתם. "ובכן, מיהם אורחי החביבים ומהו הנושא הפעם?"

  "הפעם הזאת אני רוצה לתבוע את אסף מהכיתה שלי," פתחה אלה. "זה אסף, וזה צחי, החבר שלו שרק רוצה להיות עד. רוית תהיה העדה שלי."

  "נראה שהפעם זה רציני מאוד, אם הייתם צריכים להביא עדים," התחייך השופט. "אתם בטוחים שאתם מוכנים להישפט בפני ולקבל את פסק דיני?"

  אלה ואסף הנידו בראשיהם לחיוב.

  "אבל גם לי יש מה להגיד," אמר אסף. 

  "בוודאי שגם לך תינתן זכות הדיבור," הרגיעו השופט. "תמיד חייבים לשמוע את שני הצדדים. אבל במשפט תקין יש להקשיב תחילה לדברי התביעה, ולכן זכות הדיבור הראשונה תהיה של אלה."

  "אז ככה," פתחה אלה, "לפני כמה ימים ערכנו מסיבה כיתתית, וכל אחד בכיתה היה צריך להביא מהבית עשרים שקלים כדי לקנות כיבוד. כולם הביאו כסף, חוץ מאסף, שאמר שהוא לא רוצה לבוא למסיבה."

  "באמת באותו זמן אני לא רציתי לבוא," קטע אותה אסף. "חשבתי שהורי יקחו אותי באותו יום למסעדה ולא יכולתי לדעת שהם יבטלו את זה..."

  "רגע אחד, עוד לא סיימתי!" נזפה בו אלה. "למרות שאמרת שלא תבוא, הגעת למסיבה, והייתה לך חוצפה לאכול מכל הכיבוד שהיה שם! לפחות, אם הגעת, אסור היה לך לגעת בכיבוד כי לא השתתפת בכסף!"

  "מה פתאום?" אמר אסף בפנים כעוסים, "את חושבת שאם אני בסוף יכולתי לבוא למסיבה, אז אני אסתכל מהצד איך כולם טורפים את הבמבה ושותים קולה ואני לא אוכל ואשתה בעצמי?"

  "אז לפחות שתשלם עשרים שקלים!" קראה בקול.

  "למי אני צריך לתת את הכסף, לך? למה דווקא לך ולא לצחי, או לרוית?" קרא לעברה.

  "רגע אחד, רגע אחד," התערב השופט. "אני רואה שאני מאבד את השליטה במהלך המשפט הזה... עכשיו תדברו רק לפי תור ושאלות שאני אקבע. ראשית כל, אמנם הבנתי את הרקע של התביעה, אך לא ברור לי מה את בעצם תובעת ממנו."

  "פשוט מאוד. אני רוצה שתסביר לו שהוא אשם, ושהוא חייב לשלם, ושאסור לו לעשות את זה יותר אף פעם!"

  "הבנתי. ועכשיו, זה הזמן לשמוע את טענות ההגנה, כלומר אתה יכול עכשיו לספר לי את הגרסה שלך," פנה השופט לעבר אסף.

  "בעצם, כל מה שהיה לי כבר אמרתי," אמר אסף. "אני שייך לכיתה, ואסור לאף אחד להגיד לי לא לבוא למסיבה, והיות שכבר שילמו על כל הכיבוד אין לי למי לתת את הכסף."

  "אני מבין," אמר השופט. "מבחינתי, שמעתי מספיק, ואני מוכן לתת את פסק הדין. אך לפני כן, הייתי רוצה לשמוע מה דעתם של יתר הנוכחים בחדר, ונפתח בך, אורן, כי אתה אמור להיות אובייקטיבי. מה לדעתך צריך לפסוק במשפט הזה?"

  אורן הזדקף. "לפי דעתי אסף אשם בזה שאכל את הכיבוד מבלי לשלם, אבל היות ואין למי לתת את הכסף, צריך להטיל עליו עונש שאסור לו להשתתף יותר באירועים של הכיתה שלו עד לסוף השנה."

  שלמה הנהן קצרות. "ואת, מה דעתך?" פנה אל רוית.

  "גם אני חושבת שהוא אשם," אמרה רוית. "וכעונש הייתי מטילה עליו לקנות לכל הכיתה כיבוד כמו במבה או גלידה ולכבד את כולם, כדי שילמד לקח!"

  "מה פתאום?" הזדעק אסף, "זה יעלה לי הרבה יותר מעשרים שקלים!"

  "אתה יכול להירגע, זו רק דעתה של רוית," אמר השופט. "עדיין לא אמרתי את פסק הדין שלי... אך מעניין אותי לפני כן לשמוע את דעתו של צחי, ידידך."

  "אני חושב שאסף לא כל כך אשם, אולי רק קצת," אמר צחי. "בסך הכל, הכיתה לא הייתה מרגישה הבדל כל כך גדול אם הוא לא היה בא למסיבה. אני חושב שכל ילד מהכיתה היה אוכל עוד שלושה חתיכות במבה ועוד לגימה קטנה של קולה, וזה גם לא הגיוני שאסף יחזיר כמה אגורות לכל ילד בכיתה במקום זה."

