סרט טבע  מאת מוטי ירדני

                 

פרק 1: מסרטת וידאו חדשה

 

  צבי אחז את שפופרת הטלפון ביד רועדת. "נו כבר, ענה..." מלמל. הוא לטש עיניים בורקות בקופסת הפלסטיק אשר הייתה מונחת לפניו על השולחן. בידו השניה תופף על השולחן בקוצר רוח.

  הטלפון השמיע צליל חיוג מעצבן - כאילו אין אף אחד בבית - - - לפתע הורמה בצד השני השפופרת.

  "או, יופי... אה... שלום," צבי נזכר כי הוא משוחח בטלפון. "אלון בבית?"

  "כן, רק רגע. אלון, טלפון מצבי!" נשמע קול אביו של אלון, שזיהה את קול חברו הטוב של בנו. צבי נאלץ להמתין עוד מספר שניות בחוסר סבלנות.

  "צבי?" נשמע סוף סוף קולו של אלון.

  "אלון, טוב שתפשתי אותך!" קרא צבי בהתרגשות לתוך השפופרת. "שמע, יש לי כאן משהו שאני מוכרח להראות לך... אתה יכול לבוא אלי עכשיו? אין לי סבלנות לחכות אפילו למחר!"

  "עכשיו? בשמונה בערב?" הגיב אלון בחוסר התלהבות. "אני חושב שזה מאוחר מדי."

  "עשה מאמץ ובקש רשות מהוריך, זה ישתלם לך," הבטיח צבי. "קבלתי מתנה מאמריקה, משהו פגז!"

  "מה?" אלון החל להסתקרן.

  "אני לא מתכוון לגלות לך בטלפון, כדאי לך לבוא!"

  "רק רגע, אשאל את הורי," אמר אלון והניח את השפופרת על השולחן. כעבור כחצי דקה חזר:

  "אני בא," הודיע. "בעוד חמש דקות אני אצלך."

  צבי הסתובב בסלון כמו סהרורי עד אשר נשמע הצלצול בדלת. הוא זינק ופתח אותה. ציפי, אחותו התאומה של צבי, הגיחה מחדרה והצטרפה אל השנים.                                                                              

  למרות שצבי וציפי היו תאומים, לא היה דמיון רב ביניהם פרט לעובדה ששער ראשם היה בלונדי. צבי היה גבוה יותר מאחותו, מוצק ומחוספס, ואילו ציפי נראתה לידו עדינה ושברירית, ותווי פניה יפים וחלקים. שיערה היה ארוך וחלק, וגלש כמעט עד למותניה.

  על השולחן הייתה מונחת קופסת פלסטיק מהודרת, ואלון ניסה לשווא לנחש מה יש בתוכה.

  "קבלנו מתנה מדוד שלי שגר בניו-יורק. זו מתנה לגיל 12," אמר צבי.

  "המתנה הזאת נראית לי מתאימה יותר לגיל 13, לבר מצווה," העיר אלון.

  "אבל אני בת 12, ולי יש בת מצווה," הסבירה ציפי. "המתנה הזאת משותפת לשנינו."

  "נו, אז אולי תראו לי אותה כבר?"

  צבי פתח את המכסה. מצלמת וידאו שחורה, קטנה ויפהפייה הייתה מונחת בתוכה.

  "איזה יופי!" נפעם אלון. צבי הרגיש כי אלון בעצם מקנא במקצת, אך לא היה אכפת לו, מכיוון שאלון קיבל משקפת מצוינת לפני כמה חודשים, ואז היה זה צבי שקינא בו מעט. עכשיו בסך הכל המצב התאזן...

  "זו מסרטת וידאו חדישה, הדוד שלי כותב שהיא אחת הטובות והיקרות ביותר שיש," הסביר צבי. "מייד לאחר שמצלמים בה, הקלטת מוכנה לצפייה בכל מכשיר וידאו.  יש לה גם מסך טלויזיה קטן,  שאפשר לראות את התמונות תוך כדי הצילומים ואחרי כן את כל ההקלטה! המסרטה הזאת צבעונית, וכל כך רגישה, שלא צריך תאורה מיוחדת בעת הצילום! והכי חשוב - יש לה זום מעולה, ממש כמו טלסקופ. אפשר לצלם ממרחק עצום, כאילו הצילום קרוב מאוד!"

