סרט טבע  מאת מוטי ירדני

                 

פרק 2: נתי מצטרף

 

  אלון הזדרז וארגן את הפגישה עם נתי כבר למחרת היום. נתי הסכים לארח את החבורה בצריפו, מבלי לדעת דבר על נושא המסרטה והסרט.

  השעה הייתה שעת בוקר, אבל היה כבר חם מאוד. צבי אחז בידו תיק בד גדול, אשר בתוכו נשא את מסרטת הוידאו שלו. לצדו פסע אלון, ומספר מטרים מאחוריהם השתרכו בכבדות ציפי והילה.

  "באמת, כבר נמאס לי מהחופש הגדול," אמר אלון. "ממש משעמם. לא נשאר לי מה לעשות יותר, והרעיון של הסרט הזה ממש בא בזמן."

  "אולי תצעדו לאט יותר!" התנשפה ציפי מאחור. "אנחנו לא צריכות לרוץ אחרי שניכם!"

  אלון וצבי האטו מעט, על מנת שהשתיים יצטרפו. "אנחנו כבר מגיעים," אמר אלון והצביע על בית נאה בקצה הרחוב.

  הארבעה עברו דרך הכניסה הנאה, שני עצים הגזומים בצורה מעוגלת ויוצרים כמו קשת רומית ירוקה ומשובבת נפש.

  "בואו נכנס לבית," הציע אלון, "הוא בטח מחכה לנו בפנים. הבית ממוזג, תענוג להיות בו עכשיו."

  הילה הזדרזה וצלצלה בפעמון הכניסה. אמו של נתי פתחה את הדלת, והילה קפצה לזרועותיה.

  "שלום הילה!" דודתה חיבקה אותה בחוזקה. "את גדלה מיום ליום! אני כבר לא מסוגלת להרים אותך..."

  "שלום!" אמרו צבי וציפי.

  "בואו, היכנסו," הזמינה אותם. "המתינו בחדרו של נתי. אינני יודעת אם הוא בחדר או בצריף... כבר קרה פעם אחת שהוא נרדם בצריף והייתי צריכה להעיר אותו כדי שיחזור לישון במיטתו... הוא כל כך מפוזר לפעמים..."

  הארבעה עברו דרך חדר המגורים. צבי וציפי לטשו מבטים משתאים ביותר. היה ברור שאין זה בית רגיל: בכל הקיר הארוך של הסלון היו מדפים ואצטבאות לרוב, ועליהם מאות - אם לא אלפים - של ספרים...

  חדרו של נתי עצמו לא היה שונה בהרבה. קיר שלם היה מלא רק בספרים. על השולחן שלו היה אי סדר מוחלט. ספרים, מחברות, דיסקטים, כלי כתיבה, מחשב, מכונת כתיבה ישנה, דפים מקושקשים ומקומטים, ואפילו פירורי אוכל...

  נתי עצמו לא היה בחדר. "אני חושב שנלך לצריף, הוא בטח כבר שם," הציע אלון. הארבעה סבו לאחור ויצאו מן הבית.

  היה זה בית גדול ממדים, ומרשים במראהו החיצוני. "הם עשירים גדולים," הסביר אלון. "אבא של נתי תעשיין, ואמו עורכת דין." הם פסעו בשביל מרוצף אשר הקיף את כל המבנה, עד שנגלה לעיניהם צריף גדול ממדים, אשר עורר מייד את קנאתם של צבי וציפי.

  "מה, כל זה של נתי לבדו?" שאל צבי.

  אלון נענע בראשו. "כן. הוא בן יחיד, ואביו נתן לו את הצריף לצרכיו. כל מה שהיה קודם בצריף העבירו למרתף של הבית."

  "הלוואי שהיה לנו צריף כזה..." מלמלה ציפי.

  הארבעה המשיכו לצעוד, ונכנסו לתוך הצריף, דרך הדלת שהייתה פתוחה לרווחה. המחזה אשר התגלה לעיניהם היה מדהים. לכל ארכו של הצריף היה שולחן ענק, הכולל מגירות ומדף תחתון, ומעל השולחן - לכל אורך קיר הצריף - מדף עליון המחוזק בעמודי מתכת לקיר ולתקרת הצריף.

  אבל לא זה מה שהרשים את צבי וציפי. השולחן, המדף העליון והמדף התחתון - היו עמוסים ומלאים עד אפס מקום ב - - - במה לא! אלון אמר שיש שם הכל? אז היה שם הרבה יותר!

  חבלים, יתדות, קופסאות, פחים, מסמרים וברגים, כלי עבודה, קרשים ומקלות, כל מה שאפשר להעלות על הדעת...