  "אני מבין..." אמר שלמה. "אז לפי דעתך, היות ואין אפשרות לתת פיצוי לכיתה, הוא אינו אשם ואין להטיל עליו שום עונש."

  "לא בדיוק..." מלמל צחי. "אולי צריך לוותר לו הפעם הזאת, אבל להגיד לו שלא יעשה את זה בפעם הבאה."

  "אני מבין. ובכן, עכשיו אני אגיד לכם מה דעתי, אך לפני כן הייתי רוצה לשאול כמה שאלות את אסף. ראשית, אני מבין שאתה אינך חושב שעשית דבר מה לא נכון ובעצם אתה לא אשם במאומה."

  "נכון. אני לא אשם!" הכריז אסף בביטחון עצמי רב.

  "אם ככה, מה שאתה עשית, יכל גם ילד אחר לעשות בדיוק אותו דבר, ולא היית כועס עליו כלל, אפילו אם זאת הייתה אלה בעצמה, נכון?"

  "נכון מאוד!" אמר אסף. "היא יכלה לעשות אותו דבר כמוני, ולאכול מהכיבוד בלי לשלם."

  "וגם לא על צחי, או רוית, או בעצם על אף אחד אחר, נכון?"

  "נכון," הודה אסף.

  "אני לא מבין. נניח שכולם היו עושים בדיוק מה שאתה עשית, אז איך היו קונים בכלל כיבוד למסיבה הזאת?"

  "רגע, במקרה כזה באמת לא היו יכולים לקנות כיבוד... אבל זה לא הגיוני שכל הכיתה לא תוכל להשתתף במסיבה ופתאום כל הכיתה תגיע..."

  "נכון, זה באמת לא הגיוני כל כך," הסכים השופט. "אבל אתה מבין בוודאי, שאם כולם היו מחקים את המעשה שלך, כל המסיבה הייתה משתבשת, כי לא היו מצליחים לקנות בכלל כיבוד למסיבה הזאת, נכון?"

  "כן..." בטחונו העצמי של אסף התערער במקצת.

  "ובכן, אם אתה מבין שהמעשה שלך היה חריג, מדוע שלא תפצה את הכיתה שלך, על זה שלא גרשו אותך ואפשרו לך לטעום מן הכיבוד, באותו סכום שכל אחד השתתף בו, שהוא עשרים שקלים?"

  "כי אני לא יכול לתת אותו לאף אחד," טען אסף.

  "מדוע לא?" תמה השופט. "אתה יכול לתרום אותו לקופת הכיתה, או לקנות לכיתה דבר מה במתנה שערכו עשרים שקלים, ואני משוכנע שהכיתה תהיה שבעת רצון מזה כאילו השתתפת בכסף למסיבה, נכון?"

  רוית ואלה הנהנו בראשם לחיוב, בהתלהבות.

  "רגע אחד," נזכרה רוית פתאום, "המפה של ארץ ישראל שתלויה בכיתה נקרעה, והמורה אמרה שחסרים עשרים שקלים כדי לקנות חדשה, אז אסף יכול להשלים את הסכום שחסר!"

  "מצוין!" שיבח אותה השופט. "ואתה, אסף, מה דעתך?"

  "גם אני חושב שזה בסדר..." אמר אסף בקול נמוך. "אבל, אתה חושב שאני אשם או זכאי?"

  "לא זה ולא זה," התחייך השופט. "אני מניח שרק טעית בשיקול דעתך."

  "אז אני מוכנה לוותר לך על התורנות לכל השנה," אמרה אלה. "אני רק רציתי שיהיה צדק בכיתה שלנו!"

  "נכון, כי רק לנו יש שופט אמיתי!" אמרה רוית.

 

החלוקה הצודקת

                                                 

  הנקישות בדלת הקפיצו את אלה מהספה.

  "אלה בטח ערן ושני," קראה ורצה לפתוח את הדלת.

  "זה ביקור מתוכנן?" שאלה אמא את אורן, "אף פעם לא ראיתי את שניהם בו זמנית אצלנו בבית."

  "נכון, הם רוצים ששלמה השופט ישפוט ביניהם," הסביר אורן וקם אף הוא. בינתיים אלה פתחה את הדלת ונכנסו פנימה שני הילדים. ערן למד בכיתה של אלה, ואילו שני למדה בכיתתו של אורן.

  "הבאתם את הכל?" נצצו עיניה של אלה. בידו של ערן היתה שקית ניילון גדולה שנראתה תפוחה למדי.

  "כן," אמרה שני, "הכל בפנים."

  "אפשר לראות את הדברים לפני שאנחנו עולים לשופט?" שאל אורן.

  "בטח," השיב ערן. "בואו נכנס לחדר שלכם, ונראה לכם הכל."

  "מה הבעיה בכלל?" שאלה אמא.

  "הדוד שלהם הגיע מאמריקה, מלוס אנג'לס, והביא להם המון ממתקים והמון מתנות," הסביר אורן.

  "עד כאן זה נשמע די טוב," ציינה אמא.

  "זה באמת טוב," הסבירה אלה באורך רוח, "אבל הם לא יכולים לחלק את הדברים בין שניהם, וכל הזמן רק מתווכחים ורבים, ואף אחד לא מרשה לשני לגעת בכלום."

  "למה?" תמהה אמא. "אי אפשר לחלק את הכל לחצי?"