  "יש לך קלטות?" חקר אלון.

  "כן, הוא שלח לנו שלוש קלטות. נוכל להתחיל לצלם מתי שנרצה!"

  "שמע, זה גדול!" עכשיו התלהב אלון באמת, מכיוון שצבי אמר 'נוכל'. זאת אומרת, שאף הוא יזכה לצלם במסרטה הזאת... בעצם, ברור שהוא יצלם. הרי צבי לא יכול לצלם את עצמו, ובודאי ירצה להצטלם ולראות את עצמו בסרט... הבעיה רק עם ציפי. אבל נראה היה שציפי לא מתלהבת ומתעניינת כל כך במסרטה. "נוכל להתחיל כבר עכשיו?"

  "לא, לא," אמר צבי בחוסר סבלנות. "אבל מחר תבוא אלי בבוקר, ונבדוק את המסרטה הזאת. כל אחד מאתנו יצלם את השני, ונראה בוידאו-טייפ איך הצילום יצא. צריך להתאמן קצת לפני שמצלמים ברצינות..."

  "מצלמים ברצינות - את מה?" שאל אלון ונעץ מבט חוקר בצבי.

  "חשבתי..." מלמל צבי, "חשבתי שאולי נצלם איזה סרט..."

  "סרט?" אלון פער עיני עגל.

  "לא בדיוק... בערך... שלושתנו, כלומר גם ציפי, נוכל לעשות איזה סרט קצר. משהו פשוט כזה, נתכנן משהו, נצלם ואם יצא משהו טוב נוכל להראות לחברים מהכיתה, למשפחות..."

  "איזה רעיון אדיר!" התלהב אלון וניתר ממקומו. "עם תפאורה, אביזרים, פעלולי מצלמה, טריקים..."

  "רגע, רגע!" הפסיקו צבי. "על מה בדיוק אתה מדבר? אני לא התכוונתי לסרט כמו שרואים בקולנוע. אני מדבר על משהו פשוט, בלי הרבה מדי עבודה ובעיות!"

  הרוח יצאה ממפרשיו של אלון, ועל פניו ניכרה אכזבה מופגנת. אולם אז נחלצה לעזרתו ציפי.

  "מדוע לא, בעצם? אנחנו כבר שלושה שחקנים, כלומר - כל אחד מאתנו יכול לצלם את האחרים, ואפשר גם לצרף את אחותך, אלון! נוכל לצאת למקום עם נוף יפה, ויהיה לנו יופי של סרט!"

  "גם את אחותי?" תמה אלון. "נצלם את הילה? היא קטנה מדי, היא סתם תעשה לנו בעיות..."

  "בת כמה היא?" הקשתה ציפי.

  "בערך תשע," ענה אלון קצרות.

  "אז זה בסדר," קבעה ציפי. "שיהיה גם לי עם מי לדבר."

  "נו, טוב," התרצה אלון. "בעצם, היא תשמח מאוד כשאבשר לה על כך. אני אדאג לבקש ממנה משהו בתמורה..."

  "אל תהיה חזיר!" ציפי נעלבה מעט בעבור הילה.

  אלון היה חברו הטוב ביותר של צבי מהכיתה. הוא היה רזה מעט מצבי, ושערו קצר ושחור כפחם. הילה אחותו הייתה יפהפייה קטנה, בעלת שער גלי וגולש בצבע חום, בדרך כלל אסוף מאחור בקוקו או בצמה.    

  "יהיה חסר לנו משהו נוסף..." הרהר אלון בקול. "לא משהו, אלא מישהו, שיוכל לעזור לנו בכל הדברים המסובכים והקשים..."

  "כמו מה?" צבי הסתקרן, והחזיר את המסרטה בזהירות לתוך הקופסה.

  "תמיד יש סיבוכים בהסרטת סרט. אולי נצטרך רקע מיוחד, כמו תאורה צבעונית בשעות הערב? ואם יגמרו הסוללות של המסרטה? ומה יקרה אם נצטרך להיעזר בחבלים, או נרצה לבוש מיוחד במינו?"

  צבי נבוך מעט. "לא חשבתי בכלל על כל זה..."

  "יש לי רעיון!" אמר אלון לפתע. "נוכל להיעזר בבן דודי, נתי!"