  צבי וציפי היו מרותקים לתכולת הצריף, ושכחו אפילו להגיד 'שלום'. נתי עצמו היה טרוד ליד מבער גז קטן, אשר חימם מים בקופסת שימורים קטנה. מעליה היו עוד כמה קופסאות שימורים קטנות וכמה מכלי פלסטיק נוספים. במבט ראשון לא נראה נתי יוצא דופן; ילד רגיל וממוצע מכל הבחינות. אפילו משקפיים לא היו לו, למרות שציפי הייתה מוכנה להתערב על כך...

  "שלום, נתי," פתח אלון. "הבאתי את החברים שלי, צבי וציפי, כמו שדברנו."

  "שלום," נתי הרים את ראשו לעבר הארבעה. "בואו, היכנסו. אני באמצע ניסוי עכשיו, זה יארך קצת זמן."

  "איזה ניסוי?" שאל אלון.

  "התפלת מים מלוחים," ענה נתי. הוא הזדקף וקם ממקומו. "בעצם, גמרתי את החלק הקשה של הניסוי, ועכשיו רק נשאר לי לבדוק האם הצלחתי."

  "אולי תסביר לנו קצת יותר במדויק?" בקש אלון.

  "אחת השיטות להתפיל מי ים," פתח נתי, "היא להרתיח את המים. האדים נקיים ממלח. אחרי כן, חוזרים ומעבים את האדים חזרה לנוזל, וכשהמים מתקררים - הם מוכנים לשתיה. זאת דרך מאוד מסורבלת ובזבזנית באנרגיה, אבל בשעת חירום היא יעילה מאוד."

  "אז מה עשית כאן בדיוק?" שאל צבי, שהתבונן בניסוי שלפניו כמהופנט.

  "פשוט מאוד. אני מרתיח בתוך קופסת שימורים, שבדרך כלל ניתן למצוא כזאת בקלות, מים מלוחים..."

  "נסעת לים להביא מים מלוחים?" השתאתה ציפי.

  נתי חייך. "לא... לא. השתמשתי במים רגילים, אבל הם מייצגים מי מלח... מטרת הניסוי הזה להצליח לקלוט את האדים ולעבות אותם, ולמדוד כמה הצלחתי 'לאסוף' חזרה. מדדתי כמה מים הכנסתי להרתחה, ובסוף אמדוד כמה מים אשיג לאחר העיבוי, וכך אלמד האם השיטה הזאת מעשית בתנאי חירום."

  הארבעה קרבו אל המתקן המוזר שנתי בנה. "אבל בתנאי חירום אין מיכל גז כזה," ציינה ציפי.

  "הבערת אש היא בעיה אחרת, ואפשר לפתור אותה בעשרות שיטות שונות. היא לא מעניינת אותי כרגע, כי אני אהיה מסוגל להבעיר אש בכל מקום ובכל מצב שאהיה. לכן כאן אני מרשה לעצמי להשתמש באש מוכנה."

  קופסת השימורים לא הייתה פתוחה אלא רק בחלקה. מעליה, הציב נתי באלכסון קופסה פתוחה נוספת, אשר קלטה  את  הקיטור  שנפלט  מן  המים  הרותחים. ואכן, הארבעה הבחינו כיצד מטפטפות לאיטן טיפות בודדות מן הקופסה שלמעלה אל מיכל פלסטיק נוסף, שניצב מתחתיו.

  צבי העיף מבט מתפעל לעבר אלון ולאחר מכן אל ציפי.

  "אתה חייב להסתכל על זה או שאתה יכול לדבר אתנו?" שאל צבי. "אנחנו רוצים לשוחח אתך."

  נתי הרים את ראשו, והנהן. "במה העניין?"

  "יש לנו תוכנית לצלם סרט, וחשבנו לבקש את עזרתך."

  "לצלם סרט? יש לכם מצלמת קולנוע או וידאו?"

  צבי הניח בהדרת חשיבות את תיקו על הארץ, והוציא בזהירות את קופסת המסרטה. לאחר מכן שלף את המסרטה והושיטה לעבר נתי.

  נתי נטל את המסרטה ובחן אותה ביסודיות. הוא מישש את חלקיה, סיבב את העדשה המקרבת, לחץ פה ושם על המתגים השונים, והניע בראשו לאות התפעלות. "נראית מצלמה מעולה," אמר. לפתע הושיט אצבע ונשמע 'קליק' כזה, עד שליבו של צבי כמעט וניתר מרוב בהלה. לרגע חשב שנתי החל לפרק את המסרטה...

  גם אלון נבהל מעט. "מה אתה עושה?" שאל.

  נתי התחייך. "רק פתחתי את מכסה תא הסוללות... אין כאן סוללות. אתה צריך לקנות - בעצם, לא צריך. יש לי את כל סוגי הסוללות שקיימים, אני אתן לך..." ובדברו נפנה לאחור, ופתח מגירה בצד השולחן.