  "לא," התערבה שני. "יש רק דבר אחד מכל סוג, ואנחנו לא יודעים מה לעשות. כל אחד מאיתנו רוצה בדיוק את הדברים שהשני רוצה."

  "באמת בעיות מסובכות..." מלמלה אמא, קמה ופרשה למטבח.

  ארבעת הילדים נכנסו לחדר של אורן, ושם הפך ערן את תוכנה של השקית על מיטתו. למראה הדברים שנשפכו על מיטתו בקעה שריקת התפעלות מפיו של אורן. גם אלה פערה עיניים משתאות.

  "אוהו... כמה דברים..." מלמלה עם קמצוץ של קינאה בגרונה.

  המיטה התמלאה בשוקולדות מסוגים שונים, וופלים מצופים, ממתקים ממולאים, מרמולדות, וכן מתנות כמו שעון יד, עט מהודר, טרנזיסטור, מצלמת כיס, משקפת קטנה, אולר, פנס, מצפן, ואפילו רובוט שיכול להשתנות למצלמה ולטנק.

  "באמת זה נורא מסובך," אמרה אלה. "גם אני לא הייתי יודעת איך לחלק ערימה כזאת של דברים טובים ביני ובין אורן. אני הייתי רוצה כמעט את כל הדברים האלה..."

  "אז את מבינה את הבעיה?" הסביר ערן. "אנחנו כבר יומיים רק מסתכלים על הדברים האלה, ולא יכולים להשתמש בהם..."

  "באמת, אני חושב שלשלמה יהיה קשה מאוד לשפוט הפעם," חיווה אורן את דעתו.

  "אז בואו נעלה אליו," אמרה אלה והחלה לאסוף את החפצים והממתקים ולהחזירם לשקית הניילון. כל השלושה מיהרו וסייעו לה.

 

  חיוך רחב פשט על פניו של שלמה, כאשר פתח להם את הדלת. "שלום לכם... מי העבריין הפעם?" סנט בהם בשובבות.

  "הפעם אף אחד," אמר אורן. "יש רק בעיה לחלק בין שני החברים שלנו מתנות שקבלו מהדוד שלהם שבא לביקור מאמריקה."

  "אם ככה, זו בעיה פעוטת ערך וקלה מאוד לפתרון," אמר השופט. "בואו, היכנסו, ותראו שהכל יבוא על מקומו בשלום."

  "אני לא חושב שזאת בעיה קלה כל כך," אמר ערן בעודם נכנסים ומתיישבים. "אי אפשר לחלק את הדברים לשני חצאים, כי יש רק דבר אחד מכל סוג..."

  "הממ... אני מבין," אמר שלמה. "על מה בדיוק מדובר?"

  "אז כמו שאורן אמר, אח של אבא הגיע לביקור והביא לנו המון מתנות והמון ממתקים, אבל מכל סוג רק דבר אחד. כל אחד משנינו רוצה לטעום כל דבר, אז השני מתנגד, ובסוף יוצא שכבר יומיים אנחנו לא נוגעים בכלום ורק שומרים שהשני לא יגע בכלום..."

  השופט פרץ בצחוק רועם. "ובשום פנים ואופן לא יכולתם להגיע להסכמה?"

  ערן ושני הנידו בראשם.

  "עדיין לא ברור לי דבר מה," המשיך השופט. "אין אפשרות לבחור ממתק מסוים, נאמר וופל מצופה, ולחצות אותו לשני חלקים שווים עם סכין, באופן כזה שזה יספק את שניכם?"

  ערן ושני החליפו מבטים. "אפשר לעשות את זה רק בחלק מהממתקים, אבל יש הרבה דברים קטנים שאי אפשר לחלק אותם לשניים..." אמרה שני.

  "ויש גם מתנות כמו אולר, פנס, מצפן, שאי אפשר לחלק," הוסיף ערן.

  "אני מתחיל להבין מה הבעיה," אמר השופט. "אפשר לראות את הפריטים האלה?"

  "בטח, הכל נמצא כאן," אמרה שני. "אני יכולה לשים אותם על השולחן הזה?"

  "בהחלט כן," אמר שלמה. שני הוציאה את כל הדברים מהשקית בערימה גדולה על השולחן. שלמה התבונן בערימה הגדולה וחייך.

  "מדוע שלא תחלקו את הערימה הגדולה הזאת באופן שרירותי לשתי ערימות זהות, וכל אחד יבחר לו ערימה אחת?"

  "חשבנו על זה, אבל כל אחד רצה לבחור ראשון את הערימה הטובה יותר ושוב לא יצא מזה שום דבר," הודתה שני.

  "טוב, שמעתי מספיק, ואני מוכן להסביר לכם איך ניתן לפתור בנקל בעיה כזאת," אמר השופט. "אבל לפני כן, הייתי רוצה לשמוע את חוות דעתם של שכני הצעירים, אורן ואלה. נתחיל אתך, אורן, מה דעתך?"

  "לפי דעתי צריך לחלק לשני חצאים כל דבר שאפשר ולתת לכל אחד מהם חצי מכל ממתק," אמר אורן. "ומכל הדברים שאי אפשר לחלק לשניים, כמו המתנות, צריך לחלק לשתי ערימות ולעשות הגרלה, ואסור יהיה להם להצטער או להתחרט אחרי ההגרלה."