  "הוא יפתור לנו את כל הבעיות שדברת עליהם?" שאלה ציפי בפליאה.

  אלון החל לחייך. "אם הייתם מכירים אותו, לא הייתם שואלים את השאלה המצחיקה הזאת. האמת היא, שהוא ילד מוזר ותמהוני. הוא בערך בן 13, אבל הוא לא אוהב לעשות מה שרוב הילדים עושים. לא הולך למסיבות, לא להתרחץ בים, אפילו כמעט ולא הולך לסרטים..."

  "אז איזה מן חיים יש לו?" שאל צבי בנימה מלגלגת.

  "יש לו חיים משלו. הוא מסוגר מאוד, ואוהב להתבודד. כמעט ואין לו חברים. החברים הכי טובים שלו הם הספרים..."

  "אז הוא בסך הכל תולעת ספרים..." פלטה ציפי, מאוכזבת מעט. "אני מכירה ילדים מהטיפוס שלו!"

  "חכי, חכי, את עוד לא מכירה אותו בכלל!" המשיך אלון. "לא רק ספרים, גם ה'מעבדה' שלו... בחצר ביתו יש צריף גדול, ושם הוא מבלה את חייו בכל שעה פנויה. שם הוא עושה את הניסויים והמחקרים שלו..."

  "ניסויים? מחקרים?"

  "אתם צריכים לראות מה יש לו שם... הכל! כל מה שאתם מסוגלים להעלות על דעתכם! לכל דבר הוא מוצא שימוש, והוא יודע מה אפשר לעשות ואיך אפשר לנצל כל אביזר או חפץ... נתי פשוט יודע הכל. עוד לא נתקלתי בדבר אחד שהוא לא יודע... ואם הוא עצמו נתקל בדבר כזה, הוא רץ מייד לספרים שלו ולומד על זה כל מה שאפשר... אתם צריכים לראות איזה ספריה יש לו בבית! רק אנציקלופדיות יש לו על כמה מדפים שלמים..."

  "אני מבינה..." אמרה ציפי. "גאון כזה... בטח הוא גם ממציא כל מיני דברים..."

  "אני לא יודע אם הוא המציא כבר משהו..." אלון חשב מעט. "אבל יכול להיות שהוא ימציא דברים כשיהיה גדול. המתנה הכי מתאימה בשבילו זה ספר... את כל דמי הכיס שלו הוא מוציא על ספרים, ולפעמים על סוללות, או מנועים חשמליים, משאבות או דברים מהסוג הזה."

  "אתה חושב שהוא יסכים לבוא לעזור לנו לצלם את הסרט?" חקרה ציפי.

  "הייתי רוצה לגשת ולראות את הצריף שלו," הוסיף צבי.

  "אתם יודעים מה? אני יכול לסדר ביקור כזה!" אמר אלון. "נקבע פגישה בטלפון ונלך אליו. הוא גר לא רחוק ממני, בערך עשר דקות ברגל. זו תהיה הזדמנות לספר לו על המסרטה ועל הרעיון להסריט סרט, ונבקש ממנו להצטרף אלינו!"

  "אם המסרטה תתקלקל, הוא ידע לתקן אותה?" שאל צבי.

  "אני בטוח שהוא מצליח לתקן כל מה שהוא נוגע בו," הכריז אלון. "הוא תקן לי את הטרנזיסטור שלי, את האופניים של הילה, בכל דבר אני ניגש אליו!"

  "אז סיכמנו, אתה תקבע אתו פגישה, ונלך לבקר אותו. אנחנו צריכים להחליט גם מתי נצא להתאמן מעט לפני הצילומים, ומתי נתחיל לצלם את הסרט עצמו. בעצם, נחליט על כל אלה ביחד עם נתי."

  "אם הוא יסכים, כמובן," הזכירה ציפי.

  "הוא יסכים, זה בטוח!" הגיב אלון מיד. הוא הציץ חטופות בשעונו. "אוהו! אני חייב לרוץ הביתה! הבטחתי להורי שאני אהיה כאן מכסימום רבע שעה!"

  "להתראות!" הספיק צבי בקושי לצעוק, בטרם נעלם חברו מאחורי הדלת.

חזרה לדף סרט טבע

 

חזרה לדף הבית של אתר שלהבת