  שוב פתחו הארבעה עיניים לרווחה. בתוך המגרה היו עשרות סוללות, מכל הסוגים... נתי נטל ארבע סוללות חדשות והכניסם למסרטה. "עכשיו אפשר לצלם," אמר.

  "אז אתה תעזור לנו?" שאלה ציפי.

  "עוד לא הבנתי מה אתם מתכננים," השיב נתי, "על איזה סרט אתם מדברים בדיוק? מי יצלם אותו?"

  "אני... ואלון. וגם אתה, בעצם," ענה צבי.

  "ומי הבמאי של הסרט? ומי כתב את התסריט?" המשיך נתי.

  המילים נתקעו בגרונו של צבי. במאי? תסריט? מה זה בדיוק?

  "ומי המפיק של הסרט? מי מממן את ההפקה? ומי מכין את התפאורה, מי יאפר את השחקנים - בעצם... מי יהיו השחקנים והניצבים?" המשיך נתי וחקר.

  "רגע... רגע..." צבי ניסה לעצור את המתקפה של נתי. "לא התכוונו לסרט מן הסוג שאתה מדבר עליו, אלא לסרט מסוג אחר..."

  נתי התיישב על שרפרף קטן.

  "אתם מכירים בכלל את התהליך של הכנת סרט אמיתי?" שאל. "אי אפשר להחליט ככה סתם להסריט סרט. עצם העובדה שקבלת מסרטה במתנה אינה עושה אותך לצלם מומחה, או לבמאי או לשחקן... ראשית חכמה, צריך לחשוב על רעיון לסרט, ולהחליט ולסכם על נושא הסרט."

  "אולי נעשה סרט - - - טבע?" פלטה ציפי.

  "סרט טבע?" חזר אחריה אלון.

  "רעיון לא רע בכלל!" התלהב צבי. "ממש פגז! בשביל לצלם סרט טבע לא צריך את רוב הדברים שאמרת... לא צריך תסריט, לא תפאורה, לא איפור... נצא למקום כלשהו בטבע, נצלם עופות, חיות, אולי נצליח אפילו לתפוש קרב בין בעלי חיים..."

  נתי  העווה  מעט  את  פניו.  הרעיון לא כל כך מצא חן בעיניו.

  "אם ככה, אתם לא זקוקים לי בכלל," אמר.

  צבי לא חשב אפילו לוותר, לאחר שראה את הצריף של נתי, וקיבל 'הדגמה' בדבר ידיעותיו וכושרו של נתי להסתדר ולאלתר. "אני בטוח שתוכל לעזור לנו בכל מיני נושאים. אתה יכול לייעץ לנו בתחומים רבים. אתה מסוגל לתקן דברים, אם משהו יתקלקל..."

  נתי עדיין לא נראה מתלהב מהרעיון.

  "ומלבד זה," המשיך אלון, "ההורים שלנו לא ירשו לנו לצאת לצלם לבדינו, בלי השגחה של מבוגר. אתה מספיק אחראי בעיניהם, ועליך כולם סומכים בעיניים עצומות. אם תצטרף אלינו, יש סיכויים שנוכל להיות לבדינו ולעשות מה שאנחנו רוצים!"

  נתי חשב מעט. הטענה האחרונה של אלון כנראה שכנעה אותו.

  "מתי אתם רוצים לצאת, ולאיפה?"

  החברה שתקו. "גם את זה עדיין לא החלטנו..." הודתה ציפי.

  "מה דעתכם על פארק הירדן?" הציעה הילה הקטנה, אשר עד עכשיו שתקה. "אני אוהבת מאוד להיות שם, ויש שם הרבה מקומות יפים לצילום."

  אלון הסכים בהנהון, והביט בצבי ובנתי. גם אלה הנהנו לאות הסכמה.

  "אני אבקש מאבי להסיע אותנו בבוקר, נשאר שם במשך כל היום ובערב, בשעה מוסכמת, נחכה לו במקום מוסכם. זה יכול להצליח," אמר אלון. "אבל רק בתנאי שאתה תצטרף אלינו."

  "בסדר," סיכם נתי. "נצלם סרט טבע!"

  "יופי!" צעקה הילה בהתלהבות וניתרה ממקומה. רק בנס לא הפכה את כל אביזרי הניסוי של נתי...

  כולם המשיכו לעקוב אחר תוצאות הניסוי. נתי מדד את כמות המים שהתקבלה לאחר העיבוי, ופניו הביעו אכזבה.

  "קבלתי מעט מדי מים מטוהרים," הסביר, "יותר מדי קיטור ברח והלך לאיבוד. אצטרך לחפש שיטה יעילה יותר!"

חזרה לדף סרט טבע

 

חזרה לדף הבית של אתר שלהבת