  "נשמע מעניין, ולא רע בכלל," ציין השופט בסיפוק. "ומה דעתך את, אלה?"

  "אני כבר יודעת שהמבוגרים אוהבים לעשות פשרות בין הילדים שלהם," אמרה אלה. "אז צריך להכריח אותם להתפשר על כל הדברים שהם מוכנים להתפשר, ומה שהם לא יצליחו להתפשר בשלום, אתה צריך לקבוע מה יקבל כל אחד מהם, או שזה יוחרם ויהיה שייך לכל המשפחה, ויהיה בחדר של ההורים."

  "גם זה פתרון הוגן למדי," הסכים השופט. 

  "זה לא נשמע לי הוגן," ציין ערן. "אנחנו קבלנו את המתנות, ולא ההורים."

  "ומלבד זה, אי אפשר לחלק את כל הממתקים לשניים, כי אז כולם יהיו פתוחים ונצטרך לאכול אותם ביום אחד, כדי שלא יתקלקלו. יש יותר מדי ממתקים, ואנחנו רוצים לאכול אותם בכמה ימים."

  "ובכן, הקשיבו לפסיקה שלי," אמר שלמה. "אין טעם לעשות מחלוקה פשוטה כזאת סחבת ממושכת. צריך לחלק את הרכוש הזה לשניכם, ונעשה את זה כאן, עכשיו, ומייד. מוסכם על כולכם?"

  "כן, בטח," אמרה שני.

  "בדיוק בשביל זה באנו אליך," אמר ערן.

  "ובכן, מי משניכם מתנדב לחלק את הערימה הזאת לשתי ערימות שוות בערכן?" שאל השופט.

  "אני מוכן," התנדב ערן.

  "קדימה, התחל במלאכה," הורה לו השופט. "אבל זכור, שתי ערימות שוות בערך שלהן!"

  "בסדר גמור!" ערן ניגש במרץ למלאכה, והחל להעביר לשני צידי השולחן ממתקים ולסדרם בשתי ערימות. עד מהרה נערמו שתי ערימות דומות פחות או יותר, בשני הצדדים. על המתנות היקרות התעכב קצת יותר בהחלטתו, וצרף כמעט את כולם לאחת מן הערימות. כולם עקבו אחר מעשיו בעניין רב.

  "אתה בטוח ששתי הערימות האלה שוות בערכן?" שאל השופט, "נדמה לי שבערימה אחת יש קצת יותר מתנות ובשניה קצת יותר ממתקים..."

  "לא, זה בסדר," אמר ערן. "זהו. אלה שתי הערימות."

  "יפה מאוד," שיבח השופט. "אתם רואים כמה מהר הסתיים כל הסיפור? ובכן, אתה חילקת, אז זכות הבחירה הראשונה היא של שני. בחרי לך איזו ערימה שאת רוצה, והיא שלך. השניה תהיה של ערן, כמובן."

  "מה פתאום שהיא תבחר ראשונה?" קפץ ערן. "אני רוצה לבחור ראשון!"

  השופט הניע את ראשו לשלילה. "בשיטת החלוקה הזאת, מי שמחלק את הערימות בוחר אחרון, וכך עליו להשתדל לחלק בצורה שיוויונית אמיתית ככל האפשר. והלוא הורתי לך לחלק אותם באופן שווה מבחינת ערכם, ואתה אמרת לי שהם שווים מבחינה ערכית, נכון? אם ככה, אתה לא יכול להתנגד שהיא תבחר ערימה כלשהי, כי שתיהן שוות בדיוק!"

  ערן החוויר קמעה. "רגע... אני לא ידעתי שהיא תבחר ראשונה... וחוץ מזה, אני באמת חושב ששתי הערימות לא כל כך שוות..."

  "אתה צודק, הן לא שוות," אמר השופט. "אבל עכשיו, למדתם כולכם מהי השיטה הצודקת לחלוקה מסוג זה. העיקרון הוא, שמי שמחלק את הרכוש בוחר אחרון. ועכשיו, הפסיקה האמיתית והסופית שלי, ששני החביבה תחלק את הערימות כרצונה, ואז אתה תוכל לבחור ראשון את הערימה שלך. אבל את ביצוע פסק דיני אינכם חייבים לעשות כאן. תוכלו לעשות את זה בבית שלכם."

  הצבע חזר אל לחייו של ערן. שני החלה להחזיר את שתי הערימות לשקית הניילון.

  "תודה רבה, השופט," אמרה.

  "אני רואה שבאמת היה קל הפעם לשפוט איך לחלק..." אמרה אלה. "כל פעם שתהיה לנו בעיה, נחלק בצורה הזאת."

  "מה פתאום?" אמר אורן. "נבוא לשלמה, והוא יחליט איך לחלק!"

  "רק זה חסר לי..." נשמעה אנחה מכיוונו של שלמה השופט.

 

הכוונה או הנזק?

 

  שלמה פתח את הדלת. בראותו את אורן, אלה ועוד נער אחד שלא הכיר, התחייך.

  "המשלחת הקטנה הזאת מביאה אותי למסקנה, שאתם עוד פעם תובעים האחד את השניה," אמר.

  "לא... לא..." גמגמה אלה. רק עכשיו הבחין שלמה שאורן חיוור למדי.

  "מה קרה?"

  "אני רוצה לתבוע את אורן," אמר הילד הזר. "הוא חייב לי הרבה כסף!"

  "או, יש לי הרושם שהפעם מדובר בעסק ביש אמיתי," הרצין שלמה. "בואו, היכנסו אם כן פנימה ונדון בעניין."

  "אני הייתי עדה, ואני יכולה לספר לך בדיוק מה שקרה," אמרה אלה בעוד כולם מתיישבים בסלונו הצנוע של השופט.

  "ראשית כל, אני מקווה שאף אחד לא ישקר, כך שלא יהיה צורך בעדותך," אמר שלמה. "ומלבד זה, מן הראוי להציג בפני את התובע הצעיר."

  "קוראים לי עופר, ואני מהכיתה המקבילה של אורן," פתח עופר. "אבל אנחנו בדרך כלל משחקים כדורסל באותה קבוצה."

  "התביעה הזאת קשורה במשחק כדורסל?" שאל שלמה.

  "לא בדיוק. רק בכדור עצמו... אתמול היינו צריכים לצאת לאימון, ואורן לא יכול היה לבוא..."

  "היינו מוזמנים לבר-מצווה של בן דוד שלי," התערב אורן.

  עופר המשיך. "לא חשוב... אבל הכדור עצמו היה בבית של אורן, וכשצעקתי לו לרדת עם הכדור, הוא אמר לי שהוא לא יכול לבוא היום לאימון. אז צעקתי לו שיזרוק אלי את הכדור, כדי שלפחות אנחנו נוכל להתאמן."

  פניו של השופט הרצינו. "ובכן, מה קרה?"

  "אז זרקתי אליו את הכדור, כמו שהוא ביקש," אמר אורן, "אז מה אני אשם שהכדור פגע באופניים שלו והפיל אותם?"

  "אבל הם לא רק נפלו, הכידון התעקם, ואני צריך לתת אותם לתיקון, וגם הילקוט שלי נפל מהאופניים, והמחשב כיס שלי שהיה בפנים נשבר!"

  "כל הנזק הזה קרה מפגיעת הכדור?" שאל שלמה.

  "רק בגלל זה!" קבע עופר בביטחון. "במקום לכוון אלי, הוא כיוון לאופניים שלי. ולכן הוא חייב לפצות אותי במאה שקלים לפחות, כי המחשב שלי היה משוכלל ויקר."

  "אני לא הבנתי בדיוק..." אמר שלמה ופנה לאורן. "אתה התכוונת לפגוע באופניים בכוונה תחילה?"

  אורן הסמיק מעט. "לא... בעצם, לא בדיוק... לא רציתי לכוון אל עופר כדי שלא יתפוס אותו, אבל גם לא רציתי לפגוע באופניים, וזה קרה במקרה..."

  "הכדור הזה הוא בגודל רגיל?" הקשה השופט.

  "כן, כדורסל כמו במשחקים אמיתיים," הסביר אורן.

  "ואיך זה קרה שמכדור כזה קרה נזק כל כך גדול?"

  "קודם כל, הכדור הזה די כבד," הסביר עופר. "ומלבד זה, תמיד כשזורקים משהו מגובה של 3 קומות, הוא נופל במהירות עצומה ויכול להפיל אופניים בקלות."

  "אני מבין..." שלמה נתהרהר מעט. "ואתה, אורן, אינך סבור שאתה אשם?"

  "לא! ראשית כל, הוא עצמו רצה שאני אזרוק את הכדור, ושנית, זה לא היה בכוונה."

  "אבל כתוצאה מהמעשה שלך נגרם נזק כספי, לא?"

  "כן, אבל הנזק לא קרה רק בגללי. גם הוא אשם, הוא היה יכול להעמיד את האופניים במקום אחר, ואז לא היה קורה כלום!"

  "ואתה, עופר, אינך סבור שגם לך יש אחריות כלשהי לנזק שנגרם? הרי אתה בקשת ממנו שיזרוק את הכדור, אז יתכן שהכל קרה במקרה בלבד," התעניין השופט.

  "לא... מה אני אשם? זה שהוא הוזמן לבר מצווה זו לא בעיה של הקבוצה, הקבוצה צריכה להתאמן, נכון? ואני בקשתי שיזרוק אלי את הכדור, והוא זרק אותו הצידה, כך שכל האשמה עליו!"

  "העמדות ברורות," נאנח שלמה. "ואת, אלה, מה דעתך? מי מהשניים צודק?"

  אלה התיישרה מעט במושבה. "אני כבר שמעתי אותך שופט כמה פעמים, ואני חושבת שאני יודעת איך אתה תשפוט הפעם. בדרך כלל, אתה עוזר לנתבעים יותר מאשר לתובעים. אבל בלי קשר לזה שאורן הוא אחי, אני חושבת שהוא צודק ולא עופר. תמיד אתה אומר שהכוונה חשובה, ואני הייתי במרפסת כשכל זה קרה, ואני בטוחה שאורן לא התכוון לעשות משהו רע לעופר. הם היו חברים די טובים עד אתמול. לכן אני חושבת שצריך לזכות את אורן."

  שלמה חייך. הוא הרכין למספר שניות את ראשו לעבר השטיח.

  "אני רוצה לשאול אותך שאלה," אמר לפתע. "אני אתאר לך מצב מסוים, ואת תאמרי לי מה דעתך כאילו את שופטת אמיתית. בסדר?"

  "בטח!" הזדרזה אלה להשיב.

  "ובכן, הקשיבי היטב למצב הבא. נהג משאית מחנה את המשאית שלו ליד קיוסק, וקופץ לכמה שניות כדי לקנות סנדוויץ ושתייה. אבל הרחוב קצת בשיפוע, בירידה, והנהג שוכח למשוך את בלם היד. המשאית מדרדרת מעט, אבל מתחככת במדרכה ונעצרת אחרי כמה מטרים. איזה עונש לדעתך צריך הנהג לקבל?"

  אלה ספקה כפיה במבוכה. "עונש? על מה בכלל מגיע לו עונש?"

  "אז לפי דעתך לא מגיע לו בכלל עונש, נכון?"

  "נכון," טענה אלה בביטחון גמור.

  "בסדר," המשיך השופט, "ועכשיו שינוי למקרה הקודם: המשאית לא נעצרה ע"י המדרכה, אלה הידרדרה במורד, צברה תאוצה, ובקצה הרחוב עברו 3 ילדים קטנים והמשאית פגעה בהם וכולם נהרגו... האם במקרה הזה מגיע עונש לנהג?"

  אלה הזדעזעה קלות. "נהרגו? אז בטח שמגיע לו עונש! צריך להכניס אחד כזה לבית סוהר לכל החיים!"

  "מוזר..." ציין שלמה. "על אותה עבירת רשלנות, פעם אחת לא הבנת מדוע הנהג צריך בכלל להיענש, ובפעם השניה כלאת אותו לכל ימי חייו... את מבינה שהעונש מושפע גם מחומרת התוצאה?"

  "כן..." הודתה אלה.

  "שופט מקצועי לא היה נכשל בפעם הראשונה, והיה מעניש נהג בלתי אחראי כזה גם אם לא ארעה שום תאונה," הסביר שלמה. "לכן אינכם מבינים כלל את חומרת העבירה של אורן. הלוא הפעם רק נפגעו אופניים ומחשב כיס, אך מה היה קורה לו עברה שם בדיוק עגלה ובתוכה תינוק, והוא היה נפגע? ואולי עופר עצמו היה עלול להיפגע? איזה מן רעיון גרוע זה היה, לזרוק חפץ כלשהו מקומה שלישית?"

  אורן כבש את מבטו בקרקע.

  "אז מה פסק הדין?" שאל עופר.

  "לו אני הייתי אביו של אורן, הייתי מענישו בחומרה רבה על עצם המעשה," אמר שלמה. "אבל לי אין סמכות להענישו, ורק נותר לי לקוות שהוא, ובעצם כולכם, למדתם את הלקח."

  "אבל מה עם הכסף שהוא חייב לי?" שאל עופר.

  "כן, נשאר הנושא הזה, שלשמו בעצם הגעתם," אמר השופט. "כאן קל יותר לפסוק. מבחינתך, אורן לא עבר שום עבירה, כי היית שותף מלא להחלטה לזרוק את הכדור. למעשה, אם לא היית מזרז אותו בצעקותיך, אולי הוא היה יורד ומביא לך את הכדור, ואולי אפילו שולח את אחותו החמודה. ולכן, לדעתי עליכם להתחלק שווה בשווה במידת הנזקים הכוללת. לדעתי על אורן להחזיר לך מחצית מן הכסף שיעלה לך לתקן את האופניים ולקנות מחשב חדש."

  "כן, זה נראה לי," אמר אורן, מאושש מעט.

  עופר משך בכתפיו במבוכה, ולאחר מספר שניות הנהן. "בסדר," אמר.

  "תודה לך, שלמה," אמרה אלה, והשלושה קמו לצאת.

  "אל תדאג, השופט," אמר אורן. "זאת הייתה הפעם האחרונה שמישהו בעולם יוכל להתלונן שזרקתי משהו מהחלון!"

  "אין לי ספק בכך," חייך שלמה.

 

התגרה הבלתי נמנעת

 

  אורן נכנס הביתה זעוף פנים, סמוק לחיים ונוטף זיעה. במקום להטיל את תיקו ברישול באמצע הסלון, כהרגלו וכמנהגו מימים ימימה, בחר הפעם לשעוט לכיוון חדרו ולהעלם לאמא מהעיניים.

  "אפילו שלום הוא לא אמר," ציינה אלה בשלווה, בעודה מכרסמת שזיף צהוב ועסיסי.

  "כנראה קרה משהו בבית הספר," אמרה אמא, ניגבה את ידיה הרטובות במגבת ופנתה לחדרו של אורן. אלה לא יכלה להשתלט על סקרנותה, והחלה לפסוע בעקבותיה.

  דלת חדרו הייתה פתוחה, ואמא נכנסה פנימה. הוא ישב על מיטתו, בוהה בשטיח, ובוחש בשערותיו בעצבנות רבה.

  "מה קרה?" שאלה.

  "נמאס לי מאהוד השמן," סינן בזעם.

  "ובכל זאת, מה קרה בדיוק?" המשיכה ושאלה.

  "מתחילת השנה הוא מציק לי. לא רק לי, כמעט לכולם. רק מארז הוא מפחד, כי ארז הוא הכי חזק בכיתה... כל פעם הוא דוחף אותי, מקלל, מאיים, ומדי פעם נותן לי מכה בראש או דורך לי בכוונה על הרגליים..."

  "למה הוא עושה את זה?" נדהמה אמא. "עשית לו דבר מה?"

  "מה פתאום? לא אני ולא אף אחד... הוא פשוט כזה. אף אחד לא חבר שלו, אף אחד לא משתף אותו בכלום, אז הוא מציק לכל אחד שהוא יכול... אפילו לבנות הוא מציק."

  "אבל... אבל..." אמא לא מצאה את השאלות המתאימות.

  "זהו. החלטתי," פסק אורן בהחלטיות. "מחר אני הולך איתו מכות!"

  "מכות?" נחרדה אמא. "מה פתאום? ממתי ככה פותרים בעיות?"

  "אבל אני לא יכול לפתור את הבעיה בשום דרך אחרת," הפטיר אורן במרירות. "שום דבר לא פועל אצלו, רק כוח. מי שמנסה לדבר איתו, הוא רק לועג לו ואחרי זה מתעלל בילד הזה כפליים..."

  "אבל אמרת שהוא יותר חזק ממך," אמרה אלה. "אז איך אתה יכול להרביץ לו?"

  "לא אכפת לי. אפילו שאני בטוח שאני אחטוף יותר, גם הוא יחטוף ממני. כל פעם שיתן לי מכה - אני אתנפל עליו באגרופים ובעיטות עד שיפסיק לגעת בי אחת ולתמיד!"

  "אני לא מסכימה לזה בשום פנים ואופן!" הכריזה אמא. "אני אצלצל להורים שלו ואספר להם הכל, ואדרוש מהם לרסן את הבן שלהם!"

  "גם את זה כבר ניסו וזה לא עזר," התיז אורן. "ההורים שלו גרושים, והוא חי עם אימו, והיא רוב הזמן לא בבית בכלל. כל היום הוא מסתובב ברחוב, הטיפוס הזה... וחוץ מזה, כשאמא של איתן ניסתה לדבר איתה, שתי האימהות רק צעקו אחת על השניה בטלפון ולא יצא מזה כלום. למחרת, איתן היה מסכן..."

  שתיקה קצרה השתררה, ואמא חככה בדעתה.

  "בכל זאת," אמרה לבסוף, "אני לא רוצה לשמוע מהמכות האלה. אני רוצה לחכות לאבא ולשמוע את דעתו."

  "בסדר, נספר לאבא," הסכים אורן. "אבל את יכולה להיות בטוחה, ששום דבר לא יעזור. אני כבר החלטתי, מחר אני הולך איתו מכות, ויהיה מה שיהיה!"

  "אתה לא תעיז!" חרצה אמא. "אפילו אם אני אצטרך לבוא אתך לבית הספר ולשמור עליך כל היום!"

  "רק זה מה שחסר לי..." נהם אורן והזדעזע קלות בכל גופו.

 

  אבא שמע בדריכות ובפנים מתוחות את כל הסיפור, וניכר היה שהוא במצוקה אמיתית. הוא העלה רעיון להיעזר במורה או במנהלת, אך גם הרעיון הזה נפסל על הסף. אהוד לא פחד משתיהן גם יחד, ועונשים לא עשו עליו כל רושם. המורה כבר התייאשה מלהענישו, ובחרה להתעלם ממנו כליל.

  אבא העלה את הרעיון להגיש תלונה במשטרה, אך גם את הרעיון הזה שלל אורן. המשטרה לא מתעסקת עם עבריינות כה פעוטת ערך, כמו הצקה והטרדה במסדרונות בית הספר. ובפרט, שאחרי כן נקמתו של אהוד תהיה אכזרית מאוד, כמובן...

  לבסוף, אבא נכנע.

  "אולי אתה צודק, אולי באמת צריך להתנפל עליו פעם אחת ולהחטיף לו כהוגן..."

  "בשום פנים ואופן!" קראה אמא בכעס. "אני לא מוכנה שאורן יחטוף מכות מאיזה בריון!"

  "אז מה את מציעה?" שאל אבא. "לפי מה שאורן מתאר, שום דרך אחרת לא תצליח..."

  "לא מעניין אותי. תחשבו על משהו אחר, יותר הגיוני ופחות אלים."

  "אולי..." נשמע קולה המהוסס של אלה, "אולי נקרא לו למשפט אצל שלמה?"

  אורן הפנה מבטו לעברה ופרץ בצחוק מריר. "הצחקת אותי! אהוד השמן יסכים לבוא למשפט אצל שלמה? רק על הרעיון הזה הוא יפיל אותי, ישב עלי וימעך אותי במשך הפסקה שלמה!"

  "רגע, רגע..." התערבה אמא. "אולי לא לשפוט את אהוד, אבל אולי שלמה יוכל להציע לנו איזה רעיון איך לפתור את הבעיה בדרך אחרת, והעיקר בלי אלימות..."

  "לא, לא," הניד אורן בראשו. "אני לא רוצה לערב את שלמה בזה."

  "אולי אתה לא רוצה, אבל אני רוצה!" פסקה אמא בנחרצות וקמה ממקומה. "אני עצמי מתכוונת לעלות אליו ולספר לו הכל!"

 

  אמא יצאה מהבית, וחלפה כרבע שעה עד שחזרה. אבל אמא לא חזרה לבדה, היא נכנסה הביתה יחד עם שלמה השופט, כשבידיו נושא ספרון קטן. אורן, ששתה בדיוק כוס קולה, כמעט ונחנק מההפתעה.

  "שלום," אמר שלמה. "הגיע הזמן שאני אבוא להתארח אצלכם בבית, נכון?"

  "בטח!" אמרה אלה בהתלהבות.

  "כן, בטח," הסכים אורן. "אבל הפעם אני לא בטוח שאתה תוכל לעזור לי..."

  שלמה הנהן. "נכון, הבעיה שלך באמת יוצאת דופן. אמך סיפרה לי הכל, ואני באמת לא בטוח שאוכל לעזור..."

  "אז סתם באת לבקר אותנו?" תמהה אלה, ובקולה נשמעה נימת אכזבה.

  "לא, באתי לספר לכם סיפור קצר, על מקרה די דומה שקרה לי, כשהייתי ילד, בערך בגילך," אמר שלמה.

  "גם לך קרה דבר כזה?" התרגש אורן.

  שלמה חשב מספר שניות. "בעצם, אפשר להגיד שכן... ממש דומה. כמובן, שזה היה בגולה, ואחד מהבריונים הכסילים התאכזר אלי כנראה משום שהייתי יהודי, אבל פרט לזה כמעט כל הפרטים היו דומים..."

  "אז איך פתרת את הבעיה?"

  "זה סיפור מיוחד במינו," אמר שלמה והתרווח על הכורסה. "היה לנו מורה אחד, שלימד אותנו הרבה פתגמים ואמרות כנף, ואני אהבתי אותם, וזכרתי כמעט את כולם. היום כבר שכחתי הרבה מאוד מהם... לדוגמה, עכשיו שכחתי את דברי  האימרה ההיא..."

  כאן עשה הפסקה בדבריו, והחל לעלעל בדפיו של הספר שהביא עמו. לפתע מצא את שחיפש, ואמר:

  "הנה: 'האלימות היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת'. צריך לנסות ולהבין מדוע מתנהג הבריון כפי שמתנהג. ואני הבנתי, שאותו בריון שהציק לי היה בעצם חסר יכולת להביע את עצמו ויכולתו בדרכים אחרות, כפי שכל ילד ממוצע עושה. ולכן, פנה לאמצעי היחיד שהוא הכיר - האלימות. זו הייתה דרכו להתבלט ולהשיג תשומת לב. ואתה, אמור לי, האם אותו אהוד תלמיד טוב או תלמיד גרוע?"

  "טוב?" גיחך אורן. "הוא הגרוע ביותר!"

  "אז לא טעיתי בהערכתי," ציין השופט בסיפוק. "מכל מקום, זכרתי עוד אימרה נאה, ליתר דיוק פסוק מספר משלי, 'אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים'. באחד השיעורים נקרתה לי הזדמנות, וראיתי שהתקשה בתרגיל פשוט בחשבון. ואז ניגשתי אליו, הסברתי לו איפה הוא טעה, ועזרתי לו להבין את החומר. במילים אחרות, גמלתי לו 'טובה תחת רעה', שזהו סוג מיוחד מאוד של נקמה... וזה אכן פעל היטב. יותר הוא לא הציק לי לעולם. אפילו פעם אחת הוא הגן עלי מפני נער אחר..."

  השתררה דממה בחדר. כולם היו שרויים בהרהורים.

  "זה לא תמיד מצליח, וצריך צירוף מקרים מדויק מדי כדי שהשיטה הזאת תפעל, אבל אצלי זה הצליח, ובעצם, זה כל מה שרציתי לספר לך..."

  שלמה קם ממקומו, נפרד מן הנוכחים ויצא מן הדירה.

 

  "מה אני אגיד לכם... שלמה השופט הוא פשוט גאון!" הכריז אורן בפנים קורנות, בטרם הטיל את תיקו בקשת לעבר מרכז הסלון.

  "מה היה?" "מה קרה?" אמא ואלה זינקו לעברו בסקרנות.

  "זה הצליח לי בשיעור מחשבים!" זרח אורן. "גמרתי לכתוב את התוכנית שלי בשפת BASIC בין הראשונים, והיא פעלה לי בלי שגיאות. ואז נעמדתי מאחורי אהוד, וראיתי איך שהוא הסתבך כבר בהתחלה... אז התיישבתי לידו, והתחלתי לעזור לו, והסברתי לו את כל התוכנית. הוא היה מאושר שהצליח להבין והתוכנית פעלה לו במחשב, ובסוף הוא לחץ לי את היד ואמר לי שמהיום אני הידיד שלו והוא ישמור עלי ויגן עלי תמיד!"

 

- סוף -

 

חזרה לדף הבית של אתר שלהבת